טיוטה:מצווה בו יותר מבשלוחו

מקורות
משנה:	קידושין ב א
בבלי:	קידושין מא א
רמב"ם:	אישות ג יד. שבת ל ו
שולחן ערוך:	יורה דעה לה א. אורח חיים רנ א

סוגיה העוסקת בכלל שראוי לאדם לעסוק במצוות בעצמו מאשר לשלוח שליח לקיים את המצווה.

סוגיית הגמרא

במשנה שנינו (קידושין מא א) שהאיש מקדש בו ובשלוחו, האישה מתקדשת בה ובשלוחה, האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בה ובשלוחה. הכלל נאמר על ידי רב יוסף כתירוץ לשאלת הגמרא שהרי המילה "בו" מיותרת, אלא לומדים מכאן את הכלל ש"מצווה בו יותר מבשלוחו". למסקנת הסוגיה דבר זה אפשר ללמוד רק ממה שכתוב במשנה "בה" בקשר לאישה, שאצלה אין איסור לקדש על יד שליח, מכיוון שטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ואילו אצל הגבר חל איסור לקדש על ידי שליח.

למסקנה הגמרא דיברה על שני מקרים:

• המקרה עליו דנה הגמרא: מצווה גדולה יותר לאישה להתקדש בעצמה ולא לשלוח שליח קבלה (לקבל את הטבעת או את הגט).
• מקרה שהובא כהוכחה לכלל: רב ספרא ורבא היו נוהגים בעצמם לעשות חלק מההכנות לשבת ולא לשלוח שליחים שיעשו זאת.

מחלוקת הראשונים

יש לדון האם הכלל נאמר רק על מצווה או גם על הכשר מצווה, והאם קידושין הם מצווה או הכשר מצווה.

קידושין הם כהכשר מצווה

להלן דעות הסוברים שקידושין הם כהכשר מצווה;

הרא"ש

הרא"ש סובר (כתובות א יב) שקידושין היא לא מצווה בפני עצמה, אלא הפרייה ורבייה היא המצווה (בראשית ט ז), והקידושין הן רק הגורם לכך - 'הכשר מצווה'. ואם כן לשיטתו הכלל 'מצווה בו יותר מבשלוחו חל אף על הכשר מצווה.

ואף שבשחיטה הואיל ואי אפשר לאכול ללא שחיטה זה נחשב מצווה ומברכים על השחיטה, הרי אפשר להגיע למצוות פרייה ורבייה גם על ידי פילגש ללא קידושין, ולכן לא מברכים על הקידושין והם לא נחשבים מצווה. לכן גם כתב שם הרא"ש שהברכה שמברכים על האירוסין אינה ברכה על המצווה, אלא ברכת שבח.

אך עדין קשה שהרי אפשר להגיע למצוות פרייה ורבייה ע"י פילגש ואם כך הרי שלכאורה הקידושין הם אפילו לא הכשר מצווה. שהרי אפשר להגיע למצווה גם באופן אחר. והמנחת אשר תירץ (קידושין מג) שגם לדעת הרא"ש פילגש אסורה להדיוט מדרבנן. ואם כן קידושין היא הדרך היחידה להגיע למצוות פרו ורבו.

הר"ן

הר"ן סובר (מדפי הריף טז ב) אף הוא כמו הרא"ש כפי שמוכח מסוגיתינו, בה כותב הר"ן שאף שהאישה אינה מצווה במצוות פרייה ורבייה מכל מקום בקידושין אלה האישה לא עושה מצווה אלא רק מסייעת לבעל לעשות את מצוות פרייה ורבייה, ויוצא שאף הר"ן סובר שאין בקידושין מצווה ממש אלא הרי הם כהכשר מצווה.

והרי קשה שהר"ן כותב (כתובות א יב) שברכת האירוסין היא ברכת מצווה ולא ברכת שבת כפי שתב הרא"ש. ויש ליישב שבכתובות אומר שבהברכה היא ברכת מצווה מצד האיש שהוא מצווה בפרו ורבו, וכן גם בקידושין, ואילו כאן הר"ן מדבר על האישה שהיא אינה מחויבת בקידושין אלא רק מסייעת לבעל. ונראה שהר"ן מחדש שאף על סיוע למצווה חל הכלל של מצווה בו יותר מבשלוחו. והמנחת אשר מתרץ (מד ס"ק ב) באופן אחר, שאומנם הר"ן סובר שקידושין הם מצווה, אך מצווה קיומית ולא חיובית, ומסתבר שהכלל נאמר רק לגבי מצוות חיוביות.

סיכום

הרי שיוצא שלדעת הרא"ש בקידושין אין מצווה ממש אלא הם רק כהכשר מצווה, ולפי הר"ן האישה לא מצוות בקידושין אלא ההיא רק מסייעת לבעל, ומצידה אין מצווה בקידושין, ומכיוון שהגמרא אמרה את הכלל הזה על קידושין הרי שהוא חל על קידושין אף שהם הכשר מצווה.

קידושין הם מצווה

להלן דעות הסוברים שקידושין הם מצווה ממש;

הרמב"ם

מאידך הרמב"ם סובר (הלכות אישות א ב. ספר המצוות מצוות עשה ריג) שקידושין הם מצווה בפני עצמה. ונראה כי לפי דעתו אין הכלל של מצווה בו כו' חל על הכשרי מצווה אלא רק על מצוות ממש. ומה שכתב הרא"ש שאפשר לקיים פרו ורבו ע"י פילגש הרי שהרמב"ם סובר שרק המלך מותר בפילגש ואם כן הרי שאפשר לקיים מצוות פרו ורבו רק ע"י נישואין והרי שזה כמו שחיטה שהיא הכשר לכך שצריך לאכול אוכל כשר אך מכיוון שכך האפשרות היחידה לאכול הרי שזה נחשב מצווה בפני עצמה.

המקנה

המקנה סובר (קידושין מא ד"ה בגמרא מצווה) כמו הרמב"ם וכותב שכלל זה חל רק על מצוות ממש ולא על הכשרי מצווה. ומכך הגמרא הביאה כלל זה על קידושין מכאן שקידושין היא מצווה בפני עצמה.

הנצי"ב

כעין זה כתב גם הנצי"ב (עמק השאלה קסה א במילים ויש ראיה). הוא מוכיח מסוגיתינו שקידושין היא מצווה ממש ולא רק הכשר מצווה כמו שכתב הרמב"ם.

סיכום לדעת הרמב"ם המקנה והנצי"ב קידושין הם מצווה ממש, והכלל של 'מצווה בו יותר מבשלוחו חל רק על מצוות ממש ולא על הכשרי מצווה.