טיוטה:לא חזרה שליחות אצל הבעל

{{מקורות|גטין כד, א; גטין סג, ב|||}}

לא חזרה שליחות אצל הבעל

[null אם יש בעיה שאדם ייצג בו זמנית את שני הצדדים בעסקה.]

1.     הקדמה

המושג "(לא) חזרה שליחות אצל הבעל" מופיע בשני מקומות במסכת גטין:

הגמרא [גטין כד.] עוסקת במקרה בו הבעל נתן לאשה גט כדי שתקח אותו למקום מסוים, ושם תתגרש. מקשה הגמרא, והרי לא חזרה שליחות אצל הבעל! הרי האשה מתפקדת כשליחת הולכה עד שהיא לרגע הגירושין, ואז חוזרת כביכול להיות האשה ומקבלת את הגט מתגרשת. במקרה כזה ברור לגמרא שהגט אינו גט.

המקרה השני [גטין סג:] מעט שונה - הבעל מינה אדם שיהיה שלוחו להולכה, אך במקום לקבל ממנו את הגט האשה מינתה אותו לשליח קבלה שלה. מקשה הגמרא הרי לא חזרה שליחות אצל הבעל? הגמרא אינה פושטת את השאלה אלא מסיימת בספק, כך להבנת רוב הראשונים.

יש בסוגיא שתי שאלות עיקריות:

א.      מה משמעות הביטוי "לא חזרה שליחות אצל הבעל"? הביטוי לא מובן משתי בחינות: גם מבחינה מילולית, שהביטוי לא מובן, וגם מבחינה תוכנית, שלא ברור מה הבעיה בכך שחזרה שליחות אצל הבעל.

ב.      מה הסיבה שבגללה הגמרא פוסקת בצורה חותכת שאינו גט במקרה של האשה, ומתלבטת במקרה של השליח הכפול?

[null 2.     הבעיה - חוסר במעשה]

2.1.                      הקדמה - צורך במעשה כדי להחיל חלות

המשנה בעירובין [ז', ו'] דנה באדם הרוצה לעשות 'שיתוף מבואות', ובשביל זה הוא צריך לזכות את כל אנשי המבוי בחבית עם אוכל. הוא אינו רוצה להטריח את כל אנשי המבוי, ולכן הוא לוקח מישהו ומזכה על ידו לכל אנשי המבוי. צריך לשאול, למה הוא צריך לקחת מישהו אחר שיזכה בשביל כולם, מדוע הוא אינו יכול לזכות בשבילם? רואים שהמשנה מקבלת כְמובן מאליו שאי אפשר שאותו אדם יהיה גם הנותן וגם המקבל. אדם לא יכול לתת מיד ימין ליד שמאל ולשמש גם כמזכה וגם כזוכה. הסיבה לכך היא בפשטות שמכירה ומתנה הינם העברת רשות מרשות המוכר לרשות הקונה, אך אם אותו אדם משמש גם מוכר וגם קונה, אין כאן העברת רשות. זו הסיבה גם שהוא אינו יכול לזכות על ידי בניו ובנותיו הקטנים, שכן ידם כידו.

אפשר להסביר על פי דברים אלה את הבעיה שמעלות הגמרות אצלנו. כמו שאדם לא יכול להעביר לבד חפצים מרשות אחת לרשות שנייה, כך גם השליח לא יכול בכוחות עצמו להעביר את הגט מרשות הבעל לרשות האשה.

אמנם צריך לשאול, למה? למה אדם אחד לא יכול לתפקד גם כצד אחד וגם כצד השני, ולהעביר מאחד לשני? מה הבעיה המהותית שמונעת מאדם אחד (שיכול היה להיות שליח לכל צד בנפרד) להחיל את החלות כשליח של שני הצדדים גם יחד?

נדמה שאפשר להציע שתי תשובות המבוססות על אותו עיקרון, אחת יותר מורחבת ואחת יותר מצומצמת.

2.2.                      צורך במעשה - בכל חלות שבתורה

יש עיקרון מנחה בכל התורה כולה, והוא שבשביל להחיל חלות כלשהי, חייבים שיהיה מעשה שמחיל אותו. בכל קניין שרוצים לעשות, חייב להיות מעשה קנין שמחיל את החלות. נדמה שכלל זה נובע מתפיסה רעיונית עקרונית, והיא שאין משמעות לדבר על חלויות ועל מערכות-הסכמיות תלויות באוויר, בלי שיש לדברים אלה עגינה בקרקע המציאות. ברגע שעושים מעשה כלשהו, אפילו מעשה סמלי (כהגבהת עט), החלות נהיית מעוגנת במציאות.

אמנם יש כל מיני דינים יוצאי דופן, אך הגמרא אכן לא מקבלת אותם בצורתם הפשוטה אלא טורחת לציין שהם חריגים. הגמרא בגטין [יד.] עוסקת בשלושה מקרים בהם יש מעבר של רכוש מאדם אחד לשני גם בלי מעשה קניין, ואומרת על כך שזה "הלכתא בלא טעמא". מסביר תוספות [שם, ד"ה "כהלכתא בלא טעם"] שאמנם לא מדובר בהלכה חסרת טעם, אלא הכוונה היא שחכמים חידשו מכל מיני סיבות שמעבר הקניין ייעשה גם בלי מעשה הקניין הנצרך בדרך כלל. באמת מעיקר הדין אין דבר כזה, אלא שחכמים עקרו את דיני הקניין הרגילים כדי לאפשר התנהלות נורמלית בעולם.

יוצא דופן נוסף הוא הדין של הקדש. המשנה [קינים א', א'] אומרת ש"האומר הרי עלי - הרי זה נדר, האומר הרי זו - הרי זה נדבה", ובפשטות נראה שיש כאן החלת חלות של הקדש בלי מעשה קנין. כך גם רואים מכל ההתייחסויות של הש"ס אל הקדש, שחפצים נהיים קדושים על ידי דיבור בלבד גם בלי מעשה. המשנה בקידושין [כח:] מסבירה עיקרון זה בכך ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", כלומר האמירה נחשבת כאילו היה מעשה. ההגיון בדברים אלה פשוט. אצל בני אדם כל המערכת הינה מערכת הסכמית, ובלי דברים ממשיים שיעגנו את ההסכמים במציאות, הם דברים פורחים באוויר. לעומת זאת ריבונו של עולם מלוא כל הארץ כבודו ואין לו גוף ולא דמות הגוף. מכיוון שכך, לא שייך לדבר על צורך במעשים פיזיים כשה' אחד הצדדים בעסקא, וגם דיבורים בעלמא נתפסים כדבר מחייב.

הגמרא בכתובות [צח.] דנה באלמנה המוכרת את נכסי המת כדי לפרנס אותם. לאלמנה שמפרנסת את היתומים יש זכות למכור מנכסי המת כדי לפרנס את הבית, אך אומר רב נחמן שאסור לה למכור את הנכסים לעצמה, כלומר לקנות מכספהּ שלה את הנכסים עליהם היא אפוטרופסית. הגמרא מנמקת דין זה בביטוי "מאן שם ליך", שלכאורה לא לגמרי מובן.

חלק מהראשונים מסבירים שהבעיה היא שחוששים שמא האשה היטתה את המכרז לטובתה [ריטב"א כתובות צח., ראה לקמן], אך הר"ן [כתובות צח.] לא מסביר כך. הר"ן אומר במפורש שאפילו אם הבעלים אמרו לשליח בכמה כסף למכור את הנכס, השליח לא יכול לקנות אותו בעצמו. מסביר הר"ן שהבעיה לכך היא שהשליח נמצא במקומו של המוכר, ולכן כשהוא מוכר את החפץ לעצמו, אין כאן מעבר מרשות לרשות. הר"ן מבין שאי אפשר להחיל חלות קניינית בלי לעשות מעשה פיזי (שמשמעו הוצאה מרשות לרשות), כדברינו לעיל. פירושו של רש"י שם לביטוי 'מאן שם ליך' לא כל כך מובן, אך הריטב"א מסביר אותו גם כן כשיטתינו, "דאמרינן מאן זבין לך, שאין אדם מוכר לעצמו". השולחן ערוך [חו"מ קפ"ה, ב'] פוסק כמו רש"י והר"ן, והסמ"ע [שם ס"ק ד'] מסביר שהשולחן ערוך סובר גם כן שבשביל מכירה צריך שיהיה מעבר מרשות לרשות.

2.3.                      צורך בנתינה - בגירושין

אפשרות שנייה היא לומר שמה שאמרנו לעיל לא נכון, ויש אפשרות תיאורטית להחיל חלויות קנייניות גם בלי מעשה. אמנם בדרך כלל בשורה התחתונה צריך מעשים כדי להחיל חלויות ולעשות מעשי קניין, אך זה לא מוכרח. אמנם, במקרה של גטין יש לימוד מיוחד מהפסוק של "ונתן בידה", שצריך שתהיה נתינה פיזית של הגט מהבעל לאשה. גם בלי להגיע לדין העקרוני שבכל התורה צריך מעשה פיזי, בגירושין ודאי צריך שיהיה את המעשה.

כפי שהזכרנו לעיל, הריטב"א מביא את דברי הגאונים שהסיבה שהאלמנה לא יכולה לקנות בעצמה את נכסי היתומים היא שחוששים שמא היא לא הקפידה שהמחיר יהיה המחיר הנכון. עולה מדבריו שבמקרה שהמחיר היה קצוב מראש ואין מקום לשיקול דעת, האשה תוכל לקנות בעצמה את הנכסים. נדמה שהגאונים והריטב"א הבינו שאכן אין בעיה עקרונית בדיני ממונות שאדם אחד ישמש בשני הצדדים, וכנראה שהם יסבירו את הגמרות בגטין כעוסקות בבעיה נקודתית ששייכת בדיני גירושין.

הנתיבות הולך בכיוון אחר. הנתיבות [שם ס"ק א'] מסביר שהשליח נחשב שלוחו של המוכר רק כדי לומר לקונה לך חזק וקני, ולאחר שהוא אומר לקונה "חזק וקני", הוא מסיים את שליחותו. הנתיבות מבין שניתן לעשות נקודת הפסקה בין החלק של המכירה לבין החלק של הקנייה, כשבחלק של המכירה השליח משמש כמוכר, ובחלק של הקנייה הוא משמש כקונה. כשהבעלים עצמו הוא המוכר, הוא אינו יכול להפסיק להיות המוכר בשום שלב, שכן הוא הבעלים שהנכס יוצא מרשותו. לעומת זאת השליח יכול לממש את שליחותו בכך שהוא מעמיד למכירה את הקרקע בפני הקונה ואומר לו חזק וקני, ואז לסיים את שליחותו למוכר, להפוך לשליח הקונה ולעשות את הצד של הקנייה.

אמנם אומר הנתיבות, בגט הדבר אינו אפשרי. חז"ל דורשים מהמילה "ונתן" שנאמרה בפרשת גט שחייבת להיות נתינה מהבעל לאשה. אי אפשר שהבעל יניח את הגט ולאחר מכן האשה תקח אותו. בגט חייבת להיות נקודת השקה בין הנותן למקבל. מכיוון שכך, אין רגע הפסקה בו האשה עוברת מלהיות שליחה-נותנת למקבלת, ולכן האשה אינה יכולה להיות שליחה לגט שלהּ עצמה. כך גם אומר החזון איש [אבן העזר ק"ד, כ"א].

אם נסביר את שיטת הריטב"א על פי דברי הנתיבות, אי אפשר להביא ראיה מדבריו לשום צד. יכול להיות שאכן צריך שיהיה מעשה פיזי גם בדיני ממונות, אך הנתיבות מבין שהמעשה הפיזי הזה יכול להיעשות בשני שלבים, של הנחה על הקרקע ועקירתו, ואין חובה שהמעשה ייעשה בבת אחת.

נראה על פי דברים אלה של הנתיבות, שסברת רש"י והשולחן ערוך החולקים על הריטב"א היא שהם אינם מוכנים לקבל את זה ששליחותו של השליח המוכר נגמרה ברגע שהוא אומר לך חזק וקני. הם מבינים שכשהבעלים מסמיך את השליח למכור בשבילו, השליח נכנס ממש תחת הבעלים. מכיוון שכך, כמו שהבעלים נשאר המוכר עד רגע המכר, כך גם השליח צריך לתפקד בתור מוכר עד רגע המכר, גם אם כבר לא נדרשת ממנו שום פעולה פיזית. אם השליח יפסיק להיות המוכר באמצע המכר, לא יהיה ממי לקנות את הנכס, כפי שרש"י אומר בדין של אלמנה. הנתיבות לעומת זאת מבין שתפקיד שליח המוכר הינו רק לומר לקונה "לך חזק וקנה", ואז יכול ליהפך לשליח הקונה.

2.4.                      ההבדל בין אשה שליחת הולכה לשליח כפול

בין אם הולכים בכיוון הראשון המורחב ובין אם הולכים בכיוון השני המצומצם, ברגע שאותו שליח הוא גם שליח הולכה וגם שליח קבלה, אין מעשה פיזי של מעבר הגט מרשות הבעל לרשות האשה, ולכן הגירושין לא תופסים. בפשטות אפשר לומר שאין בעיה עקרונית בשליחות, והשליח יכול להיות בו זמנית שליח של שני הצדדים, אלא שאין לכך משמעות מעשית כל כך, שכן הוא לא יכול להעביר כך חפצים מרשות לרשות.

בין אם הולכים בדרך הראשונה שהצענו (כשיטת הר"ן ורש"י), ובין אם הולכים בכיוון השני (כפי שאפשר לומר בשיטת הריטב"א), צריך עוד לברר למה הגמרא הדנה בשליח-כפול [סג:] מתלבטת מה הדין. לכאורה כמו שהאשה אינה יכולה להיות גם שליחת הבעל וגם עצמה שכן חסר מעשה, כך גם שליח עצמאי אינו יכול להיות גם שליח הבעל וגם שליח האשה, מאותה סיבה שחסר מעשה.

נראה שאפשר לנסות להציע (בין לרש"י בין לריטב"א) שההבדל בין המקרים אכן לא קשור מהותית דווקא לעובדה שהאשה מתגרשת בעצמה, אלא לעניין אחר. במקרה של האשה, האשה מתמנית להיות שליח הולכה, ואז כשהיא מגיעה למקום מסוים היא פתאום מקבלת את הגט בתורת קבלה. במקרה כזה אין שום דבר נראה לעניין שגורם לשינוי הזה, אין שום דבר במציאות שגורם את רגע הגירושין[1].

לעומת זאת במקרה של השליח הכפול, יש משהו שגורם את רגע הגירושין, והוא המינוי של האשה את שליח ההולכה להיות שליח קבלה. אמנם לא מדובר במעשה במובן הרגיל שלו, שכן מדובר בדיבור בעלמא, אך אף על פי כן זה יתפוס. אפשר לומר שהסיבה לכך היא שככלל דיני שליחות הם חריגה מסוימת מהכלל, שכן בכל התורה מספיק דיבור בשביל למנות שליחות. כנראה שצריך לומר שבהקשר של שליחות, דיבור גם כן נחשב כמעשה.

על פי ההסבר של רש"י והר"ן, שבכל התורה כולה צריך מעשה, אפשר להסביר שהתלבטות הגמרא היא האם באמת מחדשים את החידוש שבשליחות דיבר נחשב כמעשה. על פי ההסבר של הריטב"א, שבכל התורה כולה לא צריך מעשה אלא רק בגטין, אפשר אולי לנסות להציע שמכיוון שמעבר הרשות קורה על ידי שינוי בשליחות, הגמרא מתלבטת האם צריך מעשה נתינה נוסח-גיטין, שם דיבור לא מועיל, או מספיק "מעשה" נוסח-שליחות, שם דיבור יועיל. הברכת אברהם [גטין כד.] הולך בכיוון הזה.

[null 3.      הבעיה - ייצוג שני צדדים סותרים בו זמנית ובשליחות]

כל דברינו לעיל מבוססים על ההנחה שהבעיה בכל הסוגיות אינה בשליחות. יכול להיות שאדם יהיה שליח של שני צדדים סותרים, אלא שכיון שאותו אדם מייצג את שני הצדדים אין מעשה שמחיל חלות, ויש בעיה בנתינת הגט.

3.1.                      ניתוק השליחות / שליחות לא טובה

מלשון רש"י בגטין [כד. ; סג:], מדברי תוספות [גטין כד.], וכן מדברי הרשב"א [גטין סג:], עולה שהבעיה היא שהשליחות עצמה לא מתפקדת כראוי. כשאדם ממנה שליח, הוא הופך אותו להיות 'כידו', והוא מעביר אליו את סמכויותיו. השליח לא יכול לשמש גם כשליח הולכה וגם כשליח קבלה, ולכן כשהוא מקבל את שליחות הקבלה הוא בעצם מפקיע מעצמו את שליחות ההולכה של הבעל. מכיוון שהשליחות של הבעל פקעה באותה שנייה בה הוא קיבל את השליחות של האשה, השליחות של הבעל 'לא הספיקה לחזור אצל הבעל', ולכן היא לא תקינה (ראה לקמן בפרק "הפירוש המילולי של הביטוי" להסבר הביטוי על פי כל שיטה).

נראה שיש הבדל קטן בין דברי רש"י לרשב"א. מדברי רש"י עולה שהמינוי של הבעל את האשה היה מינוי טוב, אלא שהוא התנתק בצורה לא טובה ולכן אין כאן שליחות. לעומת זאת הרשב"א אומר במפורש שהבעיה היא שכבר מתחלת השליחות היא הייתה שליחות לא טובה ולכן היא לא תפסה. בדברי תוס' אפשר להתלבט, שכן מצד אחד הוא בפשטות אומר כמו רש"י, אך מצד שני אומר שרש"י לא הסביר כך.

הרשב"א מסביר שעל פי הבנה זו יש מקום לחלק בין מקרה בו בהכרח תיווצר סתירה, לבין מקרה בו לא בהכרח תיווצר סתירה. בסוגיא בה הבעל ממנה את אשתו להיות שליחה [כד.], השליחות בהכרח תעורר סתירה, ושליחות כזו לא תופסת כלל. לעומת זאת בסוגיא בה הבעל מינה את השליח ואז האשה מינתה אותו גם כן [סג:], השליחות המקורית של הבעל הייתה מעולה. אמנם כשהשליח היה באמצע הדרך הוא החליט שהוא רוצה פתאום להיות גם כן שליח קבלה, אך זה לא פוגם בשליחותו הראשונה. אמנם בדיוק בזה הגמרא מתלבטת, האם המינוי השני מפקיע את המינוי הראשון או לא? הרשב"א מסביר שהתלבטות הגמרא היא שאף על פי שבשביל לקבל מינוי צריך להיות 'עצמאי', אך יכול להיות שלאחר שהשליח הוא כבר שליח הולכה, הוא יוכל לקבל מינוי נוסף.

אמנם לכאורה עולה כאן שאלה מתבקשת, והיא שהרי המינוי של האשה את השליח לשליח הקבלה בעייתי בוודאי, שכן הוא כבר שליח הולכה, ואם כן איך הוא תופס? לרשב"א מצד אחד ברור שאם האשה מינתה שליח קבלה ואז הבעל רוצה למנות אותו שליח הולכה (ושבשלב מסוים הוא יהפוך להיות שליח קבלה), זה לא תופס (כמו שברור לגמרא שהבעל לא יכול להפוך את האשה להיות שליחת הולכה). מצד שני הוא לא מסביר בשום צורה מה ההבדל בין מקרה זה לבין מקרה בו האשה רצתה להפוך את שליח ההולכה לשליח קבלה.

אפשר להציע להסביר שמכיוון ששליחות הקבלה של האשה היא שליחות לא רגילה של הרחבת האישיות של האשה (עיין בסוגית 'שליחות קטן' בפרק 'שיטת הרמב"ם' בפרק "שליחות קבלה - הרחבת רשות"), אולי אין מניעה שמישהו יהיה גם שליח קבלה וגם שליח הולכה. אמנם האשה עצמה לא יכולה להיות שליחת הולכה, שכן היא במהותה מבטאת את הצד של הקבלה שבגירושין. יוצא מעין ערבוב - מצד אחד היא מונעת מהשליחות של הבעל לחול, אך מצד שני אין בהּ עצמה בעיה של "לא חזרה שליחות אצל הבעל". הסבר זה לא מובן לגמרי, וצריך עוד לדון בדבר.

הסבר זה של הרשב"א בפשטות לא מסביר את שיטת רש"י, שכן לשיטתו עיקר הבעיה היא שהקשר עצמו מתנתק באמצע, ואם כן לא כל כך ברור למה לחלק בין המקרה של האשה למקרה של השליח הכפול.

3.2.                      רמב"ם - שליחות הקבלה לא תופסת

לפי רש"י, תוספות והריטב"א, בפשטות נראה שאם האשה הופכת את השליח להיות גם כן שליח קבלה, אפילו אם השליח יתן את הגט לאחר מכן לאשה, היא לא תהיה מגורשת, שכן שליחות ההולכה פקעה בצורה לא טובה. אך הרמב"ם [גירושין ו', י"ג] לא מסביר כך, אלא אומר שאם הגט יגיע לבסוף לידה, היא תהיה מגורשת. מסבירים המגיד משנה ושאר נושאי הכלים [שם] שהתלבטות הגמרא היא האם השליח הפך להיות גם כן שליח קבלה, אך ברור ששליחות ההולכה לא פוקעת. השליח מייצג את הבעל, ועכשיו האשה רוצה שהוא ייצג גם אותה - התלבטות הגמרא היא האם הוא יכול לייצג שני צדדים, או שהוא לא יכול וממילא המינוי השני לא תופס והשליח נשאר רק שליח הולכה.

הרמב"ם לא מזכיר בשום מקום את הדין של הגמרא לגבי אשה שליחת הולכה [כד.], ולכאורה צריך להבין למה זה כך. נדמה שאפשר להסביר את זה על פי ההסבר למה לפי הרמב"ם צריך לחלק בכלל בין שתי הגמרות. הרמב"ם הבין שהספק בגמרא לגבי שליח כפול [סג:] הוא האם כששליח הוא שליח הולכה הוא יכול לקבל גם שליחות קבלה. על האשה ברור שאי אפשר לומר שהיא תהיה שליחת הולכה בזמן הקבלה, שהרי היא האשה עצמה וברור שיש בה פן של הקבלה, וממילא אם אומרים שאי אפשר את שני הדברים ברור שמה שפוקע זה שליחות ההולכה ולא הקבלה. מכיוון ששליחות ההולכה פקעה, האשה לא הייתה שליחת הולכה כך שיש פסול רגיל של "טלי גיטך מעל גבי קרקע", ולכן אין בסוגיא זו [כד.] חידוש מיוחד.

בין לשיטת רש"י וסייעתו ובין לשיטת הרמב"ם, צריך להבין בסברא, למה אותו אדם לא יכול להיות גם שליח הולכה וגם שליח קבלה? כל ההסברים שהראשונים מסבירים יוצאים מתוך נקודת הנחה מהותית שהשליח לא יכול לייצג שני צדדים וממילא יש בעיה שהשליחות נקטעת בצורה לא טובה או שהמינוי לא חל, אך הראשונים לא מסבירים למה זה כך.

[null 3.3.                      הסברא - חוסר מחויבות]

כיוון אפשרי להציע הוא שכשהשליח של צד אחד מוכן להיות הצד השני, הוא מראה שאין לו 'מחויבות' לצד אותו הוא אמור לייצג. בשליחות השליח נהיה כמו המשלח (מכל מיני בחינות), וכמו שהמשלח מזוהה ב100% עם הצד שלו, כך השליח צריך גם כן להיות לגמרי שם. אם אותו אדם מוכן להיות שליח של שני הצדדים בעסקה (בין גירושין בין חוב), זה מראה שהוא לא לגמרי מזדהה עם הצד אותו הוא מייצג. נראה על פי הסבר זה שאפשר להסביר דברים מעט שונים לרש"י ולרשב"א.

רש"י יאמר שברור לגמרא שצד אחד לא יכול להיות גם כן הצד השני, שכן יש כאן ניגוד אינטרסים, והאשה לא תדאג לאינטרסים של הבעל בצורה הטובה ביותר. מכיוון שהיא לא יכולה גם להיות שליחת הולכה וגם לקבל את הגט, שליחות ההולכה ניתקת בלי שתהיה אפשרות לחזור אל הבעל. הגמרא לגבי שליח-כפול מתלבטת אם אדם אחר יכול להכיל בתוכו שני צדדים שלכאורה סותרים (ואז ממילא שליחות ההולכה פוקעת ברגע שהוא מקבל את שליחות ההולכה), או שחוששים שמא הוא לא יצליח לייצג את האינטרסים של שני הצדדים.

הרשב"א מסביר שלגמרא ברור שאדם אחד לא יכול לייצג שני אינטרסים סותרים, אלא שהגמרא מתלבטת האם הבעיה של האינטרסים חזקה מספיק בשביל להפקיע את השליחות מהשליח. צד אחד זה לומר שאם השליח מוכן לעבור פתאום להיות שליח גם של הצד השני, זה מראה שאין לו מחויבות כבר מההתחלה, אך מצד שני אפשר לומר שהוא קיבל את המחויבות של הבעל בצורה מוחלטת, והוא עכשיו מוכן להתחייב גם לאשה.

שליח שמייצג שני גופים סותרים אינו דומה לאדם אחד שמהווה שליח לצד אחד והוא עצמו הצד השני. סוף סוף שליח הוא רק נציג, והוא מייצג את הצד שלו בצורה חלקית, לעומת הבעל-דבר עצמו, שמהווה את הצד הזה בצורה מלאה. מכיוון שכך, אפשר לומר שאומנם אדם לא יכול להיות גם בעל דבר לצד אחד וגם שליח לצד שני, אך הוא יוכל להיות שליח לשני הצדדים. חשוב להדגיש שהסברא הזו אינה אומרת שבהכרח זה יהיה אפשרי שאדם אחד יהיה שליח לשני הצדדים, אלא רק אומרת שזה יותר הגיוני מבעל דבר. מכיוון שכך, גם אם אומרים שאדם לא יכול להיות בעל דבר ושליח, עדיין אפשר לומר שהוא יוכל להיות שני שליחים.

[null 4.      הפירוש המילולי של הביטוי]

לפי הכיוון הראשון שמסביר שיש בעיה במעשה ובנתינה, נראה שפירוש הביטוי "לא חזרה שליחות אצל הבעל" הוא שהשליח לא יכול לחזור למשלח ולומר לו 'עשיתי שליחותך', מכיוון שהוא אכן לא עשה שליחותו.

לפי הכיוון השני, שהבעיה היא בשליחות, נראה שכוונת הביטוי "לא חזרה שליחות אצל הבעל" היא שהשליחות נחתכה בצורה חריגה. שליחות רגילה מסתיימת בצורה חלקה, והשליח יכול לחזור למשלח ולומר לו שהוא עשה שליחותו. במקרה שהשליחות הופקעה, הוא לא יכול לחזור לבעל כי הוא כבר לו שליח.

מהריטב"א משמע שהמילה "חזרה" כאן פירושה "מתייחסת", כלומר כששליח הולכה הפך לשליח קבלה התבטלה שליחות הבעל ואינה מתייחסת אליו. יש גירסא נוספת שמופיעה בדברי הריטב"א והיא "והלא חזרה שליחות אצל הבעל", ועל פיה הפירוש פשוט: התבטלה השליחות וחזרה אל הבעל.

---

[1] מקרה זה לא דומה לתנאי, שכן בְתנאי הבעל עושה מעשה נתינה בהתחלה והחלות חלה לאחר זמן. לעומת זאת בנידון דידן אין מעשה נתינה בכלל, וזו הבעיה.