טיוטה:טבילת עזרא

"טבילת עזרא" היא תקנה שתיקן עזרא הסופר, המחייבת בעל קרי (דהיינו מי שיצא זרע מגופו), לטבול לפני שהוא עוסק בתורה ובתפילה, ובלא זאת אסור עליו ללמוד ולהתפלל. מקור הדין במשנה(ברכות ג, ג-ו). בתלמוד נאמר כי התקנה התבטלה, ולפיכך אינה נוהגת כיום מעיקר הדין.

טעם התקנה בטעם התקנה נאמרו מספר טעמים. בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי (ברכות כב.) נאמר כי התקנה מבוססת על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד, ט-י) ומכך נדרש שלימוד התורה צריך להיות מתוך "אימה ויראה, רתת וזיע", ואילו "בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת".(לשון רש"י שם, ד"ה מכאן אמרו"). בתלמוד הירושלמי(ברכות, ג ד) מבואר שהטעם הוא כדי שלא יהיו ישראל מרבים בתשמיש; הן מהפן המוסרי (דעת ר' יעקב בר אבון), והן מצד ביטול התורה שעלול להיגרם מכך (דעת ר'חייא בר ווה).

איזה לימוד נאסר לפני הטבילה

נחלקו בכך תנאים בברייתא (בבלי ברכות שם):לדעת ר' עקיבא אסור ללמוד כלל, אך יש תנאים המסייגים את האיסור: לדעת ר' יהודה מותר ללמוד הלכות דרך-ארץ, לדעת ר'יוסי ור' מאיר מותר לשנות משניות כצורתן, לדעת ר' יונתן בן יוסף מותר גם ללמוד טעמיהן, ולדעת ר' נתן בן אבישלום מותר ללמוד אפילו תלמוד, וכל האיסור הוא רק אמירת שם ה'.

שיטת ר' יהודה בן בבא

יוצאת דופן היא שיטתו של ר' יהודה בן בבא, המתיר באופן גורף לבעל קרי ללמוד תורה, מפני ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה". תוספות (בבא קמא פבמסבירים שוודאי לא בא לחלוק על תקנת עזרא, ומציעים שלוש אפשרויות כיצד ליישב זאת: א. שסבר שלא תיקן עזרא תקנה זו. ב. סבר שעזרא מלכתחילה התנה שכל הרוצה לבטל יבטל. ג. שסבר שלא פשטה התקנה בכל ישראל ולכן אין לה תוקף. כאפשרות האחרונה נקט גם הרמב"ם (שם ד ח). בתלמוד (ברכות שם; חולין קלו מעיד רב נחמן בר יצחק שנהגו העולם כדעת ר' יהודה בן בתירא בעניין זה, ומשמע מכך שהלכה כמותו. כך עולה גם מדברי זעירי בסוגיה, הנוקט כי ביטלו את טבילת עזרא, ותולה התלמוד את דבריו בדעת ר' יהודה בן בבא.

דין הבריא והחולה, ואפשרות ההיטהרות בשפיכת תשעה קבין

בברייתא המובאת בתלמוד (בבלי ברכות שם) מובאת אפשרות לבעל קרי לשפוך על גופו תשעה קבין מים, ולהיטהר בכך לא טבילה (לעניין תורה ותפילה בלבד). לכל הדעות קולא זו מיועדת לבריא שראה קרי לאונסו, אלא שנחלקו אמוראים האם זהו חיוב מתקנת עזרא (דעת אביי) או חיוב מאוחר יותר, אך תקנת עזרא לא כללה כלל את הרואה לאונסו (דעת רבא). מלבד זאת, נחלקו אמוראים לגבי חולה: לדעת רב דימי דינו כדין הבריא, שה'מרגיל'(דהיינו המשמש מיטתו) חייב בטבילה, והרואה לאונסו חייב בתשעה קבין; ולדעת רב אסי - 'חולה המרגיל'חייב בתשעה קבין ולא בטבילה, וחולה שראה לאונסו פטור מכלום.במסקנת הסוגיה פוסק רבא שבריא בין מרגיל ובין לאונסו חייב בטבילה, וחולה -המרגיל חייב בתשעה קבין, והרואה לאונסו פטור מכלום. (כך גירסת הגמרא שלפנינו וכן נראה מדברי הרמב"ם [הל' תפילה ד ו], אך ישנה גירסה לפיה רבא פוסק שחולה המרגיל חייב רק בתשעה קבין, כדעת רב אסי). בברייתא שהובאה בתלמוד נאמר שהקולא של תשעה קבין מועילה רק כדי ללמוד לעצמו, אך כדי ללמד אחרים או להוציאם ידי חובתם - תמיד צריך טבילה, ונחלקו אמוראים האם כן הוא גם בחולה לאונסו, או שלדידו די בתשעה קבין אפילו בכגון זה. בתלמוד מסופר כי נחום איש גמזו ותלמידו ר' עקיבא נמנעו מלפרסם הלכה זו של טהרה בתשעה קבין, "כדי שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים"; מאידך ישנה שם דעה שהתנא בן-עזאי דווקא פירסם קולא זו, כדי למנוע ביטול תורה וביטול פריה ורביה.

טבילה במים שאובים או בכלי

מכיוון שטבילה זו אינה מן התורה, היקל בה רב הונא שאפשר לעשותה גם במרחצאות, דהיינו במים שאובים, הפסולים לטבילה של תורה. רב חסדא ורב אדא בר אהבה נחלקו על קולא זו, אך יש סיוע לדעת רב הונא מדברי ר' יהודה בהמשך הסוגיה, המיקל בטבילה בשאובים, ולדעה אחת מיקל אפילו בטבילה בתוך כלי ולא דווקא בקרקע. לפי גירסת הריטב"א בסוגיה עולה כי גם רב הונא התיר אף טבילה בכלי.

יישוב הסתירה בין פסיקת רב נחמן בר יצחק וזעירי לבין פסיקת רבא

היחס לתקנה בדברי הראשונים

הרי"ף על אתר הביא שתי דעות ביחס לחובת הטבילה בימינו: דעה אחת הסבורה כי אין בה חובה כלל, לא לדברי תורה ולא לתפילה; ודעה שנייה הסבורה כי התקנה בוטלה דווקא לעניין דברי תורה, אך לתפילה צריך לטבול. הרי"ף מפרש מדעתו שאף לדעה השנייה המחמירה אין חובה דווקא לטבול ומספיק לרחוץ בתשעה קבין, ומביא את דברי רב האי גאון שכתב שכיוון שנקודה זו לא התפרשה בתלמוד, יש ללכת בו אחר המנהג, ו"מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין, אף על פי שאין להם מים [נראה שכוונתו למקווה], אין מתפללין עד שירחצו". רבינו יונה על אתר מעיר שאין הכרח לפרש את דברי רב האי כפי שפירשם הרי"ף, ש"ירחצו" היינו בתשעה קבין, וייתכן שלדעה המחמירה, שכמותה המנהג, יש צורך דווקא לטבול לצורך תפילה. שתי אפשרויות אלו תלויות בהבנת דברי זעירי "ביטלוה לטבילותא" - האם ביטלו דווקא את הטבילה אבל לא את נתינת תשעת הקבין, או שכוונתו לתקנת הטבילה באופן כללי, כולל הצורך בתשעה קבין. רוב הראשונים לא הזכירו את החילוק בין תפילה לדברי תורה, ודנו בשאלה פרשנית זו גם לגבי לימוד תורה (הרשב"א הריטב"א המאירי) ונקטו כדעה המקילה, ומוכיחים כשיטתם מהמעשה המובא בסוגיה על אותו תלמיד שהיה קורא בדברי תורה בהיסוס מפני שהיה בעל קרי, ואמר לו ר' יהודה בן בבא שיכול לקרוא ללא חשש כי אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולא הצריכו נתינת תשעה קבין.הוכחה נוספת הביאו מתלמוד ירושלמי (יומא ח א) שמקשה מדוע הוצרכו לאסור תשמיש המיטה ביום הכיפורים הרי ממילא יש להימנע מכך כדי להיות טהורים למחרת בשל תקנת עזרא? ומתרץ במקומות שלא נהגו