מגורים בנכס בזול או בחינם עבור הלוואה
| משנה: | בבא מציעא ה ב |
| בבלי: | בבא מציעא סד ב |
| רמב"ם: | מלוה ולוה ו ב |
| שולחן ערוך: | יורה דעה קס ז, קסו |
המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או בזול.
סוגיית הגמרא
אומרת המשנה (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.
והגמרא (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.
והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.
ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.
כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.
עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה מיחזי כרבית. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.
רבית קצוצה או מיחזי כרבית
שיטת הרי"ף והרמב"ם
כתב הרי"ף (לה ב) ש'הלויני ודור בחצרי' זהו ריבית קצוצה ויוצאה בדיינים, אבל הלווהו ודר בחצירו, אינו אלא אבק ריבית, כיו שלאו אדעתא דהכי הלווהו, ואינה יוצאה בדיינים, לפי שהיא כריבית מוקדמת וריבית מאוחרת.
בפשט דברי הרי"ף משמע שמדבר על כל המקרים בגמרא, כלומר בין אם החצר קיימא לאגרא ובין אם לא קיימא לאגרא. ואף שבחצר שלא קיימא לאגרא אין שווי ממוני, מ"מ כיון שקצץ עמו הרי זו ריבית קצוצה. וכן בהלווהו הוי אבק ריבית, אף שאין בדבר שווי ממוני.
כן נראה שהיא גם דעת הרמב"ם (מלוה ולוה ו ב) שכתב כדברי הרי"ף, שבהלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואם לא העלה הרי זה אבק רבית מפני שלא התנה עמו. ומדוייק בדבריו שאם התנה עמו ה"ז רבית קצוצה. ולהדיא כתב הרמב"ם שזהו אף בחצר שאינה עומדת לשכר.
אמנם לא הזכיר הרמב"ם שהמלוה אינו זקוק למגורים, אלא במקום זה כתב שאין דרך בעל החצר להשכיר, וכנראה שכך מפרש את המלים 'גברא לא עביד למיגר', כן כתב הלחם משנה שם. ואולי יש לומר בדעת הרמב"ם שבאמת אם לא נהנה המלוה כלל מהמגורים בבית, אין זו ריבית קצוצה, ואולי אף לא אבק ריבית [בהלווהו ודר בחצירו], וכמו שיתבאר להלן בדעת הרמב"ן.
שיטת הרמב"ן
כתב הרמב"ן שמה שאמר הרי"ף שבהלוני ודור בחצרי זו ריבית קצוצה, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר בדיעבד, לפי שלא חסריה כלום, שהרי אינה שווה ממון.