הבדלים בין גרסאות בדף "יראו עינינו"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(ניסוח)
 
(85 גרסאות ביניים של 4 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{הבהרת מרחב ביאור}}
{{מקורות||||סדר התפילות|אורח חיים רלו ב}}
{{ביאור:תוכן לגמרא כתובות|כתובות|ב|2}}
'''יראו עינינו''' היא סוגיה העוסקת במנהג הקדום שהיה בזמן הראשונים, לומר פסוקים וברכת 'המולך בכבודו' לאחר ברכות קריאת שמע של ערבית וקודם התפילה.
{{ביאור:עמוד א}}
{{ביאור:באדיבות גמרא נוחה}}
'''כתובות פרק ראשון 'בתולה נישאת''''


משנה:
== המנהג ==
בתקופה שקדמה לתקופת הראשונים, היה מנהג בבתי הכנסת לומר מספר פסוקים אחרי ברכת השכיבנו וקודם הקדיש. בפסוקים אלו ישנם י"ח אזכרות, וכתבו הראשונים שהם כנגד י"ח ברכות שבתפילה. מלבד זה היו מברכים ברכת 'המולך בכבודו'. בחלק מן הראשונים נראה שהיו אומרים פסוקים אלו וברכה זו במקום תפילת ערבית, ובחלקם משמע שהוא בנוסף לתפילה, וכפי שיתבאר.


בתולה נשאת ליום הרביעי <ref>תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת, כדמפרש טעמא</ref> ואלמנה ליום החמישי; <ref>אבתולה קאי:</ref> שפַּעֲמַיִּם בשבת בתי דינין יושבין בעיירות: ביום השני<ref>Kesuvos 002: Beis Din sits on "Monday" and Thurday<br>If the takanah is to get married on wednesday why doesnt the mishnah only tell me that beis din comes to session on thursday, why bother telling me about Monday?<br>----------------------------------------------<br>The Kollel replies:<br>The Mishnah may be hinting to the fact that the Takanah applies only where Ezra's Takanah of Monday and Thursday was practiced, and not where Beis Din sits every day Gemara 4a. <br><br>If it had said "because Beis Din sits on Thursday" we would have thought that even in places where they sit other days as well, the Rabanan already instituted a Takanah and said "Lo Plug," you must get married on Wed. The <br>Mishnah therefore hints that the Takanah, from the start, was only instituted for places where Beis Din meets *only* on Monday and Thursday.<br>See Shitah Mekubetzes at the end of the Mishnah, who finds a different inference in the Mishnah to this Halachah -- from the word "*Hayah* Mashkim." -Mordecai Kornfeld </ref> וביום החמישי <ref>אחת מעשר תקנות שתקן עזרא; בבבא קמא בפרק 'מרובה' <small>(פב,א)</small> מפרש לכולהו; ולכך תקנו שתנשא ברביעי:</ref> - שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין <ref>בעוד כעסו עליו [ואם יש שהות בינתים יש לחוש] שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה, ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו, כדילפינן ([[סוטה כח א]]) מ'ונסתרה והיא נטמאה' ([[במדבר ה יג]]); ומתוך שיבא לבית דין - יתברר הדבר, כשיצא הקול שמא יבואו עדים</ref>. <ref>ובגמרא פריך: ותינשא באחד בשבת?</ref>
== נוסח הפסוקים והברכה ==
{{להשלים}}
ישנן כמה וכמה גירסאות לפסוקים וכן לברכת המולך בכבודו.
נוסח ה'''רמב"ם''' (סדר תפילות כל השנה):
ברוך יי' לעולם אמן ואמן כו' עד פדיתה אותי יי' אל אמת, יראו עינינו וישמח לבנו כו' עד יי' מלך יי' מלך יי' ימלך לעולם ועד. ונהגו מקצת העם לברך פסוקים באמצע ברכה וקוראין בנוסח זה: וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים, הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך, כי לא יטוש יי' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל יי' לעשות אתכם לו לעם ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליי' המלוכה והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד, אלהינו שבשמים יחד שמך הקרוי עלינו קיים את שמך ומלכותך עלינו תמיד, בידך נפשות החיים והמתים אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי יי' אל אמת, ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתך, יי' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה, ישראל נושע ביי' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד יהי יי' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו לשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו אשר צוה את אבותינו, כל הנשמה תהלל יה
הללויה, ברוך יי' ביום ברוך יי' בלילה ברוך יי' בשכבנו ברוך יי' בקומנו תמיד נהללך סלה ונשיח בחוקיך ובאמונתך ברוך אתה יי' המולך בכבודו ו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו וכו'.  


גמרא:
=== מדוע הברכה אינה פותחת בברוך ===
ה'''רשב"א''' (ד ב ד"ה מסייע) תמה למה ברכת יראו עינינו אינה פותחת בברוך, שהרי אינה סמוכה לברכות קריאת שמע, שהרי היו אומרים פסוקים אלו בבית הכנסת כדי לא להתעכב שם בלילה, ולכן תיקנו פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות. ואם כן לא פתחו בה בברוך. וב'''מאירי''' (ד ב ד"ה וסמיכת) יישב שעשאוה לענין זה סמוכה לקריאת שמע, אע"פ שבמקום תפילה נתקנה.


אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו '''בתולה נשאת ליום הרביעי'''? לפי ששנינו: <ref>לקמן בפרק 'אף על פי' [פרק ה משנה ב] תנן: '''נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל'', והזהיר על הנישואין, ''לפרנס עצמה'' בתכשיטין. 'לפרנס' - קנדיר"ר בלע"ז; ''ולאלמנה שלשים יום'';</ref>'' הגיע זמן ולא נישאו ''<ref>לחופה; לקמן מפרש שעכב הבעל</ref>'' - אוכלות משלו ''<ref>שהבעל חייב במזונות אשתו, מתקנת בית דין, כדלקמן בפרק 'נערה' <small>(מו,ב)</small></ref>'' ואוכלות בתרומה ''<ref>אם כהן הוא והיא בת ישראל, שהכהן מאכיל את אשתו תרומה, כדיליף ([[ביאור:בבלי כתובות דף נז#עמוד ב|לקמן נז,ב]]) מ'וכהן כי יקנה נפש' ([[ויקרא כב יא]]); לקמן מקשי עלה</ref>'; יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות? לכך שנינו '''בתולה נשאת ליום הרביעי''' <ref>להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס, ואין עכבה זו שלו</ref>.
== טעמי המנהג ==
בסדר '''רב עמרם גאון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43020&st=&pgnum=57 (סדר שבתות ד"ה שאילו)] הביא תשובת '''רב נטרונאי גאון''' שמדבריה עולה שתיקנו את פסוקי 'יראו עינינו' ואת הברכה שלאחריה, משום שקיימא לן ש[[תפילת ערבית רשות]], ולכן אין איסור להפסיק בין גאולה לתפילה. והוסיף שזהו דווקא ביום חול, אבל בשבת מפני חשש המזיקין, לא היו מאריכין ולכן משמיטים תוספת זו. יותר מזה כתוב ב'''ספר הפרדס''' לרש"י [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39330&st=&pgnum=327&hilite= (דש)] שהברכה נתקנה כדי '''להודיע''' שתפילת ערבית רשות ואין צריך לסמוך גאולה לתפילה. כן הוא ב'''ספר המנהיג''' (תפילה עמוד כט), וכן הביא בספר '''שיבולי הלקט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41293&st=&pgnum=88 (ענין תפילה סימן נב)] בשם רש"י. בדבריהם משמע שהיו אומרים תוספת זו '''בנוסף''' על התפילה הרגילה.
<BR />ב'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=2&format=pdf (ברכות ב א ד"ה מברך שתיים לפניה,][http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=4b&format=pdf ברכות ד ב ד"ה דאמר)] מבואר שאמנם 'יראו עינינו' וברכת 'המולך בכבודו' אינם במקום התפילה הרגילה אלא כתוספת, אך כתבו שטעם אמירת הפסוקים הוא משום שכשהיו מתפללים בשדות, היתה סכנת מזיקים ולכן צריכים היו להמתין לחבריהם, והיו אומרים את הפסוקים האלו, עד שחבריהם יסיימו. והוסיפו התוספות שזהו דווקא בבתי כנסת שלהם שהיו עומדים בשדה, אבל בבתי כנסיות שלנו, אין צריך להמתין לחבריהם אלא בלילה. וכן משמע בב'''מאירי''' (ד ב ד"ה וסמיכת) שכתב שתיקנוה מפני המאחרים שלא ישארו לבדם בבית הכנסת ויסתכנו.
<BR />עוד מבואר בתוספות שמיאנו להסכים לדברי רב עמרם גאון שתיקנו יראו עינינו על סמך זה שתפילת ערבית רשות, שאם כן יש לנו לפסוק להלכה שתפילת ערבית חובה, שהרי קיימא לן כר' יוחנן שצריך להסמיך גאולה לתפילה. כדברי התוספות כתב גם ה'''מרדכי''' (ברכות א ה).
ויש להעיר שבמקום אחר כתבו ה'''תוספות''' (כז ב ד"ה והלכתא) שכיון שהלכה כרב שתפילת ערבית רשות, לכך תיקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפילה.
לעומת זאת ב'''תלמידי רבנו יונה''' (ב ב ד"ה ויש לשאול) הסכימו לטעמו של רב עמרם גאון, אבל בדבריהם מבואר שהיו אומרים תוספת זו '''במקום''' התפילה הרגילה, שכתבו שכיון שבתחילה תפילת ערבית היתה רשות, היו אומרים פסוקים אלו וחותמים בברכה ואומרים קדיש והולכים לבתיהם, ואמנם אף לאחר שכבר קבעו תפילת ערבית לחובה, נשאר הדבר כמו מנהג. כעין זה ביאר ב'''ארחות חיים''' לוניל [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=105&hilite= (דין תפילת ערבית ג)], שכתב שכיון שתפילת ערבית רשות, היו כאלה שהיו עוזבים  את התפילה אחר ברכות קריאת שמע וקדיש, ולכן תיקנו י"ח אזכרות אלו במקום התפילה, להקל מעליהם שלא יתאחרו בבית הכנסת מפני המזיקין.
<BR />גם '''הרא"ש''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37781&st=&pgnum=7 (ברכות א ה)] כתב כרבנו יונה, שתיקנו אזכרות אלו '''במקום''' תפילת ערבית, ולא בנוסף, אך לא הסכים לדברי רב עמרם גאון שזהו מפני שתפילת ערבית רשות, שהרי ר' יוחנן הוא המצריך לסמוך, ויצא אם כן שסובר הוא שתפילת ערבית חובה, והיה לנו לפסוק כוותיה והרי קיימא לן כרב שתפילת ערבית רשות (וכפי שכתבו התוספות). וכתב הרא"ש שטעם המנהג הוא מפני שלא רצו להאריך בבית הכנסת מפני המזיקין, ולכן תיקנו יראו עינינו וקדיש, והולכים לבתיהם. וסיים שם דמ"מ גם השתא שכן מתפללים תפילת ערבית בבית הכנסת, לא נתבטל המנהג ואומרים אותו בנוסף לתפילה. כעין זה כתב גם ב'''שו"ת הרא"ש''' (ד ו).
<BR />'''האבודרהם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26894&st=&pgnum=104 (תפילת ערבית של חול ד"ה ובעל המנהגות כתב)] אחר שציטט טעמו של הרא"ש, מביא בשם '''בעל המנהגות''' (הראב"ד בעל ההשגות) שהסיבה שלא התפללו ערבית היא מפני שכשגזרו שמד על ישראל, בין השאר גזרו שלא להתפלל ערבית וע"כ תקנו י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, ומביא ראיה לדבריו, שבליל שבת לא היו אומרים את הפסוקים, שכיוון שהם כנגד שמו"ע ברכות ובשבת מתפללים שבע ברכות לכן לא היו אומרים אותם, וגם הקדיש שאחר הפוסקים מוכיח שכסיום התפילה דמי. כן כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה (א יד).


אמר רב יוסף: <ref>תמה על דברי רבו ואמר:</ref> מריה דאברהם <ref>מה זה היה לשמואל לומר כן? ועוד שחלה רב יוסף, ושכח תלמודו, ותוהה על דבריו הראשונים</ref>! תלי תניא <ref>תולה טעם משנה שנויה</ref> בדלא תניא <ref>במשנה שאינה שנויה</ref>!?
ב'''ערוך השלחן''' (ו) כתב שהתוס' והרא"ש ותלמידי רבנו יונה נתכוונו כולם לדבר אחד, שכיון שתפילת ערבית היא רשות, וגם חששו מלהתעכב בבית הכנסת, התחילו להקל בתפילה, וכיון שלא רצו להימנע לגמרי מתפילה תיקנו אלו י"ח אזכרות והברכה שלאחריהם. אמנם אחר שנתפשטה התקנה, נעשתה לתקנה קבועה כגאולה אריכתא.


<ref>ומקשינן לרב יוסף:</ref> הי 'תניא' והי 'לא תניא'? הא תניא והא תניא <ref>זו שנויה וזו שנויה</ref>!
== חשש הפסק בין גאולה לתפילה ==
{{סוגיה מורחבת|סמיכת גאולה לתפילה}}
הראשונים נתקשו בדבר היאך אומרים פסוקי יראו עינינו, והרי זו הפסקה בין גאולה לתפילה של ערבית, עד שחלק מן הראשונים נמנעו מלאומרה מחשש הפסק. כן כתב ה'''רי"ץ גיאות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26894&st=&pgnum=104 (מובא באבודרהם ערבית של חול ד"ה וכתב אבן הירחי)], ובאבודרהם שם כתב שכן כתב ה'''רמב"ם'''.<ref>אמנם הרמב"ם בסדר תפילות כתב תוספת זו של יראו עינינו והברכה, ואולי צ"ל הרמב"ן.</ref>.
<BR/>ב'''תלמידי רבנו יונה''' (ב ב ד"ה ויש לשאול) העידו שהרמב"ן נמנע מלאומרה, וכן העיד ה'''שיטה מקובצת''' (ד ב ד"ה כיון). ה'''רשב"א''' (ד ב ד"ה מסייע) כתב בשם התוספות ש'''ר' שמואל''' נמנע מלאומרה, וגם ב'''מאירי''' (ד ב ד"ה וסמיכת) מובא בשם התוספות שגדוליהם לא היו אומרים אותה.
אך יש ראשונים שלימדו זכות בעד המנהג, ובחלקם משמע שאף נהגו כן בעצמם.
<BR />ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=4b&format=pdf (ברכות ד ב)] כתבו שנראה שכיון שתיקנו כן רבנן, הרי זו כגאולה אריכתא, וכמו שאמרה הגמרא לגבי ברכת 'השכיבנו'.
<BR />ה'''רשב"א''' בתשובה (א יד) דחה דברים אלו וכתב שאין ברכה זו כברכת השכיבנו שאמרו עליה שהיא כגאולה אריכתא, אלא תיקנו אותה לשעת השמד שלא יכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה, ואף שהגזרה בטלה הברכה נשארה. ובחידושים כתב (ד ב ד"ה מסייע) שמי שנוהג לאמרה סומך על כך שתפילת ערבית רשות, וכן ב'''שיטה מקובצת''' (ד ב ד"ה כיון) כתב שמנהג אבותינו בידינו, שאף שאנו מתפללים שמונה עשרה אומרים אותו, ואין חוששים לסמיכת גאולה לתפילה לפי שתפילת ערבית רשות.
<BR />ב'''רבנו יונה''' (ב ב ד"ה ויש לשאול) כתב שבתחילה היו אומרים אותו במקום ערבית כיון שתפילת ערבית רשות, אך גם אחר כך כשקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו מנהג הראשון, ולא חשיב הפסקה כיון שמעיקרא קבעו את תפילה ערבית אדעתא דהכי. וכעין זה כתב ה'''רא"ש''' בפסקים (א ה), וכן בתשובה (ד ו). ה'''מאירי''' (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שסומכים לומר אותה מפני שברכה זו נתקנה במקום תפילה, שיש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, וכיון שתפילה היא, הרי היא אחת עם תפילת עמידה ולא הוי הפסק. וב'''אבודרהם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26894&st=&pgnum=104 (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי)] אחר שהביא דעות האומרים שלא לאמרה, כתב שכבר נהגו לאומרו ומנהג אבותינו תורה.


אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא <ref>משנתינו - טעמא מפורש בתוכה: כדי שישכים לבית דין; 'והגיע זמן' - אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות</ref>.
==זמן התקנה==
מלשון הראשונים הנ"ל משמע שברכת "יראו עינינו" היא ברכה קדומה כיוון שהם אינם יודעים מה מקור הברכה וטעם תקנתה, אלא שצריך לברר עד כמה היא קדומה.<BR>
המעדני יו"ט על הרא"ש (ס"ה סק"ש) מדקדק מלשון הרא"ש שכתב "לפי שבימיהם" שזוהי תקנה עוד מתקופת הגמרא.<BR>
אמנם קשה על הסבר זה, שהרי הרא"ש עצמו במגילה (פ"ג ה"ה) כתב בפירוש שהתקנה של הפסוקים היא לא מזמן חכמי הגמ' אלא אחר השלמת הגמ' וכן שוב כתב הרא"ש בתשובה (כלל ד' ס"ו) [[#הערות|{{גודל גופן|1|9}}]] .


אלא אי איתמר הכי איתמר: אמר רב יהודה אמר שמואל:
== חשש ברכה לבטלה ==
{{הע-שמאל|[דומה לתוספתא כתובות פ"א ה"א [ליברמן]] '''מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין; ותינשא באחד בשבת, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין ''[ביום שני]''? – שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה'''}}
'''רש"י''' בתשובה (צא) כתב שאסור לאמר ברכת 'יראו עינינו' כל עיקר מפני שאינה פסוקה בתלמוד וזוהי ברכה לבטלה.
ועכשיו ששנינו '''שקדו''' <ref>ובשביל תקנה זו הוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת - מעתה</ref> אותה ששנינו '''הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה''' - הגיע זמן <u>באחד בשבת</u>, מתוך שאינו יכול לכנוס - אינו מעלה לה מזונות <ref>כולה רב יוסף קאמר לה [שמשמיה דדרב יהודה אמר שמואל]</ref>; <ref>רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה, ואמר:</ref> לפיכך <ref>הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה</ref> - חלה הוא או שחלתה היא, או שפירסה נדה - אינו מעלה לה מזונות.
אבל '''בשו"ת מהרי"ל החדשות''' (א) כתב שלא הוי ברכה לבטלה, שתיקנוה משום בתי כנסת שבשדות שלא יבואו לידי סכנה, ואע"פ שבטל הטעם עדיין רשאים לברך ולא הוי ברכה לבטלה, שמא יחזור הדבר לקלקולו.  


ואיכא דבעי לה מיבעיא: חלה הוא – מהו?: התם, טעמא מאי? משום דאניס - והכא נמי הא אניס!? או דלמא התם - אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן, הכא לא!? ואם תמצי לומר 'חלה הוא' - מעלה לה מזונות, חלתה היא מהו? מצי אמר לה: אנא הא קאימנא <ref>הנני מזומן</ref>? או דלמא מציא אמרה ליה: נסתחפה שדהו <ref>לשון מטר סוחף ([[משלי כח ג]]): נשטפה שדך, כלומר: מזלך גרם, כי מהיום אני מוטלת עליך לזון</ref>?! ואם תמצי לומר אמרה ליה 'נסתחפה שדהו' - פירסה נדה מהו? בשעת ווסתה לא תיבעי לך
== הלכה למעשה ==
חלק מן הראשונים נמנעו מלומר תוספת זו של 'יראו עינינו', בראשם ה'''רי"צ גיאות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26894&st=&pgnum=104 (מובא באבודרהם ערבית של חול ד"ה וכתב אבן הירחי)], וכן ה'''ריטב"א''' וה'''רשב"א''' מביאים שהרמב"ן לא היה אומרו (הרשב"א גם כותב בשם התוס' בשם '''רבינו שמואל''' שלא היה אומרם אבל בתוס' שלפנינו לא מופיע רבינו שמואל זה) וכן נראה שהם עצמם לא היו נוהגים לומר. "אבל מי שאומרם סומך וכו'" – לשון הרשב"א, "ומי שאומר אותה סומך על..וכו'" - לשון הריטב"א.


{{ביאור:עמוד ב}}
'''המאירי''' לעומתם כותב: "ומה שנהגו עכשיו.. יש שמוחין ואף בתוס' העידו על גדוליהם שלא היו אומרם כלל, ומ"מ אנו סומכים בכך..." משמע מדבריו, שהוא עצמו כן היה אומרם.


דלא מציא אמרה ליה 'נסתחפה שדהו'; כי תיבעי לך שלא בשעת ווסתה – מאי? כיון דלא בשעת ווסתה - הויא מציא אמרה ליה 'נסתחפה שדהו'? או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו - כשעת ווסתה דמי?
דעת '''הרמב"ם''' לא ברורה כל כך, שאמנם לא הזכיר את הפסוקים בהלכות עצמן, אבל בספר תפילות הרמב"ם הן כן מוזכרות (עם חתימת "המולך בכבודו"). '''"המעשה רוקח"''' בהלכות ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33902&st=&pgnum=1&hilite= פ"ז הי"ח מהלכות תפילה]) כתב שכשהרמב"ם התייחס רק להשכיבנו זה לאו דווקא אלא ה"ה גם ל"יראו עינינו" וקדיש, שהרי הרמב"ם עצמו כתבם בנוסח התפילה. [[#הערות|{{גודל גופן|1|14}}]]


פשיט רב אחאי <ref>הך בעיא ממתניתין, דקתני</ref>: '''הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה''': 'לא נָשְאוּ' לא קתני <ref>דלישתמע שהבעלים מעכבים</ref>, אלא 'לא נִישאו' <ref>לא נישאו הן לבעלים: תלה העכבה בנשים</ref>; היכי דמי? אי דקא מעכבן אינהי - אמאי אוכלות משלו ואוכלות בתרומה? אלא לאו - דאיתניס כי האי גוונא, וקתני '''אוכלות משלו ואוכלות בתרומה'''!
'''הרשב"ש''' בשו"ת ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19544&st=&pgnum=97 סי' רנה] ) מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שכשהתפלל ביחיד לא היה אומרה, אלא כשהיה יורד לפני התיבה, כדי שלא להיות מן המתמיהין.
לסיכומו של דבר, אנו רואים שעוד בתקופת הראשונים היו מחלוקות ומנהגים שונים אם לומר את הפסוקים, אבל משני עמודי ההוראה הרא"ש והרמב"ם נראה שכן צריך לאומרם.


אמר רב אשי: לעולם אימא לך: כל אונסא לא אכלה, ודקא מעכבי אינהו; ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני 'לא נָשְאוּ' ואיידי דתנא רישא בדידהי <ref>'נותנין לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום'</ref> - תנא נמי סיפא בדידהי.
=== שלחן ערוך ואחרונים ===
מרן '''השו"ע''' כתב {{ויקיטקסט|שולחן_ערוך_אורח_חיים_רלו#סעיף_ב|או"ח רלו, ב}} "אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה".<BR>
נראה שלא ניתן להסיק מדבריו האם הוא סובר שצריך לומר את הברכה או שעדיף להמנע [[#הערות|{{גודל גופן|1|15}}]] , אולם, מדברי '''הרמ"א''' שכתב: "ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם וכו' (תהילים פט, נג), ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה". משמע שהדין הוא שיש לאמרם.<BR>
כך כתב גם '''הגר"ש משאש''' בשו"ת "שמש ומגן" (חלק או"ח סימן עז אות ה), שמנהג בני מרוקו לאמרם מבלי שום פקפוק, וכאן בא"י לא נהגו לאומרו, וכן כותב על עצמו שהוא נהג לומר אותם כשהתפלל ביחיד אלא שכשהיה עולה להיות שליח ציבור לא היה אומרם כדי לא להטריח את הציבור. <BR>
אמנם '''בשו"ת באר משה''' (רלו ס"ב אות א) כתב שבדורות האחרונים בטלו מלאמרם, וכתב עוד בשם הגהות כת"י הרב בעל חסד לאברהם אזולאי ז"ל על הלבוש "בכל ארץ ישראל נהגו שלא לאומרם".


אמר רבא <ref>א'''לפיכך''' קאי, דאשמעינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות</ref>: ולענין גיטין אינו כן <ref>לענין גיטין אין טענת אונס מועלת: אם נתן גט לאשתו על מנת 'אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט', [ונאנס] ולא בא - הרי זה גט ואינו יכול לומר 'אנוס הייתי'</ref>.
'''בכף החיים''' {{ויקיטקסט|כף_החיים_על_אורח_חיים_רלו|רלו, יב}} הביא את דברי הרשב"א בשם התוס', שהרשב"ם לא היה אומרם כל עיקר והביא גם בשם הכנסת הגדולה שמנהג הספרדים בקושטא ותיריא (ערים ספרדיות שהם) שאין לאמרם לא בחול ולא בשבת, וכן כתב עוד שכך נראה מדברי '''האר"י''' שאין לאומרם.


אלמא קסבר רבא: אין <ref>טענת</ref> אונס בגיטין <ref>ולקמיה מפרש טעמא</ref>!? מנא ליה לרבא הא?
'''למעשה''', המנהג כיום הוא שבחו"ל נהגו לומר, אבל בארץ ישראל לא נוהגים לומר, לפי שמנהג '''הגר"א''' היה כך, כפי שמובא בספר '''"מעשה רב"''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33900&st=&pgnum=28 סימן סז]): "ברוך ה' לעולם אמן ואמן... והוא עצמו לא היה אומר כלל לא ברוך ה' ולא ושמרו כדי לסמוך גאולה לתפילה". וכ"כ '''הגרש"ז מלאדי''' בשולחן ערוך הרב (פסקי הסידור, תפלת ערבית): "אבל הנוהגין שלא לומר בחול ברוך ה' לעולם אמן ואמן מפני חשש הפסק גם בשבת (ויום טוב וראש השנה ויום הכיפורים) אין להפסיק בפסוקים", וכ"כ '''הראי"ה קוק''' בסידורו "עולת ראיה" שתקנו חכמים לומר את הפסוקים, אבל בא"י נהגו שלא לאמרם. <BR>
אמנם '''הגר"מ פיינשטיין''' בשו"ת אגרות משה ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14673&st=&pgnum=168 או"ח ח"ב, סי' קב]) כתב שאין הדבר תלוי בא"י ובחו"ל אלא מי שאומר בחו"ל יאמר גם בא"י ומי שאומר בא"י יאמר גם בחו"ל, אלא שלמעשה מנהג העולם כיום הוא שבני ארץ ישראל לא אומרים ובני חו"ל אומרים [[#הערות|{{גודל גופן|1|16}}]] .


אילימא מהא: דתנן [גיטין פ"ז מ"ח]: '"''הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש", ומת בתוך שנים עשר חדש - אינו גט ''<ref>ואם אין לה [צריך להיות: 'לו’] בנים זקוקה ליבם</ref>; <u>מת</u> - הוא דאינו גט <ref>דהא לא שויא גיטא עד שנית עשר חדש והוא מת בתוך הזמן, ומאן קא מגרש לה מהשתא? אין המתים מגרשים!</ref>, הא חלה הרי זה גט!
== הערות שוליים ==
 
[[קטגוריה:תפילה]]
{{הערה|1=[לשון שניה ברש"י:] 'מת' - הוא דאינו גט: משום דאין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא - לא מפקע גיטא, אלמא אין אונס בגטין! דאי סלקא דעתך חלה נמי אינו גט - ניתני חלה, וכל שכן מת, שאין אונס גדול מזה!}}
[[קטגוריה:אורח חיים סימן רלו]]
<!--
<references />
ref> "EIN GET L'ACHAR MISAH"<br>QUESTION: The Gemara quotes a Mishnah in Gitin and tells us that the Reisha of the Mishnah is teaching that a man may not divorce his wife after his death -- "Ein Get l'Achar Misah." RASHI <small>(DH Meis Hu)</small> explains that the<br>reason is because "dead people cannot divorce" -- "Ein ha'Mesim Megarshim."<br>Why does the Mishnah need to teach that a man cannot divorce his wife after his death? After the man dies, there is no longer any Kidushin; he is not married anymore -- of course the Get cannot take effect! Furthermore, why<br>does Rashi say that the Mishnah teaches that "dead people cannot give divorces." The reason the Get does not take effect is because the woman is no longer married when her husband dies!<br><br>In fact, in Gitin <small>(9b)</small>, where the Gemara teaches that a Shtar Shichrur <small>(a document of release for an Eved)</small> and a Shtar Mecher <small>(a document of sale)</small> cannot take effect after the death of the owner, RASHI <small>(DH Lo Yitnu and DH<br>v'Ein Shtar)</small> explains that the reason is because when the owner dies, the property or the Eved no longer belongs to him, and thus he has no right to set the Eved free or to sell the property! Why, then, does Rashi in our Sugya not give the same explanation -- that after a man has died, the woman is no longer his wife to divorce? <small>(See KETZOS HA'CHOSHEN 188:2.)</small><br><br>ANSWER: The Gemara is discussing a case where the husband dies with no children, and the woman falls to Yibum after her husband dies. If the Get is valid, it exempts her from Yibum <small>(like Rashi explains in DH Eino Get)</small>. The Zikah of Yibum is considered, in a sense, to be like a continuation of the bond of marriage, since the Zikah to the Yavam only comes as a result of the marriage of the woman to his brother who died. <small>(See TOSFOS Kidushin 4b, DH Mah l'Yevamah, in the name of Rebbi Elazar mi'Shazna.)</small> <small>(cont’d next page)</small><br><br>Therefore, we might have thought that since an element of the original Kidushin remains, the Get can still be effective in divorcing one's wife even after one has died! That is why the Mishnah must teach that "Ein Get<br>l'Achar Misah" --&nbsp; even though a part of the Kidushin does remain after the husband's death in a situation of Yibum, nevertheless "Ein ha'Mesim Megarshim" as Rashi explains.<br><br><small>(This also explains why Rashi, DH Eino Get, writes that the practical consequence of the Get not being valid is that the wife falls to Yibum. At the end of this Daf, Rashi mentions a different consequence -- that the woman does not become Pesulah l'Kehunah if the Get is not a valid Get. Why does Rashi not mention that consequence here? The answer is that Rashi wants to point out that the case
of the Mishnah *must* be a case where the woman<br>falls to Yibum, because otherwise there is no Chidush in teaching us that Ein Get l'Achar Misah.)
</small><br><br></ref>,
-->
 
ודלמא לעולם אימא לך: חלה נמי אינו גט, והיא גופא קא משמע לן <ref>כלומר: האי דתנא 'מת' - לאו לדיוקא דילה תניה, למידק 'הא חלה הרי זה גט', אלא לאשמעינן היא גופא:</ref>: דאין גט לאחר מיתה <ref>ואפילו בלא תנאי, כגון 'האומר לאשתו "הרי זה גיטיך לאחר מותי"' אינו גט לפוטרה מן היבם</ref>.
 
'אין גט לאחר מיתה'? הא תנא ליה רישא [גיטין פ"ז מ"ג]: <ref>שכיב מרע שכתב גט לאשתו באחד מן הלשונות הללו:</ref> '''"הרי זה גיטיך אם מתי"; ''<ref>או</ref>'' "הרי זה גיטיך מחולי זה" ''<ref>משיפסוק חולי זה <small>(מעלי)</small> משמע והוא מת מאותו חולי</ref>''; "הרי זה גיטיך לאחר מיתה" - לא אמר כלום''' <ref>שהרי משפסק - אינו בחיים, ואינו יכול לגרש</ref>!?
 
דלמא <ref>הא דאיצטריך סיפא '''אם לא באתי ''וכו'</ref> לאפוקי מדרבותינו <ref>איצטריך, דפליגי עלה, ואמרי: ד'אין גט לאחר מיתה' - הוא דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו - הוא מוכיח ש<u>כך</u> אמר לה: "אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום", דאי לא משוה גיטא עד שנים עשר חדש [אם הכוונה שאין לגט ערך עד ליום בואו] - למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו? לכתוב 'אם לא באתי לראש חודש פלוני יהא גט'</ref>, דתניא: '''ורבותינו התירוה להנשא''' <ref>בלא חליצה לההיא ד"אם לא באתי"</ref>, ואמרינן: מאן '''רבותינו'''? - אמר רב יהודה אמר שמואל: בי דינא דשרו משחא; סברי לה כרבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו <ref>לא לחנם נכתב זמנו לתוכו: אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה אם לא יבא לאותו זמן; הלכך, אף על גב דלא כתב "זה גיטך מהיום אם לא באתי כו'" - כמאן דכתב 'מהיום' דמי; ובבבא בתרא <small>(דף קלו,א)</small> אמרה רבי יוסי, דתנן [בבא בתרא פ"ח מ"ז]: '''הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב '''<u>''מהיום</u> ''''ולאחר מיתה', ואם לא כתב 'מהיום' - אינה מתנה; רבי יוסי אומר: אינו צריך''</ref> [ומכאן אין ראיה לרבא שאין אונס בגט והגט חל]; ואלא מסיפא [גיטין פ"ז מ"ח] <ref>גמר רבא דאין אונס בגיטין</ref>: '''"''<u>''מעכשיו</u> ''''אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש" ומת בתוך שנים עשר חדש - הרי זה גט''' <ref>ואף על גב דאין אונס גדול ממיתה - אלמא אין אונס בגיטין</ref>; "מת" - והוא הדין לחלה [וכך נאנס]!
 
דלמא "מת" דוקא <ref>דכל עצמו שכתב לה גט - מחמת כן כתב לה</ref>: דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם <ref> שאם ימות יהיה גט למפרע, שלא תיזקק ליבם; ובהאי אונסא לא ניחא ליה למיבטל גיטא, אבל באונסא אחרינא, דניחא ליה - לבטולי גיטא ביה; אימא לך יש אונס בגיטין</ref>?
 
אלא מהא: דההוא דאמר להו "אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא"; אתא בסוף תלתין יומין, ופסקיה מברא <ref>הנהר הפסיקו שהיתה המעבורת מצד העיר ולא יכול לעבור</ref>. אמר להו: "חזו דאתאי <ref>שבאתי</ref>! חזו דאתאי!" - אמר שמואל: לאו שמיה מתיא [זה לא נקרא שבא] <ref>והוי גיטא, ואם רצתה תינשא לאחר; וגם לכהונה נפסלת מהיום</ref>.
 
ודלמא אונסא דשכיח שאני: דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני - איהו דאפסיד אנפשיה?!
 
אלא רבא סברא דנפשיה קאמר: משום צנועות ומשום פרוצות: משום צנועות: דאי אמרת לא להוי גט
 
{{כותרת תחתונה גמרא מבוארת|כתובות|ב|2}}

גרסה אחרונה מ־15:21, 29 ביוני 2021

מקורות
רמב"ם:סדר התפילות
שולחן ערוך:אורח חיים רלו ב

יראו עינינו היא סוגיה העוסקת במנהג הקדום שהיה בזמן הראשונים, לומר פסוקים וברכת 'המולך בכבודו' לאחר ברכות קריאת שמע של ערבית וקודם התפילה.

המנהג[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתקופה שקדמה לתקופת הראשונים, היה מנהג בבתי הכנסת לומר מספר פסוקים אחרי ברכת השכיבנו וקודם הקדיש. בפסוקים אלו ישנם י"ח אזכרות, וכתבו הראשונים שהם כנגד י"ח ברכות שבתפילה. מלבד זה היו מברכים ברכת 'המולך בכבודו'. בחלק מן הראשונים נראה שהיו אומרים פסוקים אלו וברכה זו במקום תפילת ערבית, ובחלקם משמע שהוא בנוסף לתפילה, וכפי שיתבאר.

נוסח הפסוקים והברכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ישנן כמה וכמה גירסאות לפסוקים וכן לברכת המולך בכבודו. נוסח הרמב"ם (סדר תפילות כל השנה): ברוך יי' לעולם אמן ואמן כו' עד פדיתה אותי יי' אל אמת, יראו עינינו וישמח לבנו כו' עד יי' מלך יי' מלך יי' ימלך לעולם ועד. ונהגו מקצת העם לברך פסוקים באמצע ברכה וקוראין בנוסח זה: וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים, הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך, כי לא יטוש יי' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל יי' לעשות אתכם לו לעם ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליי' המלוכה והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד, אלהינו שבשמים יחד שמך הקרוי עלינו קיים את שמך ומלכותך עלינו תמיד, בידך נפשות החיים והמתים אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי יי' אל אמת, ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתך, יי' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה, ישראל נושע ביי' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד יהי יי' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו לשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו אשר צוה את אבותינו, כל הנשמה תהלל יה הללויה, ברוך יי' ביום ברוך יי' בלילה ברוך יי' בשכבנו ברוך יי' בקומנו תמיד נהללך סלה ונשיח בחוקיך ובאמונתך ברוך אתה יי' המולך בכבודו ו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו וכו'.

מדוע הברכה אינה פותחת בברוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) תמה למה ברכת יראו עינינו אינה פותחת בברוך, שהרי אינה סמוכה לברכות קריאת שמע, שהרי היו אומרים פסוקים אלו בבית הכנסת כדי לא להתעכב שם בלילה, ולכן תיקנו פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות. ואם כן לא פתחו בה בברוך. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) יישב שעשאוה לענין זה סמוכה לקריאת שמע, אע"פ שבמקום תפילה נתקנה.

טעמי המנהג[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסדר רב עמרם גאון (סדר שבתות ד"ה שאילו) הביא תשובת רב נטרונאי גאון שמדבריה עולה שתיקנו את פסוקי 'יראו עינינו' ואת הברכה שלאחריה, משום שקיימא לן שתפילת ערבית רשות, ולכן אין איסור להפסיק בין גאולה לתפילה. והוסיף שזהו דווקא ביום חול, אבל בשבת מפני חשש המזיקין, לא היו מאריכין ולכן משמיטים תוספת זו. יותר מזה כתוב בספר הפרדס לרש"י (דש) שהברכה נתקנה כדי להודיע שתפילת ערבית רשות ואין צריך לסמוך גאולה לתפילה. כן הוא בספר המנהיג (תפילה עמוד כט), וכן הביא בספר שיבולי הלקט (ענין תפילה סימן נב) בשם רש"י. בדבריהם משמע שהיו אומרים תוספת זו בנוסף על התפילה הרגילה.
בתוספות (ברכות ב א ד"ה מברך שתיים לפניה,ברכות ד ב ד"ה דאמר) מבואר שאמנם 'יראו עינינו' וברכת 'המולך בכבודו' אינם במקום התפילה הרגילה אלא כתוספת, אך כתבו שטעם אמירת הפסוקים הוא משום שכשהיו מתפללים בשדות, היתה סכנת מזיקים ולכן צריכים היו להמתין לחבריהם, והיו אומרים את הפסוקים האלו, עד שחבריהם יסיימו. והוסיפו התוספות שזהו דווקא בבתי כנסת שלהם שהיו עומדים בשדה, אבל בבתי כנסיות שלנו, אין צריך להמתין לחבריהם אלא בלילה. וכן משמע בבמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) שכתב שתיקנוה מפני המאחרים שלא ישארו לבדם בבית הכנסת ויסתכנו.
עוד מבואר בתוספות שמיאנו להסכים לדברי רב עמרם גאון שתיקנו יראו עינינו על סמך זה שתפילת ערבית רשות, שאם כן יש לנו לפסוק להלכה שתפילת ערבית חובה, שהרי קיימא לן כר' יוחנן שצריך להסמיך גאולה לתפילה. כדברי התוספות כתב גם המרדכי (ברכות א ה). ויש להעיר שבמקום אחר כתבו התוספות (כז ב ד"ה והלכתא) שכיון שהלכה כרב שתפילת ערבית רשות, לכך תיקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפילה.

לעומת זאת בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) הסכימו לטעמו של רב עמרם גאון, אבל בדבריהם מבואר שהיו אומרים תוספת זו במקום התפילה הרגילה, שכתבו שכיון שבתחילה תפילת ערבית היתה רשות, היו אומרים פסוקים אלו וחותמים בברכה ואומרים קדיש והולכים לבתיהם, ואמנם אף לאחר שכבר קבעו תפילת ערבית לחובה, נשאר הדבר כמו מנהג. כעין זה ביאר בארחות חיים לוניל (דין תפילת ערבית ג), שכתב שכיון שתפילת ערבית רשות, היו כאלה שהיו עוזבים את התפילה אחר ברכות קריאת שמע וקדיש, ולכן תיקנו י"ח אזכרות אלו במקום התפילה, להקל מעליהם שלא יתאחרו בבית הכנסת מפני המזיקין.
גם הרא"ש (ברכות א ה) כתב כרבנו יונה, שתיקנו אזכרות אלו במקום תפילת ערבית, ולא בנוסף, אך לא הסכים לדברי רב עמרם גאון שזהו מפני שתפילת ערבית רשות, שהרי ר' יוחנן הוא המצריך לסמוך, ויצא אם כן שסובר הוא שתפילת ערבית חובה, והיה לנו לפסוק כוותיה והרי קיימא לן כרב שתפילת ערבית רשות (וכפי שכתבו התוספות). וכתב הרא"ש שטעם המנהג הוא מפני שלא רצו להאריך בבית הכנסת מפני המזיקין, ולכן תיקנו יראו עינינו וקדיש, והולכים לבתיהם. וסיים שם דמ"מ גם השתא שכן מתפללים תפילת ערבית בבית הכנסת, לא נתבטל המנהג ואומרים אותו בנוסף לתפילה. כעין זה כתב גם בשו"ת הרא"ש (ד ו).
האבודרהם (תפילת ערבית של חול ד"ה ובעל המנהגות כתב) אחר שציטט טעמו של הרא"ש, מביא בשם בעל המנהגות (הראב"ד בעל ההשגות) שהסיבה שלא התפללו ערבית היא מפני שכשגזרו שמד על ישראל, בין השאר גזרו שלא להתפלל ערבית וע"כ תקנו י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, ומביא ראיה לדבריו, שבליל שבת לא היו אומרים את הפסוקים, שכיוון שהם כנגד שמו"ע ברכות ובשבת מתפללים שבע ברכות לכן לא היו אומרים אותם, וגם הקדיש שאחר הפוסקים מוכיח שכסיום התפילה דמי. כן כתב גם הרשב"א בתשובה (א יד).

בערוך השלחן (ו) כתב שהתוס' והרא"ש ותלמידי רבנו יונה נתכוונו כולם לדבר אחד, שכיון שתפילת ערבית היא רשות, וגם חששו מלהתעכב בבית הכנסת, התחילו להקל בתפילה, וכיון שלא רצו להימנע לגמרי מתפילה תיקנו אלו י"ח אזכרות והברכה שלאחריהם. אמנם אחר שנתפשטה התקנה, נעשתה לתקנה קבועה כגאולה אריכתא.

חשש הפסק בין גאולה לתפילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png לסוגיה זו בהרחבה, ראו סמיכת גאולה לתפילה

הראשונים נתקשו בדבר היאך אומרים פסוקי יראו עינינו, והרי זו הפסקה בין גאולה לתפילה של ערבית, עד שחלק מן הראשונים נמנעו מלאומרה מחשש הפסק. כן כתב הרי"ץ גיאות (מובא באבודרהם ערבית של חול ד"ה וכתב אבן הירחי), ובאבודרהם שם כתב שכן כתב הרמב"ם.[1].
בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) העידו שהרמב"ן נמנע מלאומרה, וכן העיד השיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון). הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) כתב בשם התוספות שר' שמואל נמנע מלאומרה, וגם במאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) מובא בשם התוספות שגדוליהם לא היו אומרים אותה.

אך יש ראשונים שלימדו זכות בעד המנהג, ובחלקם משמע שאף נהגו כן בעצמם.
התוספות (ברכות ד ב) כתבו שנראה שכיון שתיקנו כן רבנן, הרי זו כגאולה אריכתא, וכמו שאמרה הגמרא לגבי ברכת 'השכיבנו'.
הרשב"א בתשובה (א יד) דחה דברים אלו וכתב שאין ברכה זו כברכת השכיבנו שאמרו עליה שהיא כגאולה אריכתא, אלא תיקנו אותה לשעת השמד שלא יכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה, ואף שהגזרה בטלה הברכה נשארה. ובחידושים כתב (ד ב ד"ה מסייע) שמי שנוהג לאמרה סומך על כך שתפילת ערבית רשות, וכן בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב שמנהג אבותינו בידינו, שאף שאנו מתפללים שמונה עשרה אומרים אותו, ואין חוששים לסמיכת גאולה לתפילה לפי שתפילת ערבית רשות.
ברבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) כתב שבתחילה היו אומרים אותו במקום ערבית כיון שתפילת ערבית רשות, אך גם אחר כך כשקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו מנהג הראשון, ולא חשיב הפסקה כיון שמעיקרא קבעו את תפילה ערבית אדעתא דהכי. וכעין זה כתב הרא"ש בפסקים (א ה), וכן בתשובה (ד ו). המאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שסומכים לומר אותה מפני שברכה זו נתקנה במקום תפילה, שיש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, וכיון שתפילה היא, הרי היא אחת עם תפילת עמידה ולא הוי הפסק. ובאבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) אחר שהביא דעות האומרים שלא לאמרה, כתב שכבר נהגו לאומרו ומנהג אבותינו תורה.

זמן התקנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מלשון הראשונים הנ"ל משמע שברכת "יראו עינינו" היא ברכה קדומה כיוון שהם אינם יודעים מה מקור הברכה וטעם תקנתה, אלא שצריך לברר עד כמה היא קדומה.
המעדני יו"ט על הרא"ש (ס"ה סק"ש) מדקדק מלשון הרא"ש שכתב "לפי שבימיהם" שזוהי תקנה עוד מתקופת הגמרא.
אמנם קשה על הסבר זה, שהרי הרא"ש עצמו במגילה (פ"ג ה"ה) כתב בפירוש שהתקנה של הפסוקים היא לא מזמן חכמי הגמ' אלא אחר השלמת הגמ' וכן שוב כתב הרא"ש בתשובה (כלל ד' ס"ו) 9 .

חשש ברכה לבטלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י בתשובה (צא) כתב שאסור לאמר ברכת 'יראו עינינו' כל עיקר מפני שאינה פסוקה בתלמוד וזוהי ברכה לבטלה. אבל בשו"ת מהרי"ל החדשות (א) כתב שלא הוי ברכה לבטלה, שתיקנוה משום בתי כנסת שבשדות שלא יבואו לידי סכנה, ואע"פ שבטל הטעם עדיין רשאים לברך ולא הוי ברכה לבטלה, שמא יחזור הדבר לקלקולו.

הלכה למעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

חלק מן הראשונים נמנעו מלומר תוספת זו של 'יראו עינינו', בראשם הרי"צ גיאות (מובא באבודרהם ערבית של חול ד"ה וכתב אבן הירחי), וכן הריטב"א והרשב"א מביאים שהרמב"ן לא היה אומרו (הרשב"א גם כותב בשם התוס' בשם רבינו שמואל שלא היה אומרם אבל בתוס' שלפנינו לא מופיע רבינו שמואל זה) וכן נראה שהם עצמם לא היו נוהגים לומר. "אבל מי שאומרם סומך וכו'" – לשון הרשב"א, "ומי שאומר אותה סומך על..וכו'" - לשון הריטב"א.

המאירי לעומתם כותב: "ומה שנהגו עכשיו.. יש שמוחין ואף בתוס' העידו על גדוליהם שלא היו אומרם כלל, ומ"מ אנו סומכים בכך..." משמע מדבריו, שהוא עצמו כן היה אומרם.

דעת הרמב"ם לא ברורה כל כך, שאמנם לא הזכיר את הפסוקים בהלכות עצמן, אבל בספר תפילות הרמב"ם הן כן מוזכרות (עם חתימת "המולך בכבודו"). "המעשה רוקח" בהלכות (פ"ז הי"ח מהלכות תפילה) כתב שכשהרמב"ם התייחס רק להשכיבנו זה לאו דווקא אלא ה"ה גם ל"יראו עינינו" וקדיש, שהרי הרמב"ם עצמו כתבם בנוסח התפילה. 14

הרשב"ש בשו"ת (סי' רנה ) מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שכשהתפלל ביחיד לא היה אומרה, אלא כשהיה יורד לפני התיבה, כדי שלא להיות מן המתמיהין. לסיכומו של דבר, אנו רואים שעוד בתקופת הראשונים היו מחלוקות ומנהגים שונים אם לומר את הפסוקים, אבל משני עמודי ההוראה הרא"ש והרמב"ם נראה שכן צריך לאומרם.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מרן השו"ע כתב (או"ח רלו, ב) "אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה".
נראה שלא ניתן להסיק מדבריו האם הוא סובר שצריך לומר את הברכה או שעדיף להמנע 15 , אולם, מדברי הרמ"א שכתב: "ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם וכו' (תהילים פט, נג), ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה". משמע שהדין הוא שיש לאמרם.
כך כתב גם הגר"ש משאש בשו"ת "שמש ומגן" (חלק או"ח סימן עז אות ה), שמנהג בני מרוקו לאמרם מבלי שום פקפוק, וכאן בא"י לא נהגו לאומרו, וכן כותב על עצמו שהוא נהג לומר אותם כשהתפלל ביחיד אלא שכשהיה עולה להיות שליח ציבור לא היה אומרם כדי לא להטריח את הציבור.
אמנם בשו"ת באר משה (רלו ס"ב אות א) כתב שבדורות האחרונים בטלו מלאמרם, וכתב עוד בשם הגהות כת"י הרב בעל חסד לאברהם אזולאי ז"ל על הלבוש "בכל ארץ ישראל נהגו שלא לאומרם".

בכף החיים (רלו, יב) הביא את דברי הרשב"א בשם התוס', שהרשב"ם לא היה אומרם כל עיקר והביא גם בשם הכנסת הגדולה שמנהג הספרדים בקושטא ותיריא (ערים ספרדיות שהם) שאין לאמרם לא בחול ולא בשבת, וכן כתב עוד שכך נראה מדברי האר"י שאין לאומרם.

למעשה, המנהג כיום הוא שבחו"ל נהגו לומר, אבל בארץ ישראל לא נוהגים לומר, לפי שמנהג הגר"א היה כך, כפי שמובא בספר "מעשה רב" (סימן סז): "ברוך ה' לעולם אמן ואמן... והוא עצמו לא היה אומר כלל לא ברוך ה' ולא ושמרו כדי לסמוך גאולה לתפילה". וכ"כ הגרש"ז מלאדי בשולחן ערוך הרב (פסקי הסידור, תפלת ערבית): "אבל הנוהגין שלא לומר בחול ברוך ה' לעולם אמן ואמן מפני חשש הפסק גם בשבת (ויום טוב וראש השנה ויום הכיפורים) אין להפסיק בפסוקים", וכ"כ הראי"ה קוק בסידורו "עולת ראיה" שתקנו חכמים לומר את הפסוקים, אבל בא"י נהגו שלא לאמרם.
אמנם הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב, סי' קב) כתב שאין הדבר תלוי בא"י ובחו"ל אלא מי שאומר בחו"ל יאמר גם בא"י ומי שאומר בא"י יאמר גם בחו"ל, אלא שלמעשה מנהג העולם כיום הוא שבני ארץ ישראל לא אומרים ובני חו"ל אומרים 16 .

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ אמנם הרמב"ם בסדר תפילות כתב תוספת זו של יראו עינינו והברכה, ואולי צ"ל הרמב"ן.
אוחזר מתוך "https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=יראו_עינינו&oldid=16509"