טיוטה:טבילת עזרא

"טבילת עזרא" היא אחת מבין עשר התקנות שתיקן עזרא הסופר (בבא קמא פב.), המחייבת בעל קרי (דהיינו מי שיצא זרע מגופו), לטבול לפני שהוא עוסק בתורה ובתפילה, ובלא זאת אסור עליו ללמוד ולהתפלל. מקור הדין במשנה(ברכות ג, ג-ו). בתלמוד נאמר כי התקנה התבטלה, ולפיכך אינה נוהגת כיום מעיקר הדין.

טעם התקנה בטעם התקנה נאמרו מספר טעמים. בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי (ברכות כב.) נאמר כי התקנה מבוססת על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד, ט-י) ומכך נדרש שלימוד התורה צריך להיות מתוך "אימה ויראה, רתת וזיע", ואילו "בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת".(לשון רש"י שם, ד"ה מכאן אמרו"). ההבנה הפשוטה בראשונים היא שפסוק זה מהווה אסמכתא בלבד, אך מדברי המאירי (ד"ה טבילה) בשם יש מפרשים נראה שזוהי דרשה גמורה לדין דאורייתא. הבנה כזו מוצעת גם בדברי הרוקח (השואל בשו"ת ראבי"ה קנא). בתלמוד הירושלמי(ברכות, ג ד) מבואר שהטעם הוא כדי שלא יהיו ישראל מרבים בתשמיש; הן מהפן המוסרי (דעת ר' יעקב בר אבון), והן מצד ביטול התורה שעלול להיגרם מכך (דעת ר'חייא בר ווה).

איזה לימוד נאסר לפני הטבילה

נחלקו בכך תנאים בברייתא (בבלי ברכות שם):לדעת ר' עקיבא אסור ללמוד כלל, ויש הנוקטים בדעתו שאסור אף להאזין לדברי תורה מפי אחרים, אך יש תנאים המסייגים את האיסור: לדעת ר' יהודה מותר ללמוד הלכות דרך-ארץ ואף לברך ברכות, לדעת ר'יוסי ור' מאיר מותר לשנות משניות כצורתן, לדעת ר' יונתן בן יוסף מותר גם ללמוד את טעמי המשניות, ולדעת ר' נתן בן אבישלום מותר ללמוד אפילו תלמוד, וכל האיסור הוא רק אמירת שם ה'.

שיטת ר' יהודה בן בבא

יוצאת דופן היא שיטתו של ר' יהודה בן בבא, המתיר באופן גורף לבעל קרי ללמוד תורה, מפני ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה". תוספות (בבא קמא פב:) מסבירים שוודאי לא ייתכן שר' יהודה בן בבא חולק על תקנת עזרא, ומציעים שלוש אפשרויות כיצד ליישב את דעתו: א. שסבר שלא תיקן עזרא תקנה זו.ככ בפסקי ריד. ב. סבר שעזרא מלכתחילה התנה שכל הרוצה לבטל יבטל. ג. שסבר שלא פשטה התקנה בכל ישראל ולכן אין לה תוקף. כאפשרות האחרונה נקטו גם הרמב"ם (שם ד ח), תלמידי רבינו יונה (יג: מדפי הרי"ף ד"ה כרבי), וראשונים נוספים. בתלמוד (ברכות שם; חולין קלו:) מעיד רב נחמן בר יצחק שנהגו העולם כדעת ר' יהודה בן בתירא בעניין זה, ומשמע מכך שהלכה כמותו. כך עולה גם מדברי זעירי בסוגיה, הנוקט כי ביטלו את טבילת עזרא, ותולה התלמוד את דבריו בדעת ר' יהודה בן בבא.

אפשרות ההיטהרות בשפיכת תשעה קבין, לבריא ולחולה

בברייתא המובאת בתלמוד (בבלי ברכות שם) מובאת אפשרות לבעל קרי לשפוך על גופו תשעה קבין מים, ולהיטהר בכך לא טבילה (לעניין תורה ותפילה בלבד). לכל הדעות קולא זו מיועדת לבריא שראה קרי לאונסו, אלא שנחלקו אמוראים האם זהו חיוב מתקנת עזרא (דעת אביי) או חיוב מאוחר יותר, אך תקנת עזרא לא כללה כלל את הרואה לאונסו (דעת רבא). מלבד זאת, נחלקו אמוראים לגבי חולה: לדעת רב דימי דינו כדין הבריא, שה'מרגיל'(דהיינו המשמש מיטתו) חייב בטבילה, והרואה לאונסו חייב בתשעה קבין; ולדעת רב אסי - 'חולה המרגיל'חייב בתשעה קבין ולא בטבילה, וחולה שראה לאונסו פטור מכלום. במסקנת הסוגיה פוסק רבא שבריא בין מרגיל ובין לאונסו חייב בטבילה, וחולה -המרגיל חייב בתשעה קבין, והרואה לאונסו פטור מכלום. (כך גירסת הגמרא שלפנינו וכן נראה מדברי הרמב"ם [הל' תפילה ד ו], אך ישנה גירסה לפיה רבא פוסק שחולה המרגיל חייב רק בתשעה קבין, כדעת רב אסי). בברייתא נאמר שהקולא של תשעה קבין מועילה רק כדי ללמוד לעצמו, אך כדי ללמד אחרים או להוציאם ידי חובתם - תמיד צריך טבילה, ונחלקו אמוראים האם כן הוא גם בחולה לאונסו, או שלדידו די בתשעה קבין אפילו בכגון זה. בסוגיה מסופר כי נחום איש גמזו ותלמידו ר' עקיבא נמנעו מלפרסם הלכה זו של טהרה בתשעה קבין, "כדי שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים"; מאידך ישנה שם דעה שהתנא בן-עזאי דווקא פירסם קולא זו, כדי למנוע ביטול תורה וביטול פריה ורביה. הביאור הלכה (פח ד"ה וכן) כתב (ע"פ רש"י ד"ה אפשר) שלעניין זה גם מי שחלוש מוגדר כ'חולה'.

טבילה במים שאובים או בכלי

מכיוון שטבילה זו אינה מן התורה, היקל בה רב הונא שאפשר לעשותה גם במרחצאות, דהיינו במים שאובים, הפסולים לטבילה של תורה. רב חסדא ורב אדא בר אהבה נחלקו על קולא זו, אך יש סיוע לדעת רב הונא מדברי ר' יהודה בהמשך הסוגיה, המיקל בטבילה בשאובים, ולדעה אחת מיקל אפילו בטבילה בתוך כלי ולא דווקא בקרקע. לפי גירסת הריטב"א בסוגיה עולה כי גם רב הונא התיר אף טבילה בכלי.

פסיקת ההלכה בתלמוד רב נחמן בר יצחק מעיד כי מנהג העולם הוא כדעת ר' יהודה בן בתירא הסובר, כאמור, שבעל קרי מותר בדברי תורה. בדומה לכך מעיד האמורא זעירי ש"בטלוה לטבילותא" - ביטלו את תקנת טבילת עזרא. אך בהמשך הסוגיה רבא מכריע בעניין אפשרות ההיטהרות בתשעה קבין לבריא וחולה (כמובא לעיל) ומכך משמע שלדעתו התקנה עודנה קיימת, ושלא כאמוראים הנ"ל. כך אמנם הבין בה"ג ורש"י (כב: ד"ה אמר רבא), וכתב שלהלכה נוקטים כדעת רב נחמן בר יצחק. אך בחידושי הרשב"א כתב שרבא אמר את הכרעתו כלפי אלו המחמירים עך עצמם לנהג כתקנת עזרא אע"פ שבטלה, אך לכל הדעות התקנה אינה נוהגת בימינו מעיקר הדין.

שיטת הרמב"ם - שתי תקנות

הרמב"ם (הל' תפילה וברכת כהנים, ד ד) מציג את השתלשלות התקנה בדרך ייחודית: "עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה - שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול". זאת, בשונה מההבנה הרווחת בראשונים שתקנת עזרא היתה בין לתורה ובין לתפילה (ראה למשל פסקי הרא"ש, בבא קמא ז יט). הכסף משנה תמה מהו מקור דברי הרמב"ם. ובאחרונים נאמרו לכך מספר הסברים: הפרי חדש (אורח חיים פח א) תירץ שהרמב"ם למד זאת מכך שהתלמוד תלה את דברי זעירי ש"בטלוה לטבילותא" בר' יהודה בן בתירא שאמר שאין ד"ת מקבלין טומאה, והיינו כדי להדגיש שבטלה דווקא התקנה לתורה ולא זו שלתפילה.בן אריה (שם) תירץ ע"פ הירושלמי (שבת א ד) שמנה את "הלכות בעל קרי" בין תקנות בית שמאי ובית הלל, והבין הרמב"ם שמדובר בתקנת טבילה לתפילה. המגן גיבורים (פח ב) כתב שהרמב"ם למד זאת מכך שלמרות שנאמר בתלמוד שהתקנה בטלה, ישנם אמוראים בסוגיה שנראה בדבריהם שמתייחסים אליה כחובה, והרמב"ם יישב זאת בכך שהיו שתי תקנות, ובזמן התלמוד בטלה רק התקנה לד"ת ולא לתפילה. זיו משנה ובן ידיד (על הרמב"ם שם) מתרץ, שהטעם שהובא בתלמוד הבבלי לתקנת עזרא (ראה לעיל) - רלוונטי רק לד"ת, ולפיכך למד הרמב"ם שהטבילה לתפילה שנזכרה במשנה מקורה בתקנה אחרת. בדומה לזה מעיר הראש יוסף (ברכות כב. ד"ה מה), שלשיטת הרמב"ם מיושבת הסתירה לכאורה בין הטעמים המובאים בתלמוד (שהובאו לעיל), שהטעם המתבסס על הפסוק מתייחס לתקנת עזרא לתורה, והטעם שלא ירבו בתשמיש מתייחס לתקנה המאוחרת לתפילה.

היחס לתקנה בדברי הראשונים

כל הראשונים פסקו להלכה כדעת רבי יהודה בן בתירא וזעירי, אך נחלקו אם ההיתר מצומצם רק לדברי תורה או שזהו היתר גורף, כפי שיבואר להלן.

שיטת הסוברים כי התקנה בתקפה לגבי תפילה

הרי"ף (יג: מדפיו) הביא שתי דעות ביחס לחובת הטבילה בימינו: דעה אחת הסבורה כי אין בה חובה כלל, לא לדברי תורה ולא לתפילה; ודעה שנייה הסבורה כי התקנה בוטלה דווקא לעניין דברי תורה, אך לתפילה צריך לטבול. הרי"ף מפרש מדעתו שאף לדעה השנייה המחמירה אין חובה דווקא לטבול ומספיק לרחוץ בתשעה קבין, ומביא את דברי רב האי גאון שכתב שכיוון שנקודה זו לא התפרשה בתלמוד, יש ללכת בו אחר המנהג, ו"מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים [=מקווה] אין מתפללין עד שירחצו". רבינו יונה על אתר מעיר שאין הכרח לפרש את דברי רב האי כפי שפירשם הרי"ף, ש"ירחצו" היינו בתשעה קבין, וייתכן שלדעה המחמירה, שכמותה המנהג, יש צורך דווקא לטבול לצורך תפילה. כך נראה שהבין בדעת רב האי גם בעל העיטור (סוף הלכות מילה). מאידך, הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור, ברכות יב. מדפי הרי"ף, ד"ה יצא בדיעבד), רבינו ירוחם (תולדות אדם וחווה ג ג), והאשכול (אלבק, הל' בעל קרי, ד"ה והגאון) פירשו את הדעה המקילה כמו הרי"ף, שדי ברחיצה לתפילה, וכן הרא"ש (ברכות פ"ג סי' כ"א) הביא את דברי הרי"ף כצורתם. הראב"ד (שם) אף נוטה להחמיר כדעת רב האי, ומביא לה סימוכין מעדות התלמוד על רב נחמן שהתקין כלי המכיל תשעה קבין לצורך היטהרות בעלי קריין. שתי אפשרויות אלו תלויות בהבנת דברי זעירי "ביטלוה לטבילותא" - האם ביטלו דווקא את הטבילה אבל לא את נתינת תשעת הקבין, או שכוונתו לתקנת הטבילה באופן כללי, כולל הצורך בתשעה קבין. רב האי אף מבאר בתשובה (אוצר הגאונים - לוין, תשובות, קמד) כי מי שאינו יכול אפילו לרחוץ, אין לו להתפלל, ומעיד שכך נהג רב אהרן גאון. ע לפי זה כתב בספר האגודה שרב האי "החמיר מאוד בטבילת בעל קרי".

רבינו חננאל (ד"ה תניא וד"ה היה עומד) סובר כדעה השנייה שהובאה ברי"ף, שלתפילה התקנה לא בטלה. כך גם כתבו בשמו רבינו תם בספר הישר (שצא) שהסכים עימו, תוספות (חולין קכב: דה לגבל); ספר המנהיג (הל' צום כיפור, עב); פסקי רי"ד בשמו ובשם רבינו ברוך. מפשטות דברי ראשונים אלו נראה כי דעת ר"ח להצריך לדווקא טבילה ולא נתינה, אך בדברי ר"ח עצמו מפורש כי ניתן להקל לתפילה בנתינת תשעה קבין ואין חובה דווקא בטבילה, וכדעת הרי"ף. בשו"ת דברי יציב (אורח חיים נה) מציע ליישב זאת, שלכתחילה צריך טבילה, ורק מי שאין באפשרותו לטבול יכול להיטהר בתשעה קבין.

ראשונים נוספים נקטו גם הם להחמיר לגבי תפילה: הרוקח (שכא) כתב שצריך טבילה; ארחות חיים (הלכות תפילה, לב) בשם הר"ש כתב שצריך תשעה קבין. גם בשו"ת מן השמיים (ה) הביא ר' יעקב ממרוויש את שהשיבו לו מן השמיים, שלתפילה צריך טבילה, ודברים מופלגים בחשיבות הדבר.

מבין הראשונים שהחמירו בתפילה, נחלקו בדין ברכות: האגור (קלב) והעיטור (שם) כתבו שרב האי מחייב לברכות כמו לתפילה. כך כתב גם ספר המאורות (פסחים ז.) בשם רבינו אפרים. מאידך, דעת ר' שמואל אבן גמוע בשם הרי"ף (מובא באגור שם) שברכות דינן כדברי תורה, וכן דעת הרוקח (שם).

שיטת הסוברים כי התקנה בטלה לגמרי

בה"ג (א ג) כתב שהמנהג להקל גם לגבי תפילה, שאין צורך אפילו בתשעה קבין. כך גם דעת הגאונים רב צמח ורב עמרם (הובאה דעתם באגור קלב) ורב נטרונאי (אוצר הגאונים - לוין, תשובות, קמז). ראשונים רבים, ביניהם הרשב"א (ד"ה אמר), ר' אברהם אלשבילי (ד"ה שהיה), ובנו הריטב"א (ד"ה שהיה), לא הזכירו שישנו חילוק בין תפילה לדברי תורה, ודנו בשאלה הפרשנית הנ"ל - האם בטלה רק הטבילה או גם הנתינה - גם לגבי לימוד תורה, ונקטו כאפשרות המקילה, שגם בתשעה קבין אין צורך, בין לתורה ובין לתפילה. הם מוכיחים כשיטתם מהמעשה המובא בסוגיה על אותו תלמיד שהיה קורא בדברי תורה בהיסוס מפני שהיה בעל קרי, ואמר לו ר' יהודה בן בבא שיכול לקרוא ללא חשש כי אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולא הצריכו אפילו נתינת תשעה קבין. הוכחה נוספת הביאו מהתלמוד הירושלמי (יומא ח א).כך פסק להלכה גם מהר"ם מרוטנברג (שו"ת דפוס פראג, רכא) במסקנת דבריו, וכן ההשלמה (ד"ה אר"נ) והרשב"ץ (ד"ה אר"נ), ע"פ גירסתם בגמרא "נהוג עלמא ... כר' יהודה בן בתירא בטבילה" (ולא כגירסתנו "בדברי תורה", שמותירה מקום להחמיר בתפילה). על המתירים באופן גורף נמנים גם ר' יהודה בן ברכיה (יג: מדפי הרי"ף, ד"ה לטבילותא) בשם דודו (ר' זרחיה הלוי), האור זרוע (א קיז) בשם ר' יצחק בר שמואל, פסקי רי"ד (ד"ה תניא), נימוקי יוסף (ד"ה פירוש), המרדכי (ברכות עג), ריבב"ן (ד"ה אין) הרא"ה (ד"ה ועיקרא), המאירי (ד"ה טבילה), בעל ספר החינוך (קפ), והטור (אורח חיים פח).

תוקף המנהג ביחס לתקנה

בירושלמי (ברכות ג ד; יומא ח א) כתב שחיוב טבילת עזרא אינו קיים "במקום שאין טובלין" - דהיינו שמלכתחילה התקנה נכנסה לתוקף רק במקומות שהיא התקבלה במנהג העם. בבבלי לא נזכר עניין זה של חילוק המקומות, אלא שבאופן כללי התקנה בטלה בשלב מסויים, אך נראה שכמה ראשונים סברו כעיקרון העולה מהירושלמי, שלמנהג ישנו תוקף לקבוע את חלות התקנה ואופן קיומה: הרמב"ם (שם ובהל' ק"ש ד ח) כתב ששתי התקנות בטלו, בין לתורה ובין לתפילה (בהתאם לשיטתו דלעיל), ואף מעיד "וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה" (שם בהל' תפילה). אך מאידך סייג זאת וכתב (הל' ק"ש שם, ובפיהמ"ש ברכות ג ד) שהמנהג הוא שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים אם הוא בריא או חולה שבעל, אך חולה שראה קרי לאונסו פטור, "ואין בזה מנהג". מכך שהרמב"ם רואה חשיבות בהדגשת פרטי המנהג, נראה שלדעתו יש במנהג אלמנט מחייב, שכן התקנה המקורית בטלה מכוח המנהג, כמובא לעיל שלא פשטה ברוב ישראל, ולפיכך תוקף התקנה ממשיך להתקיים במה שהמנהג הותיר ממנה, דהיינו הרחיצה. הוצאת החולה שנטמא לאונסו מהמנהג, מקביל לפסק רבא בתלמוד ש"חולה לאונסו פטור מכלום" - דבר המחזק את ההנחה שמנהג זה נובע מהתקנה המקורית. הדברים מבוארים יותר בתשובת הרמב"ם (איגרות הרמב"ם מהד' שילת, תלז - תלח), שכתב ש"אין ד"ת מקבלין טומאה ... אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג ... ואתם לא תשנו מנהג אבותיכם ואסור לכם לזוז מן המנהג". גם הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור, ברכות יב. מדפי הרי"ף, ד"ה יצא בדיעבד) כתב שאלו שלא נהגו בכך סמכו על הירושלמי, ומלכתחילה היו מקומות שבהם לא התקבל המנהג כלל, והיו מקומות שבהם התקבל המנהג רק לעניין רחיצה בתשעה קבין ולא לעניין טבילה. כך נראה גם מדברי הרא"ה (ד"ה ועיקרא), שלאחר שפסק שהתקנה בטלה, כתב שדברי רב האי גאון שיש להחמיר לתפילה כיוון שכך המנהג, נאמרו "לדורו או במקומו, אבל במקומות אלו לא נהגו בה כלל". עולה מדבריו, כי כיוון שבמקומו ובזמנו של רב האי נהגו להחמיר, ממילא המנהג יצר את החיוב. ייתכן לפרש כך גם את דברי ריא"ז (פסקי ריא"ז, ברכות ג ג, הובא בשלטי גיבורים ברכות יג: מדפי הרי"ף), שכתב שנהגו העם להקל, "ולא מיחו חכמים במנהג זה, אלא הניחו העם במנהגם אף על פי שנהגו שלא כהלכה" - אף שתחילת המנהג להקל היה שלא כדין, לאחר שפשט ממילא התבטל החיוב באותו מקום, שכן החיוב נובע מהמנהג, ולפיכך לא מיחו בהם. בדברי הראשונים הנ"ל ישנה הרחבה ליסוד הירושלמי, שלא בלבד שמנהג לא מחייב היכן שלא התקבל מלכתחילה, אלא אף היכן שהתקבל והשתנה, שינוי המנהג משפיע על ההלכה. כך סובר גם הטור (שם), שכתב שכיון שתלוי הדבר במנהג, הולכים בכל מקום אחר המנהג הנוהג בו. מאופן התנסחותו ניכר שכוונתו להכרעה אובייקטיבית ע"פ המנהג, ולא להליכה אחריו מחמת הספק (כבנושאים הלכתיים אחרים).

פסיקת ההלכה בשולחן ערוך ובאחרונים

השולחן ערוך (אורח חיים פח א) פסק שאין צריך טבילה ולא רחיצה בתשעה קבין, בין לתורה ובין לתפילה, ומעיד שכך פשט המנהג, וכך היא הסכמת האחרונים (שכן לא השיגו על דבריו). אך בשו"ת דברי יציב (אורח חיים א נה) ובשו"ת שבט הלוי (אורח חיים ה טו)

חציצה מקלחת שאובין