תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 3,000 ש"ח | פרס שני - 2,000 ש"ח | פרס שלישי - 1,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

יציאה מארץ ישראל

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: מועד קטן יד א, כתובות קיא א, גיטין עו ב, קידושין לא ב, בבא בתרא צא א, עבודה זרה יג א
ירושלמי:
רמב"ם: מלכים ה ט
שלחן ערוך: אורח חיים תקלא ד


יציאה מארץ ישראל - מקור האיסור, סיבתו וגדרי היתרי היציאה.

הקדמה - מעלת הארץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

את גודל התשוקה לארצנו הקדושה ניתן ללמוד כבר מאבותינו הקדושים. צא וראה כמה בריתות נכרתו עמם על הבטחת הזרע ועל הבטחת הארץ, וכמה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ולא נתקררה דעתו בחמש מאות וחמש עשרה תפילות (דברים רבה פרשה יא, י) עד שציווהו הקדוש ברוך הוא "אל תוסף דבר אלי". העונש לבני ישראל כאשר איננו הולכים בדרך הישר הוא לגלות מהארץ, והשכר – לשוב אליה. ובכל הדורות מתפללים אנו יום ים בתפילה ובברכת המזון על בניין ירושלים, ומדור דור ראינו עד כמה השתוקקו לחון עפרה וכשהגיעו אליה מיד נישקו אדמתה, כמתואר בכתובות קיב ע"א, ואף הרמב"ם (מלכים ה, י) חרג ממנהגו וציין זאת כהלכה בפני עצמה בחיבורו ההלכתי, כאומר "הלכה היא!". עצם ההיקף והמרכזיות שתופסת הארץ הן בתורה שבכתב הן בדברי חז"ל מלמדים על חשיבותה וגודל קדושתה.

לכן לפני בואנו לעסוק בשאלה ההלכתית יש לדעת את גודל המעלה של הישיבה בה, והקושי והחיסרון ביציאה ממנה, ורק מתוך כך ועל גבי זה יש לדון במישור ההלכתי, האם היציאה גם ממש אסורה מבחינה הלכתית ומהם גדרי האיסור.

איסור היציאה מן הארץ – הצגת הסוגיות בש"ס[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • בבא בתרא צא ע"א: "תנו רבנן אין יוצאין מארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתים בסלע א"ר שמעון אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפי' עמדה סאה בסלע לא יצא".
  • כתובות קיא ע"א: "ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א"ל מהו למיחת וליבמה? א"ל אחיו נשא כותית (מאירי – נאמר בדרך צחות) ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו?! אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות". מבואר כאן שיש איסור לצאת מארץ ישראל, ואיסור זה עומד אפילו בפני מצוות ייבום ואינו נדחה מפניה. עוד מחודש כאן שישנו גם איסור יציאה מבבל לשאר הארצות. רש"י שם מנמק שטעם האיסור הוא לפי שיש בבבל ישיבות המרביצות תורה תמיד.
  • קידושין לא ע"ב: "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה... אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל אסור. לקראת אמא מהו? א"ל איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא. אמר ליה: אסי נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום! אתא לקמיה דרבי אלעזר א"ל חס ושלום דלמא מירתח רתח? א"ל מאי אמר לך? אמר ליה המקום יחזירך לשלום. אמר ליה ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך".
  • גיטין עו ע"ב: "אמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי – בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ".
  • עבודה זרה יג ע"א: "תניא הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם, ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם... ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. א"ר יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד אבל בזמן שמוצא ללמוד אינו מטמא. רבי יוסי אומר אפילו בזמן שמוצא ללמוד יטמא לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל". גמרא זו אינה עוסקת באיסור יציאת אדם מישראל לחוץ לארץ אלא ביציאת כהן משום גזירת חז"ל שגזרו טומאת מת על חוץ לארץ ואסור לכהן להיטמא בטומאת מת, ומבואר כאן שאף בכהן שאיסורו חמור יותר יש סייג לאיסור ומותר לו לצאת על מנת להציל ממונו מהגויים וכן על מנת ללמוד תורה או לשאת אשה.
התוס' שם (ד"ה ללמוד) מתקשים מהגמרא בכתובות בה מבואר שאסור לצאת אפילו לצורך ייבום, ואם כן כל שכן שאסור לצורך נשיאת אשה סתם. ומתרצים שכל ההיתר הנאמר במועד קטן הוא רק כשיוצא על דעת לחזור וגם בכך לא התירו אלא לצורך נשיאת אשה לתלמוד תורה שהן מצוות חשובות – ללמוד תורה לפי שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ונשיאת אשה לפי שמצווה רבה היא שנאמר "לא תהו בראה" אבל לשאר מצוות אסור אפילו על דעת לחזור. לא מבואר מהתוס' מה הדין בישראל שיוצא על מנת לחזור, האם גם בכך ההיתר הוא רק לצורך מצוות אלו או שדווקא כהן נזקק לכך משום טומאת העמים אך ישראל שאיסורו נובע רק מעצם האיסור לצאת מהארץ יתכן שכל האיסור הוא רק על מנת להשתקע ואילו דעתו לחזור אין כלל איסור ומותר אף שלא לצורך מצווה. ועוד נעסוק בכך בהמשך בפרטי הדין.
התוס' מביאים את שיטת בעל השאילתות (פרשת אמור שאילתא קכ) ששם מפורש שמצוות אלו נאמרו על דרך הרבותא לפי שקלות הן, וכל שכן שמותר לצורך שאר המצוות. אך התוס' מביאים סיוע לשיטתם כנגד השאילתות ממגילה כז ע"א, ששם נאמר שמוכרים ספר תורה רק לצורך לימוד תורה ונשיאת אשה. משמע שאלו מצוות חשובות יותר.
  • מועד קטן יד ע"א: במשנה במועד קטן יג ע"ב אומרים חכמים שהבא במועד ממדינת הים מותר לו לגלח, ובגמרא (יד ע"א) מובא שרבי יהודה חולק ואוסר משום שיצא שלא ברשות. ואומר שם רבא: "לשוט (רש"י: לשוט בעולם ולראותו) – דברי הכל אסור; למזונות – דברי הכל מותר; לא נחלקו אלא להרויחא – מר מדמי ליה כלשוט ומר מדמי ליה כלמזונות". לדעת רש"י מדובר שם באדם הנמצא בחו"ל ויוצא לארץ אחרת, ודברי רבי יהודה שיצא שלא ברשות כוונתם שלא יצא באונס, ואם כן סוגיא זו כלל אינה קשורה לענייננו. אולם הראב"ד (הובא ברא"ש פרק ג סימן א) מסביר שמדובר ביוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, ושלא ברשות פירושו שאסור לצאת. הרא"ש מסכים עמו ומביא שכך מוכח מהירושלמי המשווה זאת לסיפור על רבי חנינא המובא אצלנו במסכת כתובות שאסר לצאת מהארץ אפילו לצורך ייבום ולכן נחשב הדבר שלא ברשות, וכלשון הירושלמי "הואיל ויצא שלא ברצון חכמים". לפי פירוש זה, לדעת כולם אסור לצאת מן הארץ לצורך טיול "לשוט בעולם ולראותו" ונחלקו אם מותר לצאת להרווחה, כלומר יציאה לעסקים כאשר כבר יש לאדם כדי פרנסתו, והלכה כחכמים שמותר.

מקור האיסור וסיבתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרשב"ם בבבא בתרא (צא ע"א ד"ה אין יוצאין) מנמק את האיסור "לפי שמפקיע עצמו מן המצוות", כלומר, מצוות התלויות בארץ. לפי זה נראה שוודאי האיסור הינו רק מדרבנן, שהרי אינו מבטל מצוות עשה באופן ישיר אלא רק מונע עצמו מלהיכנס לחיוב, וכמו אדם שאינו לובש ארבע כנפות ואינו מתחייב במצוות ציצית.

הרמב"ן בהשגות לספר המצוות (שכחת העשין מצווה ד) כותב: "ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה". מדבריו משמע שהדירה בארץ היא חלק ממצוות יישוב הארץ, שלדעתו היא מצווה מן התורה (כפי שהכריעו רובם ככולם של הפוסקים), ולפיכך אין לדור בחו"ל לפי שבכך מבטל מצוות עשה של דירה בארץ. כך כתב גם הרשב"ש (סימן א). לכאורה לפי דבריהם איסור היציאה מן הארץ הוא מן התורה.

אולם בפשטות מהסוגיות בגמרא נראה שאיסור זה הינו רק מדרבנן. ראשית, בלשון הירושלמי שהובאה למעלה מפורש שהאיסור הוא רק מדרבנן, שכן נכתב שם "הואיל ויצא שלא ברצון חכמים".

שנית, עצם הסייגים באיסור מורים שאינו אלא מדרבנן. הובא בגמרות שמותר לצאת ברעב, כדי ללמוד תורה, כדי לשאת אשה ואפילו לצורך הוצאת ממונו מהגויים, ולהסבר הראב"ד אף להרווחה. אילו היה זה איסור מהתורה לא היה שייך להקל במקרים אלו, ודוחק לומר שהתורה עצמה לא אסרה במקרים אלו.

ועוד, שהגמרא במועד קטן השוותה בין היתרו של הכהן לצאת ולהיטמא להיתרו לעבור בבית הפרס, שגם שם הותר לצורך דברים מסויימים, ואילו כאן מעבר לגזירת טומאת העמים שהיא מדרבנן יש גם איסור יציאה מן התורה לא שייך להשוות.

דברינו אמורים אפילו בשיטת התוס', וכל שכן לשיטת השאילתות המתיר לצאת לצורך כל מצווה שהיא, והוא מוכיח דבריו מכך שהגמרא השוותה את ההיתר לכהן להיתרו להיטמא בבית הפרס, ובבית הפרס ההלכה היא שמותר לו לעבור אפילו לצורך קט של ראיית מלך מן האומות כדי שאם יזכה אדם יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. צרכים אלו ודאי לא היו מותרים אילו האיסור היה מן התורה.

עוד יש להוכיח כן מהשוואת הגמרא בכתובות לאיסור היציאה מבבל "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות". כמובא למעלה, רש"י שם מנמק שטעם האיסור הוא לפי שיש בבבל ישיבות המרביצות תורה תמיד. זהו ודאי איסור רק מדרבנן, ואם כן משמע שכך גם איסור היציאה מן הארץ.

ואכן המאירי שם ביאר את סיבת האיסור באופן שלישי, שלפיו דומה האיסור לאיסור היציאה מבבל, וכך כותב הוא: "וכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל וכמו שאמרו כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר ה' קורא וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה ועל זו אמרו אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא ועל דרך מה שייעד הנביא באמרו וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי".

אך צריך עיון כיצד הרמב"ן והרשב"ש יתיישבו עם הגמרות הנזכרות, ואולי יש לומר שביטול מצוות הישיבה בארץ היא דווקא אם משתקע בחו"ל ולא אם יוצא על מנת לחזור, וכפי שהעלנו שאפשר לומר בדעת התוס' בעבודה זרה, שדווקא לכהן מותר לצאת רק עבור מצוות מיוחדות, אך לישראל מותר בכל מקרה כשיוצא על מנת לחזור ולא על מנת להשתקע. ואף אם נאמר שלהלכה אסור גם לישראל לצאת אפילו על מנת לחזור כפי שמשמע בפשטות מהגמרות לגבי כיבוד הורים ולגבי תלמידי החכמים שליוו זה את זה עד עכו, וכפי שמפורש גם ברמב"ם (מלכים ה, ט) שיובא בהמשך, מכל מקום עדיין אפשר לומר זאת מדאורייתא, כלומר, שמהתורה הותר לצאת על מנת לחזור לכל צורך, וחכמים אסרו גם על מנת לחזור והם סייגו שמותר לצרכים מסויימים כגון תלמוד תורה ונשיאת אשה. עיין עוד בשדי חמד (כללים, אות א, ארץ ישראל) שדן אם האיסור מהתורה או מדרבנן.

גדרי האיסור והיתרי היציאה[עריכה | עריכת קוד מקור]

חיוב עלייה או רק איסור יציאה[עריכה | עריכת קוד מקור]

האגרות משה (אה"ע ח"א סי' קב ד"ה ובדבר שאלתך) כותב שאף שרוב הפוסקים סוברים כרמב"ן שמצוות ישוב הארץ היא מהתורה ונוהגת גם בזמן הזה, מכל מקום פשוט שלמי שנמצא בחו"ל אין בזמן הזה מצווה חיובית לדור בארץ ישראל אלא שהדר שם מקיים מצווה, שהרי אם לא נאמר כן נמצא שאסור לדור בחו"ל משום ביטול מצוות עשה, אלא זוהי מצווה קיומית ולמי שנמצא כבר בארץ יש גם איסור יציאה. ומוכיח זאת מכך שהניסוח בגמרא וברמב"ם אינו שאסור לשכון בחו"ל אלא שאסור לצאת מן הארץ.

הרב אברהם שפירא (מנחת אברהם סימן מד) חולק על עצם היסוד שיכולה להיות מצווה שהיא קיומית ולא חיובית, ודוחה את דימוי האגרות משה למצוות ציצית ששם המצווה תלויה בתנאי שיש לו בגד עם ארבע כנפות וברצונו יכול לא לקיים את התנאי וממילא בכלל לא להיכנס למצב של חיוב, אך לגבי העלייה לארץ שאין תנאי, לא שייך לומר שאינו חייב אך אם עושה כן מקיים מצווה. לדעתו אכן יש חיוב על יושבי חו"ל לעלות לארץ, וכותב (ס"ק ב) שזה שכל הדורות לא נזהרו גדולי ישראל בזה הוא כמו שכתוב בתשובות מהר"ם ותרומת הדשן שהיו אנוסים והיו מנועים מלדור בארץ ישראל בגלל המצוקה וכדו'. ומוסיף הרב שפירא שנראה שאין זה רק משום אונס סתם מדין אונס רחמנא פטריה אלא שבמצב שאין יכולת לדור כדרך מגורי בני אדם אין זה בכללו של החיוב של "וישבתם בה" בדומה לנאמר במצוות סוכה "בסוכות תשבו" שהדין הוא שהמצטער פטור לפי שישיבת צער אינה ישיבה.

יציאה שלא על מנת לחזור כלל[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאמור, בגמרא בכתובות נאסר לצאת אפילו לצורך ייבום, ולמדו מכך התוס' שאפילו ההיתר המובא בעבודה זרה, לצאת לצורך נשיאת אשה ולימוד תורה, לא נאמר אלא כאשר יוצא על דעת לחזור אך כשיוצא על מנת להישאר בחו"ל אין היתר כלל, וכן מבואר גם ברמב"ם (מלכים ה, ט).

יציאה על מנת לחזור[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש להסתפק מה הדין בישראל שיוצא על מנת לחזור – האם גם לו הותר רק לצורך הדברים המוזכרים בגמרא בעבודה זרה, כלימוד תורה ונשיאת אשה, או שמא הסייגים בגמרא זו נאמרו דווקא לכהן, שהרי לא מצאנו אותם אלא בסוגיא זו העוסקת בכהן.

ברמב"ם (מלכים ה, ט) מפורש שהוא הדין בישראל. וזו לשונו: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין... ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות".

אולם מפשט הגמרא לכאורה אין לכך הכרח, וכפי שכתבנו למעלה בדעת התוס' יש מקום לומר שסייגי הגמרא שהותר דווקא לנשיאת אשה ולימוד תורה לא נאמרו אלא לכהן, ואילו לישראל הותר בכל אופן, אלא שאז תקשה עליו הגמרא שתלמידי החכמים היו מלווים זה את זה עד עכו משום שאסור לצאת מן הארץ, וכן תקשה קצת הגמרא שרבי יוחנן הסתפק לגבי יציאה לצורך כיבוד הורים, ואמנם לבסוף הסכים שיצא אך מדוע מתחילה הסתפק ואף לבסוף לא רצה להתיר במפורש, ובסוגיות אלו לא מדובר דווקא על כהנים.

והנה הראי"ה קוק (משפט כהן סימן קמז ס"ק ב ד"ה ומדברי) אכן כותב שמפשט הסוגיא משמע שזהו סייג דווקא לכהנים, ודן מהיכן מקורו של הרמב"ם להרחיב את האיסור אף לישראל, וכותב שלכאורה אין לומר שלמד זאת מכך שרבי יוחנן לא רצה להתיר במפורש והסתפק לגבי יציאה לצורך כיבוד הורים, כי במגילה כב ע"א מובא שרב אסי כהן היה, ואכן המהרי"ט בחידושיו (קידושין לא ע"ב ד"ה לקראת) מסביר שההסתפקות שם הייתה רק מצד שהוא כהן, ומיישב הראי"ה שאולי למד כן מכך שבגמרא לא מפורט שרב אסי שאל מצד שהוא כהן, ומשמע ששאל מצד עצם איסור היציאה לכל אדם.

לגבי הגמרא שנהגו ללוות עד עכו, מסביר המהרי"ט שמחמירים היו על עצמם. לכאורה יש להקשות על כך מנוסח הגמרא בגיטין "משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ", אך נראה לבאר כוונת הגמרא שבגלל שבאופן כללי יש איסור יציאה מן הארץ, ולא טוב הדבר, הם החמירו על עצמם אפילו באופן המותר כשיוצאים על דעת לחזור.

יציאה זמנית – שלא על דעת להשתקע[עריכה | עריכת קוד מקור]

על הסיפור בקידושין לא ע"ב שרב אסי רצה לצאת לקראת אמו, כותב רש"י (ד"ה נתרצית) "סבור היה שדעתו לחזור למקומו בבבל". משמע שסבר שאילו היה רבי יוחנן יודע שיוצא על מנת לחזור מיד לא היה מסתפק כלל והיה מתיר. נראה מכך שרש"י סבר שכל האיסור הוא רק ביציאה להשתקע כפי שקורה בדרך כלל בנשיאת אשה ולימוד תורה, שאף אם דעתו לחזור מכל מקום הוא עומד לדור שם תקופה ממושכת, או שבדרך כלל אסורה אפילו יציאה זמנית אלא שסבר רש"י שעל כל פנים במקרה זה שיצא לצורך כיבוד הורים ודאי הותרה יציאה זמנית, אך אם כן לא ברור מניין מקורו לחילוק זה, ואולי סבר כשאילתות שלצורך כל מצווה הותר לצאת, וגם השאילתות מודה לסייג התוס' שההיתרים נאמרו רק כשדעתו לחזור.

המהרי"ט (קידושין לא ע"ב) כותב מסברא שפשוט שכל האיסור הוא דווקא ביוצא על מנת לדור ולהשתקע בחו"ל אך אם יוצא רק ביציאה זמנית כגון לסחורה או לאיזה עסק אין איסור. ולפיכך מתקשה מדוע הסתפק רבי יוחנן, ואינו מקבל את דברי רש"י שרבי יוחנן חשב שרוצה לחזור להשתקע בבבל, ומתרץ שהספק היה רק משום שרב אסי כהן. את הגמרא לגבי הליווי עד עכו מתרץ, כמובא למעלה, שמחמירים היו על עצמם.

לדבריו עולה שיש שלוש רמות: יציאה על מנת לדור ולא לחזור אסורה לגמרי; יציאה על מנת להשתקע ולאחר מכן לחזור מותרת לצורך לימוד תורה ונשיאת אשה וכן להצלת ממונו מן הגוי; ויציאה על מנת לחזור מיד בלי להשתקע מותרת לגמרי, ומצאנו שתלמידי חכמים החמירו על עצמם גם בכך.

יש לתמוה קצת על דבריו מהגמרא במועד קטן לפי הסבר הראב"ד שנפסק בשולחן ערוך (תקלא, ד), לפיה אסור לצאת לטיול, והרי טיול אינו להשתקע, וצריך לדחוק שלא מדובר בטיול קצר אלא במסע למשך תקופה ארוכה. המנחת אשר (במדבר סימן עא ס"ק ו) מכריע כדברי המהרי"ט שהאיסור הוא דווקא ביציאה להשתקע, ואף הוא הסיק כן בעיקר מכח סברת הלב, ועשה לכך סימוכין מהדעה בגמרא שהגבול של ארץ ישראל עובר בחוף הים והים עצמו כבר נחשב חו"ל, שכן לא יעלה על הדעת שלדעה זו אסור לרחוץ בים.

וכעין זה כתב גם שבט הלוי (חלק ה סימן קעג), שעיקר האיסור הוא דווקא בדירת חו"ל, ודייק זאת מלשון הגמרא בכתובות "כל הדר בחו"ל", אמנם הוא כותב שאף יציאה זמנית לא הוצרכה ללא צורך כלל אלא שהתירו אפילו לסחורה, ומשמעותו אפילו אינו חסר לו לפרנסתו. נראה שהבין שדברי הרמב"ם מחולקים לשתי קבוצות. הרמב"ם כתב: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה". ולדבריו ללמוד תורה ולשאת אשה עוסק אפילו ביוצא על מנת לקבוע דירתו, ואילו לגבי סחורה מדובר דווקא באינו קובע שם דירתו. וכן ביאר המנחת אשר ברמב"ם ודקדק זאת מכך שנקט דוגאמ זו בפני עצמה ואף לא ציין לגביה "ויחזור לארץ" כי כלל לא מדובר בקובע דירתו שם ואם כן פשוט שיחזור לארץ.

מדברי הראי"ה קוק, שיובאו בהמשך, שאסר יציאה לצורך השתטחות על קברים, ואף לדברי השדי חמד שהתיר רק משום שזוהי מצווה רבה לדעתו, מוכח שלא סברו כך, שהרי יציאה זו הינה זמנית, ואם כן מוכח שהבינו שאף יציאה זמנית אסורה.

לצורך מה הותר לצאת?[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרות שהובאו למעלה מצאנו כמה סיבות שלצרכן מותר לצאת מן הארץ:

  • בשעת רעב אם עמדו סאתיים בסלע
  • לצורך לימוד תורה
  • לצורך נשיאת אשה
  • להציל ממונו מן הגויים. לדעת הראב"ד יש מקור להתיר גם עבור הרווחה, כדעת חכמים שהלכה כמותם. הרמב"ם הוסיף על דברי הגמרא בעבודה זרה שמותר גם לצורך סחורה, ונראה שלמד זאת מהגמרא במועד קטן כהסבר הראב"ד שמותר גם לפרנסה ואפילו להרווחה. (צריך עיון מסברא כיצד מותר מצד אחד להרווחה ומאידך אפילו למצוות לא הותר מלבד נשיאת אשה ותלמוד תורה, וכי הרווחה עדיפה מקיום מצוות?! ונראה שגם הרווחה מעבר למזונותיו הבסיסיים של האדם נחשבים לקומה יחסית בסיסית של האדם, וסיוע לכך יש להביא מהדין שלמצוות עשה אדם לא חייב לבזבז ממון הרבה, ומדובר אף באדם שיש לו כדי פרנסתו. סיוע נוסף ליסוד זה יש להביא מהדין שכאשר עשיר שהיה רגיל לרכב על סוס ירד מנכסיו דואגים לו מן הצדקה אפילו לסוס לרכב עליו, ורואים מכך שאדם שהתרגל לרמת חיים גבוהה, זה הפך לצורך שנחשב ברמה מסויימת לרמה בסיסית עבורו, אף שהיא מעבר לצורך בפרנסה מצומצמת).
  • כיבוד הורים - רבי יוחנן הסתפק ולבסוף צידד להקל.
כפי שסייגו התוס' והרמב"ם המובאים לעיל, גם היתרים אלו לא נאמרו אלא ביוצא על מנת לחזור. מאידך, ראינו מחלוקת אם גם ביוצא על מנת לחזור לאלתר זקוקים להיתרים אלו או דווקא ביוצא על מנת להשתקע ולדור שם על דעת לחזור יותר מאוחר.
  • שאר המצוות - לדעת השאילתות הותר גם לכל מצווה שהיא, ויוצא מדבריו שמותר אפילו לצורך כגון ראיית מלכי האומות כדי שאם יזכה אדם יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, ואילו לדעת התוס' מצוות אלו נאמרו לרבותא אך לשאר מצוות אסור, וכך משמע גם מדברי הרמב"ם הנזכרים לעיל.


השולחן ערוך (תקלא, ד) בהלכות חול המועד כתב לגבי המותרים לגלח "וכן הבא ממדינת הים בחול המועד... והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל. משמע מדבריו שדווקא אם יצא לדבר הרשות אסור לו לגלח, אך אם יצא לדבר מצווה כלשהו רשאי לגלח, ולכאורה משמע מכך שמותר לצאת לחו"ל לצורך כל מצווה וכדברי השאילתות, וכן דייק הרב שלמה דייכובסקי (תחומין כרך כ), וקצת תימה שלא פסק כרמב"ם ואפילו לא הביאו. ואין לומר שאף אם נהג באיסור התירו לו לגלח משום שיצא לדבר מצווה, כי סוף סוף היה אסור לו לנהוג כן ויצא שלא ברשות ואם כן לא מסתבר שנתיר לו בזכות זה לגלח. מדברי שבט הלוי נראה שהיישוב לכך הוא שהמגן אברהם עוסק ביציאה זמנית ובכך אכן מספיק צורך כלשהו.
המגן אברהם (תקלא ס"ק ז) מרחיב מאוד את ההיתר וכותב שאפילו אם יוצא לראות פני חברו מותר ונקרא מצווה, ולכן אם חזר במועד מותר לו לגלח, וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק יד). הוא למד זאת מדברי רבנו תם שהובאו ברמ"א (רמח, ד) לעניין היוצא בספינה תוך שלושה ימים הסמוכים לשבת, שמותר דווקא לצורך מצווה, ורבנו תם כתב שאף לצורך ראיית פני חברו נחשב מצווה, והרמ"א שם הביאו וכתב שאין למחות בנוהגים כן כי יש להם על מי שיסמכו. ובשולחן ערוך שם לא הובא כנראה משום שבבית יוסף כתב שמהרי"ף והרא"ש לא משמע כן, ואם כן מסתבר שגם לענייננו אוסר כי אינו מחשיב זאת למצווה.
  • לצורך השתטחות על קברי צדיקים - השדי חמד (אסיפת דינים, אות א, מערכת ארץ ישראל) דן בכך ומתיר משום שהיא מצווה רבה. הראי"ה קוק (משפט כהן סימן קמז) חלק על כך וכתב שכלל לא ברור שיש בכך מצווה אלא שיש בכך תועלת, ועוד, שאף לצורך לימוד תורה הותר רק במקרה שאין לו יכולת ללמוד באותה רמה בארץ ומשום שלא בכל רב אדם רואה סימן ברכה ולכן יתכן שדווקא שם יש לו רב שהוא רואה בו סימן ברכה, אבל לזכות השתטחות על קברי צדיקים מניין לחלק בין צדיק לצדיק, וכל שכן שהצדיקים שבארץ ישראל הלא המה הגבורים אשר מעולם שאין דוגמתם.
  • יציאה לטיול - לכאורה מפורש הדבר שאסור, כפי שראינו בגמרא במועד קטן לפי פירוש הראב"ד, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (תקלא, ד) שהיוצא מהארץ לטיול אסור לו לגלח במועד. אולם מצאנו אחרונים שהקלו בכך מכמה טעמים.
המנחת אשר, מתיר לאור הכרעתו כמהרי"ט שיציאה זמנית מותרת, וכפי שכתבנו לדבריהם יש לדחוק שהגמרא והשולחן ערוך עוסקים דווקא ביצא לטיול ארוך, ולכאורה בשולחן ערוך היה אפשר ליישב שעוסק בטיול קצר ואכן אין איסור אך הואיל וזהו דבר הרשות אין היתר לגלח, אמנם באמת אין לומר כך שהרי מקורו מן הגמרא והראב"ד, ושם מפורש שיש איסור בדבר.
שבט הלוי, כאמור, נקט אף הוא בדרך הדומה לדבריהם אלא שהוא כתב שאף לזמן מועט אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל "בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול על פי סברא לא נקרא צורך, ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה". המנחת אשר כתב שקשה לסמוך על סברא זו כי בעוונותינו שרבו רוב האנשים אף בעומדם אצל נפלאות הבורא לא ישימו אל לבם אלא את תענוג החזיון ולא אהבת ה'. ועוד, שלפי זה לא נתיר אלא לאותו שעבר וראה בארץ לארכה ולרחבה בכל פלאי ארץ ישראל ונפלאותיה ומבקש הוא לראות ולידע מה שלא ראה עד עתה.
הרב שלמה דייכובסקי (תחומין כרך כ) התיר גם הוא על סמך המגן אברהם, וכדברי שבט הלוי שמספיק צורך כלשהו, אך נראה שטעמו שונה לפי מה שנתבאר, כי לפי שבט הלוי הטעם הוא שעיקר האיסור לא נאמר ביציאה זמנית, ואילו לפי הגר"ש דייכובסקי נראה שההיתר הוא מטעם שאנו פוסקים כדעת השאילתות. לפי זה יש מקום להתיר גם מסע ממושך אם יש בו צורך חשוב כלשהו. עוד התיר במקרה שהטיול נועד לנופש לצורך הרווחת הנפש, משום שאפילו הרווחת ממון הותרה ואם כן לא גרע הרווחת הנפש.
לפי האמור למעלה, מדברי השדי חמד והראי"ה קוק משמע שהאיסור נאמר אפילו ביציאה זמנית, ולפי זה אין לקבל את היתר שבט הלוי והמנחת אשר, אולם יתכן מאוד שבמקום שיש צורך אמיתי במנוחת הנפש ואין דרך להשיגה בארץ ישראל, יהא מותר גם לדעתם, מהטעם הנזכר שלא גרע הרווחת הנפש מהרווחת ממון.

כפי שפתחנו, מעבר לשאלה ההלכתית, יש לזכור ולהפנים את המעלה הגדולה של הישארות בארץ ואי היציאה ממנה, ולבדוק האמנם נצרך וכדאי לצאת אף במקרה שהדבר מותר.

יאיר וסרטיל 01:38, 3 במאי 2016 (IDT)