טעם כעיקר - דאורייתא או דרבנן

מקורות
משנה:	חולין ח ג
בבלי:	עבודה זרה סז, חולין קח, פסחים מד, זבחים עט
ירושלמי:	נזיר ו א
רמב"ם:	מאכלות אסורות
שולחן ערוך:	יורה דעה צח ב

כאשר מעורבים איסור תורה והיתר, ומבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור, האם הטעם אסור מתורה כמו עיקר האיסור או מדברי חכמים.

מהיכן נלמד האיסור

בתלמוד הבבלי (פסחים מד ב) נחלקו מהיכן נלמד איסור טעם כעיקר

שיטת חכמים

מהפסוק "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו ג) נלמד שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.
מכיוון שאיסור זה זמני, אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.

טעם בלי ממשות האיסור

ישנן מספר אפשרויות למקרים בהם מבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור.