לפני עיוור לא תתן מכשול
יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול
מקור האיסור פירושו וגדרו
כתוב בתורה "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט י"ד), ומפסוק זה נלמדו כמה איסורים בהכשלת האחר:
- עצה רעה: איתא בספרא (פר' ב' פיס' י"ד) "ולפני עור לא תתן מכשול - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל יאמר אדם לחברו מכור שדך וקח חמור והוא עוקף עליו ונוטלה ממנו"[1].
- פיתוי לעבירה: בברייתא (ע"ז ו:) נאמר: "מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נח, שנאמר ולפני עיוור לא תיתן מכשול". ובטעם הדבר כתב החינוך (מצוה רל"ב) "שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד".
- ובשערי תשובה לרבינו יונה (ג נב) מוסיף, שנכלל בלאו זה שלא יורה שלא כדת[2].
- הכשלת עיוור: על אף שבפשטות התורה בפסוק זה גם אסרה את הפעולה של נתינת מכשול פיזי בדרכו של העיוור, יש אומרים שפסוק זה בא ללמד רק את המשמעות של הכשלה בעבירה או בעצה רעה, ונפרט:
האם יש איסור מיוחד בתורה, על נתינת מכשול פיזי לפני עיוור ממש:
כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רצט): "הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו. והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו... ולאו זה כולל ג"כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה... ודברים רבים מאד מזה המין יאמרו בהן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא - כמו שזכרנו תחלה". ובפשטות משמע שהפסוק כולל רק עצה רעה או פיתוי לעבירה.
כך גם מדייקים את שיטת הראב"ד: ברמב"ם כתב שעל 24 דברים בית דין מנדים את מי שעושה אותם, ואחד מהם הוא "המכשיל את העיוור". הראב"ד טרח להגיה "כגון המכה את בנו הגדול" (מבואר בגמ' מו"ק יז. שזו הכשלה בעבירה, כי הבן עלול לבזות או להכות את אביו בחזרה), ומשמע שהבין שהמכשיל עיוור ממש, אינו כלול בפסוק זה[3].
גם בספר החינוך (מצוה רלב) משמע שהפסוק כלל לא מדבר על המכשיל עיוור. "שם המצוה" שהעניק בעל החינוך לדין זה: "שלא להכשיל תם בדרך", משתמעת מלשון 'תם' שמדובר רק על עני בדעת ולא על סומא. במנחת חינוך (רל"ב ה') מדייק גם כן ממה שכתב החינוך דלפנ"ע הוי לאו "שאין בו מעשה". וכמובן שנתינת מכשול פיזי הרי זה מעשה גמור.
מאידך, ספר חסידים (אות תרע"ג) אוסר למוכה שחין לרחוץ במרחץ דרבים משום לפנ"ע, ובמשך חכמה ובתורה תמימה (עה"ת) כתבו ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג.), ועל כן לשיטתם ודאי שפס' זה כולל גם את איסור נתינת מכשול פיזי לפני עיוור.
ובגמ' (ע"ז ט"ו) איתא שאסור למכור לגויים כלי זיין משום לפנ"ע, וכ"פ הרמב"ם (בפי"ב מהל' רוצח), ובפשטות זה כמו שימת מכשול פיזי לפני עור. גם בתוס' (ע"ז כא. ד"ה אלפני, בתי' השני) שכתב: "א"נ, כיון דאיסור שכונה (הוא כדי) שלא יבוא היזק לישראל, קרי ליה מכשול לפני עור", משמע שיש לפנ"ע בכפשוטו. [4].
אם כי לגופה של טענה שהרי "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", אחרים כתבו דכיון שבפס' נאמר "לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוקיך אני ה'", למדנו שהוקשו עיוור וחרש, וכמו שחרש לאו דוקא, כך גם עיוור[5]. ועוד, מהלשון "ויראת מאלוקיך" משמע שזה איסור המסור ללב[6].
אולם לגופו של ענין, ודאי שאסור מדאו' להניח מכשול לפני עיוור, והנידון הוא רק האם זה כלול באיסור המיוחד של "לפני עיוור לא תיתן מכשול". במנחת חינוך כתב שפסוק "ארור משגה עור בדרך", כן מדבר על מכשיל ממש, (אם כי יש לציין שהמשנה למלך (מלו"ל ד ו, ד"ה כתב הרב) אומר שאולי גם פסוק זה מדבר רק על עצה רעה או הכשלה באיסור). ובספר המצוות לרמב"ם (ל"ת רצ"ח) כתב: "הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו... ולא תשים דמים בביתך...", וכן כתב בחלק העשין (קפ"ד) במצוות מעקה: "הוא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו... ועשית מעקה לגגך...", ואם צריך להסיר, כ"ש שלא לשים. אולם יש להבדיל בין איסור לפני עיוור, לאיסור "לא תשים דמים בביתך" ו"ועשית מעקה לגגך"[7].
עוד יש לציין בענין זה, לאיסור מזיק, שנאמר בתורה רק חיובי התשלומים של המזיק, אולם לא נתבאר במפורש מהו האיסור בעצם פעולת ההזקה. ועמדו בזה רבותינו[8], ובחידושי הרמ"ה (על בבא בתרא, ב קז) כתב שמקור האיסור להזיק הוא מלאו דלפני עיוור, וא"כ ודאי פירש שפס' זה כולל גם את מכשול כפשוטו[9].
נתן מכשול ולא נכשלו
מלשון הפסוק "ולפני עיוור לא תיתן מכשול", ניתן קצת לדייק שהנותן מכשול לפני עיוור (כוס יין לנזיר וכד') עובר מיד בשעת נתינת המכשול - גם אם העיוור לא נכשל בזה, אולם הגרי"פ פערלא (על הרס"ג ל"ת נה) תולה זאת במחלוקת הראשונים:
לשון הרמב"ם (פיהמ"ש, תרומות ו' ג') היא: "...עובר על הכתוב שאמר ולפנ"ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר". ומשמע דווקא אם באמת עבר את העבירה. כך גם משמע מהלכותיו (הל' רוצח ושמיה"נ יב יד) שכתב "כל המכשיל עור בדבר", ולא כתב "הנותן מכשול"[10], וגם רס"ג והחינוך נקטו "המכשיל" ולא "הנותן מכשול".
גם בריטב"א (קידושין מ"ב וב"מ י: בשטמ"ק) שכתב שאין לפנ"ע בקידושי גרושה לכהן, כי אין איסור עד דבעיל, מוכח שאין לפנ"ע עד שנכשל[11]. כשיטה זו כ"כ גם בשו"ת פני יהושע[12] (חו"מ ט), ובשו"ת פרי יצחק (ב מט).
אולם בה"ג ר"א הזקן ר"י אלברגלוני ר"ש אבן גבירול סמ"ג (ל"ת קס"ח) וסמ"ק (קע"ב), נקטו לשון של 'נתינת המכשול' ולא 'כשלון'. וכצד זה כך נקטו יד מלאכי (כלל שסז), שעובר מיד בנתינת המכשול, וכך ס"ל גם לחזו"א ולגרח"ע בשו"ת אחיעזר (ג פא א ו).
בגמ' (מו"ק יז.) "אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול גאמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול". ואפשר לדייק שעובר מיד בלפנ"ע דאל"ה מדוע צעקה על התלמיד, וב(קידושין לב.) אפשר לדייק הפוך: "רבה בר רב הונא דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח", והגמ' שואלת "ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול?", ומשמע שעובר רק אם הוא באמת יכעס. [13]
והגרי"פ פערלא מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה (דהלוואה) דוחה לא תעשה (דלפנ"ע), אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור[14].
בשו"ת ציץ אליעזר לגרא"י וולדינברג (טו סו"ס נג), כתב לתלות זאת בנידון האם לפנ"ע הוי לאו עצמי או שמא סניף לעבירת המכשול, ראה להלן[15].
ואולי יתכן לחלק בזה בין עצה רעה לבין מכשיל בעבירה, במקרה שהנכשל שוגג (כמובן שאין עצ"ר במזיד), שבעצה עבר מיד משום בין אדם לחברו. אם כי י"ל להיפך - שדווקא בעבירה יש רעה גם במחשבתו לעשות מעשה אף אם לא עשה.
חיוב מלקות
ישנם כמה סיבות לפטור את העובר על לפני עיוור, מחיוב מלקות. ספר החינוך (רלב) כתב שלא לוקים על איסור "לפני עיוור", כי הוי "לאו שאין בו מעשה". וברמב"ם (פיהמ"ש תרומות ו ג) גם כן כתב שלא לוקים על "לפני עיוור"[16], ובספר המצוות (שרש ט) כתב דלפני עיוור הוי "לאו שבכללות", וזו סיבה נוספת שלא ילקו על לאו זה[17]. סיבה נוספת יש לומר עפ"י שו"ת יד יצחק (ב פ), שכתב בדעת הרמב"ם שלא לוקים על דבר שלא נתבאר בתורה בפירוש, אף אם איסורו מה"ת.
ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש"אפשר לעבור" בלאו זה ע"י מעשה, וכפי שכתב במנחת חינוך (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד[18].
ובאמת, מכך דייק המנח"ח דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. והגרי"פ פערלא (ל"ת נ"ה) ועוד אמרו, שאין לפנ"ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה[19]. והגרי"פ פערלא (ח"ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ"ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס"ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ"ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו.
- ערבות, תוכחה, מעקה, ולא תשים דמים - מול "לפני עור"
- האם איסור לפנ"ע הינו איסור עצמי או שמא סניף לעבירת המכשול
והאם המכשיל אחר, נחשב כאילו עשה בעצמו את האיסור, בישראל ובגוי
כשהנכשל שוגג או כשהוא מזיד
באיסור דרבנן, ב"איסור קל", או כשהמכשיל אינו מצווה בזה
- וכשהנכשל שוגג באיסור דרבנן הזה.
- לפני עור ב"איסור קל"
ב'איסור לכתחילה', ב'עניינים', באנוס, בדבר שאחד מהם מחמיר, ובשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא
- כשהמכשיל לא מצווה והנכשל כן
"חד עברא דנהרא"
- מקור והגדרת "חד עברא דנהרא"
איסור "מסייע לדבר עבירה"
האם יש חילוק בין מסייע בשעת העבירה ללפניה
נידונים שונים ב"חד עברא"
כשהנכשל שוגג, באיסור דרבנן, הכשלת גוי מומר ומזיד, האם כשיכל לעבור ע"י ישראל אחר מקרי ח"ע, וכן האם יש הבדל בין יש לו לבין צריך לקנות, ובין קונה מישראל למגוי
נידונים בגדרי איסור "לפני עור"
"לפני דלפני"
ביהודי ובגוי
במושיט 'דבר היתר'
כשיש ספק אם יעבור עבירה
כשרק גורם שיוסיף בעבירה, או כשבלעדיו היה עובר על איסור אחר
שמכשיל באיסור קטן כדי שלא יעבור על גדול
כשהמכשיל שוגג
האם יש לאשה איסור להכשיל משום לפנ"ע, ומשום מסייע ידי עוברי עבירה
האם יש לגוי איסור להכשיל משום לפנ"ע
בשב ואל תעשה
דיונים נוספים בגדרי איסור "לפני עור"
- לפני עור כשמכשיל את עצמו (כגון נזיר האוחז בכוס יין)
- האם הנכשל הכשיל המכשיל בלפנ"ע
- איסור משום דדומה לאיסור לפנ"ע
- לפני עור כשמכשיל את חברו במדות רעות
- במבטל חברו ממצות עשה
- האם דבר שהושג עם איסור לפנ"ע נאסר לשימוש
נידונים הלכתיים אקטואליים
- לתת אוכל למי שיודע בו שלא יברך, ושלא יטול ידיו (והאם מכירה שאני)
- הושטת יין למחלל שבת בפרהסיה
- עישון ומכירת סיגריות
- להראות לנהג השואל בשבת את הדרך הקצרה
- ליסע במוצ"ש עם נהג שלא מבדיל
- למכור ולהשכיר בתים ובתי עסק לחשודים על חילול שבת
- חתונת חילונים, סידור קידושין והשכרת האולם
- נתינת הכשר למקום המגיש בשר וחלב
הערות שוליים
- ^ בסה"מ לרס"ג לא כתב זאת, ובהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (ח"ב, בסוף ל"ת נ"ה) מסביר דס"ל דעצה רעה נכלל באיסור אונאת דברים, וכמ"ש בספרא פרשת בהר (פר' ד', וצע"ק שסותר ללעיל) ורש"י עה"ת שם (עה"פ לא תונו איש את עמיתו). אמנם בתוספתא (ב"מ ג יג) ובגמרא (שם נ"ח) ל"ג בברייתא של אונאת דברים את איסור עצה רעה.
- ^ ולשון הרמב"ם (ת"ת ה' ד') "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וגו', וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים". וראה להלן הדיון אם יש איסור לפנ"ע בשב ואל תעשה
- ^ רמב"ם הלכות ת"ת (ו יד). כך כתב הב"ח (יו"ד שלד), הובא גם בהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (לאוין נ"ה).
- ^ אם כי אולי י"ל שזה דין דרבנן "משום" לפנ"ע, ולכן קוראים לזה בגמ' כך. ולרמ"ה דלהלן שמקור איסור ההיזק הוא מפס' זה, מובן יותר מדוע קוראים לזה כך.
- ^ משנה למלך (מלו"ל ד ו, בשם ספר כנסת הגדולה), וכן ברא"מ עה"ת (פר' קדושים). ובספר קרבן אהרן שם הקשה על דבריו.
- ^ כלי יקר וגור אריה על התורה. ובהגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג (לאוין נ"ה, ח"ב דף נ"ד ע"ב) כתב ששייך ציווי 'ויראת' גם על מכשול פיזי לפני עיוור, כגון אם מפיל כביכול שלא בכוונה. עוד יש לומר ש'ויראת' נאמר על החלק המסור ללב, ואין בזה כדי להוכיח שהאיסור לא כולל גם איסור של מכשול פיזי.
- ^ בגמ' ב"ק (טו:) כתוב "תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר 'לא תשים דמים בביתך' (דברים כ"ב)". עוד כתוב בתורה "ועשית מעקה לגגך", וכך גם פסק הרמב"ם בסהמ"צ רצ"ח כנ"ל למעלה. וא"כ עולה השאלה מדוע נצרך פסוק זה של לפנ"ע לא תתן מכשול? והגרי"פ פערלא (בחלק ב' ל"ת נ"ה דף נ"ד) כתב באמת שדין לפנ"ע נאמר רק כלפי עצה רעה ואיסורים, ועשה דמעקה ולא תעשה דדמים אסרו את המכשול הפיזי. ואומר שם שלכן ר' נתן הוא זה ששנה את ב' ברייתות אלו, דמשלימות הם זו את זו. ומה שחילקה התורה את ההכשלה הפיזית והאיסורית לב' פסוקים, זה משום שמכשול פיזי הוי איסור מיד כששם אותו, משא"כ מכשול איסורי אינו עובר על הלאו עד שיכשלו בזה. (ועל"ק הדעות בזה). רבי אשר ויס (מנחת אשר, ויקרא ל"ט ב') חילק באופן אחר: ש"לא תשים דמים" זה דווקא בסכנת מיתה, משא"כ לפני עיוור נאמר בכל מכשול. ובקהילות יעקב (ב"ק ריש סי' א') הביא מהמשך חכמה שבור ברשות הרבים נלמד מאיסור לפנ"ע, ובור ברשות היחיד נלמד מאיסור "לא תשים דמים בביתך", וזה הסבר נוסף מדוע הוצרכו ב' הפסוקים.
- ^ ראו בענין זה בקהילות יעקב ריש מס' ב"ק מה שכתב ד' אופנים.
- ^ כך דייק בקובץ שיעורים (ב"ב אות ע"ז), אולם הגרי"ז גוסטמאן (קונטרסי שיעורים, ב"ב, נושא ט' שיעור א' אות ד') ביאר את הרמ"ה באופ"א, דכוונתו שהכשיל את עצמו באיסור.
- ^ הגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג, וכ"כ גם שדי חמד כללים ו' כ"ו י"ח, ועוד.
- ^ הגרי"פ מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה דוחה לא תעשה, אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור.
- ^ סבו של בעל חידושי פני יהושע על הש"ס
- ^ וכ"כ גם במנחת אשר (ויקרא ל"ח ד'). אמנם בלא"ה כתבו מטעם אחר בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' מ"ז), ובספר יד מלאכי (כלל שס"א), דשם מיירי בלפנ"ע דרבנן (כי זה רק ספק שמא יעבור. ראה להלן). וע"ע בנדו"ד בקהילות יעקב (ע"ז ג ב).
- ^ מאידך, יד מלאכי כתב להוכיח שעובר מיד, מדברי שו"ת מהר"א ששון (קסב) שהמלוה בריבית עובר באיסור מיד בשעת ההלוואה, וכתב בכנסת הגדולה (יו"ד ק"ס הגהת הטור אות ו') שגם הלווה עובר מיד, משום לפנ"ע. וכ"כ גם בתשובת הר"ן (עג) פ"ט, וא"כ מוכח שיש איסור לפנ"ע מיד. (ויש לעיין בדבריו, דהרי חשיב שכן נכשל ממש).
ועל ראיית הגרי"פ יש לעיין, אולי האיסור בעשייתו אלא שעובר רק כשנכשל, וכאופה בשבת, וכלעיל.
עוד יש לדון, אם דומה לפסקי תוס' בזבחים (אות ס"ט) על התוס' שם (צז:) שכששובר עצם בפסח ואוכל התוך, מקרי עשה דוחה ל"ת "בעידניה" כיון שאין דרך אחרת, וראו גם בקובץ הערות (לו ד).
ונקודה שלישית שיש לדון על דבריו, שאולי אין פה עדל"ת אף אם עבירת הלפנ"ע הינה מיד בשעת הלוואה, משום שמצות הלוואה היא בין אדם לחברו כצדקה וכדומה, ובמצוות כאלו העיקר זה התוצאה, ואם כן אם במעשהו יהא לשני נזק מצד ששם לו מכשול, כבר אי"ז "הטבה", ולא שייך לומר שיש פה "עשה". וראיה לזה שהעיקר התוצאה, - שמצוות כאלו אין צריך כוונה בהם לכו"ע (ראו המחלוקת בשו"ע או"ח ס ד), כ"כ קובץ הערות (בסוה"ס ב"דוגמאות לביאורי אגדות" ג), ובאהבת ציון (דרוש יד) בשם הנוב"י, אמרי בינה (או"ח יד), ושו"ת יביע אומר (ו יו"ד כט). (ובב"מ פב: לכאורה זו מחלוקת תנאים, ואולי עוסק במצוה פטמ"ה שאני כי הדחיה ב'גופו' ולא ב'קיום', ולכן אף שיש מצוה תמיד מ"מ אין דחיה לחיוב השני. אמנם בקובץ הערות (סט ט י) ובהגהות רעק"א (שו"ע או"ח י) משמע שגם בעדל"ת הדחיה היא ב"אדם" ולא ב"מצוה"). וזה ככל שאר "מצוות מעשיות" שא"צ כוונה - כ"כ בשו"ת שאלת יעב"ץ (ב צז), וקובץ שיעורים (כתובות רמז). וראו כעי"ז בפמ"ג (או"ח קסט ג). - ^ ושם תולה זאת במחלוקת בעה"מ ורמב"ן (ע"ז סופ"ח) שנחלקו האם יהרג ואל יעבור על לפנ"ע של ע"ז. (וע"ש בחט"ז סי' ה').
- ^ גם בהלכותיו (כלאים י לא) כך משמע (כס"מ שם), וגם בהלכות סנהדרין (פרק י"ט) לא מנה את לפנ"ע בכלל הלוקים.
- ^ ראו גם רדב"ז (נזירות ה כ), והשואל בשו"ת נודע ביהודה (קמא אה"ע פא א, ובסי' פב סוף אות א כ"כ הנוב"י). ובקובץ הערות (בהשמטות (ט"ו) לסי' מ"ח אות ט') כתב שנחלקו הראשונים אם הוי לאו שבכללות, ותליא האם איסור לפנ"ע הינו איסור עצמי או סניף לעבירת המכשול.
- ^ ודלא כמגיד משנה (שכירות יג ב, וראו עוד תוס' ב"מ צ:, והג' מהר"ב רנשבורג בנזיר יז. אות ט). ובמנח"ח (רלב) מביא עוד שיטה, מהשער המלך (חומ"צ א ג), שאם את דבר זה אי אפשר לעבור בלי מעשה הוי מעשה ולוקין.
- ^ יש לדון על דברי הגרי"פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח"כ אין בו מעשה), מדברי הריטב"א (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע"י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו"מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם בכסף משנה (כלאים י ל) שמביא הריטב"א. אך בשו"ת שאגת אריה (בחדשות יב, ד"ה אלא) ביאר כוונת הריטב"א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו"מ כיון שתחילתו ע"י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה. (עוד בענין זה ראו שו"ת תרומת הדשן (רפה) רמ"א (יו"ד שעב) ופתחי תשובה (ד), ובשו"ת הר צבי (או"ח א יא). ועוד צ"ע מאופה בשבת וכד' שלא עובר עד שנאפה).