כסף החוזר

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־10:56, 11 באוקטובר 2022 מאת עולם ומלואו (שיחה | תרומות) (←‏הערות שוליים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כסף החוזר הוא יסוד שנוסד באחרונים לפיו קניין כסף מועיל רק אם נוצר תמורה מחמת הכסף שניתן במקח וממכר, אך באם לא נוצר חיוב תמורה אין הקניין פועל.

רקע[עריכה | עריכת קוד מקור]

בענייני מקח וממכר ישנו כלל ידוע לפיו כאשר ביד המוכר חפץ אשר אותו הוא רוצה להעביר לרשות הלוקח בתנאי שהלוקח יביא לו מעות, החלות של השינוי רשות מאחד לשני הוא כאשר הלוקח נותן למוכר את הכסף ועל ידי זה נהיה קניין שהופך את החפץ להיות ביד הלוקח.

ביאור יסוד כסף החוזר והגדרתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

האחרונים מייסדים יסוד לפיו מה שפועל את הקניין על החפץ שעד כה היה ברשות המוכר להיות ברשות הלוקח, הוא לא זה שהלוקח נתן למוכר כסף, אלא עצם חיוב התמורה מהכסף אותו נתן הלוקח למוכר בעד החפץ אותו הוא מכר לו, ואימתי אין חיוב תמורה על החפץ יהיה פטור המוכר לתת את החפץ ללוקח, כפי שיתבאר להלן.ולפי זה מתבאר שמה שפועל את הקניין הוא דווקא החיוב שנוצר למוכר מכאן ולהבא להביא משהו ללוקח בעד המעות שנתן לו הלוקח.

מקרים הכלולים ביסוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

הדוגמה הכי מפורסמת היא במקרה בו אדם גנב לחברו שה בשבת והלך לאדם אחר על מנת למכור את השה. בעוד הם מנהלים את המקח וממכר, שם לב הלוקח שאין לו מאיפה לשלם על השה הגנוב, והוא אומר לגנב ''עקוץ תאנה ותקנה גניבתי'', ועל ידי זה יווצר הקניין. כיוון שאירע בסיפור זה קם ליה בדרביה מיניה, שחילול שבת שעל ידיו אירע הקניין הוא מעשה יותר חמור מהגזל, הדין הוא שהגנב לא צריך לשלם ארבעה וחמישה לנגזל, כיוון שכבר עתיד להיענש על חילול שבת שנוצר על ידו, וממילא לא נוצר שום חיוב באותו רגע, ובאופן כזה לא חל הקניין על ידי הכסף, ואין לו חיוב החזרת דמים.

מקור מהגמרא ליסוד כסף החוזר[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישנם מספר מקורות ליסוד כסף החוזר:

הגמרא בבבא קמא אומרת שהגונב שה ומוכרו בשבת פטור מארבעה וחמישה. רב פפא העמיד את דברי הברייתא שהגונב ומוכר בשבת פטור דווקא במקרה שאמר הלוקח למוכר הגנב לעבור על חילול שבת, כגון שיקטוף תאנה משדותיו של הלוקח, שעל ידי זה יתווצר הקניין, אך במקרה שלא עבר בזה על חילול שבת יחול הקניין. ונמצא שאיסור שבת ואיסור מכירה באים כאחד על הגנב וקם ליה בדרבה מיניה לכן אין כאן דין מכירה שכשם שלא חלים שום חיובים על האדם בשעה שמתחייב בנפשו כך לא חל בו תורת מכירה ולא קנה הלוקח כלום, ובסוף הסוגייה רבא דוחה סברה זו מפני שאפילו אם מתחייב בנפשו עדיין חייב הוא בדיני שמיים. מכל מקום מוכח שהקניין נוצר על ידי החיוב ולא על ידי הכסף, שאם נוצר על ידי הכסף מדוע זה קם ליה בדרבה מיניה, הלא הקניין נוצר על ידי משיכת הבהמה ולא על ידי החילול שבת.

מקור מחיוב נפשות באתנן זונה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מצינו לגבי אתנן שגם כשמשלמו לזנות שמתחייב בנפשו כגון בבא על אמו ונתן לה אתננה נחשב הדבר כאתנן שמשלמו תמורת הפעולה ולא כמתנה ומפני שגם כשחלה ההלכה שקם ליה בדרבה מיניה אין הדבר פוטרו אלא בדיינים שלא ניתן להוציאו בכפיית בית דין אבל החוב חל, ובדיני שמים חייב לקיים את דיני חובו, ודי לנו בזה כדי להחשיבו כמכירה ומתבאר שגם למסקנת הגמרא אילו לא היה חיוב כלל אף לא בדיני שמים אין כאן חלות מכירה כיון שמתחייב בנפשו וזה יוצר את הדין של קם ליה בדרבה מיניה.

מקור משיטת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגר"ש שקאפ הוכיח לפי שיטה אחת בראשונים שכח קנין כסף הוא מכח החוב שנהיה בתמורת הכסף ולא בפעולה של נתינת הכסף עצמו.

מצינו שכשאדם נותן כסף לאישתו לשם קידושין ונתאכלו המעות קודם החלות מקודשת ותמהו הראשונים מדוע לא נאמר שכלתה קנינו כשם שבמשיכה וחזקה מצינו שאינו קונה אם כלתה המשיכה לאחר זמן קודם החלות. ויישב הר''ן שכיון ששיעבוד המעות קיים מקודשת במה שעדיין נשארה לו זכות זו במעות הראשונות ולא כלו לגמרי. וכן כתב הרשב"א לגבי אישה שנתקדשה בקטנותה והגדילה. וכוונת דברי הרשב"א שיש כאן זכות לתבוע את דמי הכסף שנאכל כיון שלא מחל על דמיהם. ולכאורה תמוה כיצד יועיל השיעבוד לקנות כמו כסף הלא אין כאן נתינת כסף בעין אלא רק מחילת חוב וכיצד מועילה הרווחת וחסכון השיעבוד כדי לקנות ככסף, אלא בודאי מוכח שכח הכסף הוא מחמת החוב והשיעבוד ולכן בשיעבוד המעות קיימים לא חסר כלום בכח הכסף.

שיטת הרמב''ם בקניין חזקה[עריכה | עריכת קוד מקור]

האבן האזל מביא שהרמב''ם כותב בהלכות מכירה ''האומר לחבירו משוך ותקנה או תעשה חזקה ותקנה והלך ומשך או שהחזיק לא קנה'' כיוון שמשמעות דברי המוכר הוא על העתיד ולא על ההווה, וכיוון שעדיין לא הקנה לו לא חל הקניין, אלא שצריך המוכר לאמר לו בלשון המתייחס להווה שאז נשמע מדבריו שיקנה עתה וממילא הקניין חל.

הקשה הראב''ד על הרמב''ם, הרי מצינו בגמרא שאם אמר אחת מכם תתקדש לי שהקדושין חלים בלשון זה, אף על פי שזה לשון המתייחס לעתיד ולא להווה. וכן מצינו בגמרא שהגונב ומוכר בשבת ואומר הלוקח למוכר הגנב עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבתך שהקנין חל. הרי מוכח שלשון עתיד כן יכול לעשות חלות.

ומתרץ אבן האזל שרק על פי יסוד כסף החוזר ניתן לתרץ את קושיית הראב''ד על הרמב''ם מהגמרא, שיש לחלק בין קניין חזקה לקניין כסף שנעשה במקח וממכר ובקידושין, שבקניין כסף הנתינה של הכסף היא זו שפועלת את הקניין ולא הכסף בעצמו, והטעם שכסף קונה לאחר הזמן אף שאמר בלשון עתיד משום שהמעשה הקנין הוא עצם ההתחייבות של המוכר לקונה מכח המעות של הקונה שנמצאים ברשותו.

טעמי ההלכה של כסף החוזר[עריכה | עריכת קוד מקור]

בטעם ההלכה שצריך את חיוב התמורה של הדמים ואין מספיק עצם חיוב המעות יש מספר דרכים באחרונים:

  • שאין כלל צורך במעות ויש רק צורך בחוב שיווצר שיאפשר למוכר לתת את החפץ ללוקח והמעות הם רק תחבולה כדי ליצור את החוב.
  • עיקר קניין כסף אינו בקבלת הדמים אלא החוב בעצמו הוא מה שעושה את החלות של הקניין, אך עדיין צריך את המעות שיעשו את הקניין ביחד עם החוב.
  • בעיקרון נתינת המעות הם מה שעושים את החלות, רק קבעו את היסוד של כסף החוזר בשביל שיהיה למוכר וללוקח גמירות דעת בקניין.

ביאור הטעם הראשון[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי הדרך הראשונה שהמעות הם רק תחבולה כדי ליצור חוב, תמוה קצת כיצד חוב פועל קנין הלא מעשה קנין פועל קניין ולא חוב.

וביארו בזה האחרונים על פי דברי הנתיבות המשפט שבכל מקום שיש חוב ושיעבוד ונתרצו לייחד לשם פרעון תמורת השיעבוד חל קנין גם בלי מעשה קנין. והטעם הוא מפני שכשיש תביעה לגוביינא ומייחד לו הממון לשם הפרעון נחשב שיש סיבה לההפך לבעלים כאילו היה מעשה קנין.

והקשה בחידושי הגר"ש שקאפ על מהלך זה שתי קושיות:

  • כיצד יכול לפרוע חפץ ששווה אלף זוז בתמורה לחוב של פרוטה בלבד וכי מוזיל הוא אצלו את כל השוויות כאילו אינה שוה אלא פרוטה.
  • לא יתכן שהוא מוזיל אצלו שאם כן לא יוכל לגבות ממנו אחר כך את שאר הדמים שהלא מחל עליהם ואם הוא לא מחל כיצד הוא קונה את שאר החפץ שלא שילם עבורו.

וחידש הגר"ש שקאפ שיכול להקנות את החפץ כלפי חלק הבעין שלו ומבלי להקנות את השוויות והערך שבו וממילא את השוויות עדיין הוא יכול לתבוע ממנו בתורת שמשתרשי ליה במה שהרויח נמצא שהוא מזכה לו את הבעין להשתמש בו תמורת הפרוטה אבל את הערך הוא מעכב לעצמו שלא יוכל למכרו לאחרים ולהרויח ממנו עד שיפרע לו כל הדמים.

ביאור הטעם השני[עריכה | עריכת קוד מקור]

לטעם השני החוב והכסף יוצרים ביחד את הקניין, ואמנם החוב הוא העיקר אך עדיין לולא המעות לא היה יכול להיות קניין.

ולפי זה גם לא קשה כיצד חוב פועל את הקניין שבעיקרון בלי מעות לא היה יכול להיווצר קניין, מה שאין כן בטעם הראשון שם יכול להיווצר חיוב תמורה גם ללא מעות.

ביאור הטעם השלישי[עריכה | עריכת קוד מקור]

האחרונים ביארו באופן נוסף - שהטעם לכסף החוזר הוא כדי ליצור אצל המוכר גמירות דעת והתרצות מוחלטת שתהא לו סיבה חזקה שמכריחה אותו להחליט להקנות, כלומר, שבאמת עיקר המעשה קנין הוא מעשה נתינת הכסף, רק שלא די בכך שקיבל בפועל את הנאת הכסף, ומסכים להקנות תמורתו, אלא ישנו תנאי בכך שהכסף מחייבו לכך בכל המצבים שמכריחו לקבלו באופן מוגבל שנדרש ממנו לתת בתמורתו איזה דבר, ולא יוכל לסרב לכך מפני שאז הוא מפסיד את כל הכסף שקיבל, ויצטרך בעל כרחו להחזירו.

וביאר בזה הגר"ש שקאפ שכדי ליצור גמירות דעת והתרצות אמיתית צריך שהמקנה ירגיש שהוא במצב שאינו מפסיד ממה שהוא מקנה את החפץ, שאם לא יוציאנו מרשותו הלא הוא יפסיד את הכסף שקיבל כדמים ומכח הרגשה זו הוא מתרצה להקנות.

הצורך לתביעת דמי הכסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

על הסיפור הנזכר לעיל של אדם שמוכר וגונב בשבת שמשם נלמד הדין של כסף החוזר בין השאר, תמה המחנה אפרים בהלכות ריבית שהרי מצינו בכך מחלוקת אמוראים בגמרא שלדעת רבא הבא במחתרת אף על פי שמדין קם ליה בדרבה מיניה פטור מתשלומין עדיין אינו קונה את הגזילה אם היא בעין, אלא מה שנפטר מכח שמתחייב בנפשו הוא רק שאין לו חיוב תשלומים לשלם, אבל כל זמן שהגזילה בעין אין זה עונש תשלומין, ואדרבה, את שלו הוא משיב לו ואין חלות פטור כלפי תביעת השבת, ועל כן תמה המחנה אפרים שכמו כן יצטרך הקונה להחזיר את התאנים אם הם עדיין בעין ואיך זוכה הוא בהם.

ולפי זה הוסיפו ר' שמעון שקופ והחזון איש שיש לחזק את הקושיה שאם כן נדחית הוכחת האחרונים שהרי אף אם נאמר שצריך כסף החוזר יש כאן כח של כסף החוזר שהרי אם המוכר לא זכה במעות יוכל הלוקח להוציא מידו את המעות ואף להוציאם בדיינים ואם כן מאיזה טעם לא יחול קנין כסף.

והגר"ש שקאפ והחזון איש כתבו להקשות כך גם לדעת רב בסנהדרין שסובר שזוכה שכל זה הוא דווקא בגזלן שקונה בקנייני גזילה אבל כאן שאין בכוונת המוכר לגזול ולא עשה קנין גם רב מודה שבפועל לא זכה ויכול להוציא מידו, שהלא דווקא בגזלן מתוך שרוצה לזכות ולהשתלט על החפץ. ובאמת מעיקר הדין היה אמור להיות קניין חל לדבר הגזול, רק שחיוב השבה מעכבו מלזכות בחפץ שגזל, אבל כשפטור מחיוב השבה סובר רב זוכה בקניין גזילה, אבל כאן שהמוכר אינו עושה גזילה בודאי שצריך להשיב את התאנים ואם כן הקניין חל על ידי הכסף ולא על ידי התמורה שנוצרה מהכסף.

מעוצמת הקושייה הסיק הגרנ''ט שיש צורך שהמוכר בגופו יהיה חייב להחזיר את המעות ויהיה ניתן לתובעו ככל שיעבוד הגוף על זכיית ממון של הלוקח, ולא מספיק מה הכסף יחזור אל הקונה על ידי שהלוקח יוכל לקחת את המעות בחזרה מבלי התערבותו של המוכר, ומכיוון שהמוכר נפטר מחיוב השבת הגזילה ורק הלוקח הוא זה שיכול ליטול בחזרה את המעות שלו אין זה נחשב לכסף החוזר.

כסף החוזר בקידושין[עריכה | עריכת קוד מקור]

האפיקי ים מביא בשם דודו האחיעזר שבקידושין אין את הכלל של כסף החוזר.

ועל האחיעזר תמהו האחרונים שאיך הוא יכול לחלוק על הר''ן, שהלא הדרך היחידה להסביר את הר''ן זה רק על ידי היסוד של כסף החוזר.

ותירץ האפיקי ים שבאמת גם לשיטת דודו יש את יסוד כסף החוזר, ורק במקרים מסויימים אין את היסוד הזה.

להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

להלכה נפסק באחרונים את יסוד כסף החוזר.