טיוטה:דבר שאינו מתכוון
המקורות התלמודיים[עריכת קוד מקור]
שבת (כט:)
ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבה, אמר ליה: כמאן - כרבי שמעון? אימר דאמר רבי שמעון בגדולים, דלא אפשר, בקטנים מי אמר? ופליגא דעולא, דאמר עולא: מחלוקת - בקטנים, אבל בגדולים - דברי הכל מותר... מתיב רבה: מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן. והא הכא, דאפשר למיעבד כצנועין, דכי קטנים דמי, וכי לא מתכוין - שרי רבי שמעון לכתחלה! תיובתא דרבי ירמיה רבה! תיובתא.
ביצה (כג:)
עגלה של קטן... ואינה נגררת אלא על גבי כלים. על גבי כלים - אין, על גבי קרקע - לא, מאי טעמא - דקא עביד חריץ. מני - רבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור. דאי רבי שמעון - האמר: דבר שאין מתכוין מותר. דתניא רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
בכורות (לג:)
מתני'. בכור שאחזו דם, אפילו מת אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה; וחכ"א: יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום, ואם עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו, ר"ש אומר: יקיז, אע"פ שהוא עושה בו מום.
והגמ' שם פוסקת הלכה כר"ש
פינוי מיחם-(שבת מא.) לפי רב אדא בר מתנא שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם אבל מותר מים מרובים אע"פ שמצרף כר"ש. ולפי אביי שמדובר במיחם שפינה אותו מעל האש אבל אם פינה ממנו מים אסור כדעת ר"י ולפי שמואל זה דבר שאינו מתכוון
טעם ההיתר לאינו מתכוון[עריכת קוד מקור]
תוספות והרא"ש כתבו שטעם ההיתר תלוי בגדר של מלאכת מחשבת ולפי זה שייך דין אינו מתכוון רק בשבת. אומנם מצאנו את המחלוקת הנ"ל גם בעוד מקומות ולכן המהר"ל והחזו"א מסבירים בצורה קצת שונה שכל פעולה צריכה שיהיה לה ייחוס לפועל וכאשר מעשה נעשה ללא כוונה זה כאילו נעשה ממילא ואינו מתייחס אחר האדם שעשה אותו אולם אם ודאי לנו שתעשה המלאכה אי אפשר לומר שלא התכוון גם לזה
אינו מתכוון בשאר איסורים[עריכת קוד מקור]
גם בכל התורה כולה פסק בשו"ע שאינו מתכוון מותר
"מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועים מפשילין במקל. הגה: ויש מתירין אפילו ללבוש כלאים, כל שאינו מכוין להנאתו, כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה."
לעומת זאת בשבת לא מצאנו מקביל לדין של צנועים ונראה ששבת קלה יותר לעניין אינו מתכוון בזה שצריך גם מלאכת מחשבת ולא רק כוונה למעשה
ע"פ ההסבר לעיל של המהר"ל נראה לומר שבשבת אנו באים להראות שהקב"ה ברה את העולם ולא שהעולם נעשה במקרה ולכן פחות שייך לחייב בו על מעשה שנעשה במקרה קשה להבין מדוע יש דין אינו מתכוון בשאר איסורים ונראה שלכן נקטו שאר האחרונים את הסברה של החזו"א ששיכת בכל התורה.
ריטב"א -סובר ששבת לימדה אב לכל התורה כולה שאינו מתכוון מותר
פסיק רישא[עריכת קוד מקור]
שבת עה. קג. מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות
כסף משנה
ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח. כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה.
רש"י "מודי ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות - באומר: אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות, דכיון דאי אפשר שלא תמות - כמתכוין חשיב ליה, וכי אמרינן דבר שאין מתכוין מותר - כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור,"
פסיק רישא דלא ניחא ליה[עריכת קוד מקור]
בדף קג. וקיא: מביא תוס' את דעת הערוך שסובר שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר ותוס' חולק וסובר שאסור כדין משצל"ג
הרא"ש סתר את עצמו שבפרק יב א, כתב שסברת הערוך שייכת גם בכל התורה ובפרק יד ט כתב שאינה בכל התורה.
קושיות:
תוס' מקשה לדעת הערוך ממפיס מורסה ומוציא קוץ שלפי דבריו צריך להיות מותר ובגמ' התרנו רק משום צער גדול?
ונראה שלערוך זה לא פסיק רישא כלל אלא משצל"ג ולכן לא קשה כלל
על תוס' קשה שהגמ' מתרצת שבאגם שנו ומשמע שמותר לגמרי אע"פ שזה פסיק רישא
ונראה להסביר ע"פ תוס' עג: וצריך לעצים שלדעת ר"י לא חייב על קוצר אם אינו צריך לעצים מדין משצל"ג כיוון שאם אין לו כוונה לעצים אין כאן מלאכה כלל.
וכן סוחט שלקות (קמה.) שאם לא צריך את המים מותר ומשמע אפילו לר"י כיוון שזה לא דומה לסוחט זה לא מוגדר מלאכה כלל ורק כוונתו מגדירה את זה מלאכה
ולכן גם באגם כיוון שלא שייך שם זריעה לא שייך שם חרישה כלל אא"כ יש לו כוונה לחרישה
ריטב"א מקשה שכשאמרנו שפסיק רישא חייב זה כיוון שא"א שלא התכוון למלאכה ולכן לא משנה אם נח לו או לא ולתוס' קשה שגם כאן צריך את גוף המלאכה אבל זה רק לא נח לו התוצאה.
ולכן מסביר שלא איכפת ליה מותר רק כאשר המעשה מצד עצמו לא נחשב מלאכה ורק כוונת האדם הופכת אותו למלאכה וכשלא איכפת ליה חוזר המעשה לקדמותו שאינו מלאכה. כגון מסיר ענבי הדס שרק צורך המצווה הופך אותו למתקן או משווה גומות שרק בגלל שזה צורך ביתו זה מלאכה.
הנצי"ב מסביר שמה שהערוך מתיר פ"ר דלא נ"ל זה כיוון שזה חוסר ההנאה שלו הוא חיסרון בכוונה ולכן זה חוזר לדין "אינו מתכוון" שר"ש מתיר
הגדרת ניחא ליה[עריכת קוד מקור]
לעניין החלקת השער במסרק אומרת הגמ' בנזיר (מב.) "כל הסורק - להסיר נימין מדולדלות מתכוין." וכתב הב"י בשם הכלבו ור' ירוחם שזה פסיק רישא דניחא ליה "כיון שהוא רוצה להשוות שערו שיהא חלק ויפה ואי אפשר להשוותו אלא אם כן ישיר קצת שערות הוי פסיק רישיה דניחא ליה" אפשר להבין זאת בשני דרכים
א. ריב"ש - כל מי שמחליק את שערו רוצה גם בהשרת השער כי הוא מפריע לשער להיות חלק. כפשט הגמ' בנזיר.
ב. מג"א - החלקת השער כוללת בתוכה גם השרת שערות ולא ניתן לחלק אותם לשני מלאכות שאחד הוא רוצה ואת השני לא.
לפי ההסבר במג"א אפשר להוציא הרבה מציאויות שבהלך החיים מחוברות ביחד מהגדר של פסיק רישא.
פסיק רישא דלא איכפת ליה[עריכת קוד מקור]
רש"י סותר את עצמו בדף עה: מצריך שיהיה לא ניחא ליה ובדף קג. מספיק לא איכפת ליה
תוס' אינו מחלק אומנם גם בלא ניחא ליה וגם לא איכפת ליה אוסר מדרבנן כדין משצל"ג
מאירי מחלק בין לא ניחא ליה שמותר ולא איכפת ליה שאסור
הבאה"ל לעניין סתימת חבית בסמרטוט לא מחלק בין לא ניחא ליה ולא איכפת ליה
"הנה בעניננו לא ניחא ליה כלל בהסחיטה ואדרבה היה רוצה שלא יסחט כי הולך לאיבוד אבל באמת אפילו רק היכא שאין נהנה כלל בהפעולה שנעשה על ידו ואין לו שום נ"מ בזה נקרא ג"כ פ"ר דלא ניחא ליה כיון דהוא אין מכוין להפעולה"
פסיק רישא דניחא ליה[עריכת קוד מקור]
יומא (לד:)
"אמר רבי יהודה: עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים, ומטילין לתוך צונן, כדי שתפיג צינתן. - והלא מצרף!... אביי אמר: אפילו תימא שהגיע לצירוף, דבר שאין מתכוין מותר... לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור! - הני מילי בכל התורה כולה, אבל הכא - צירוף דרבנן הוא."
רש"י בכל התורה - באיסורא דאורייתא, כגון קוצץ בהרת" כלומר גם ר"י יהודה מודה שבאיסור דרבנן מותר
תוס'- גם ר' יהודה מודה שאינו מתכוון בשבת אסור מדרבנן אבל בכל התורה מחייב.
רש"י "מודי ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות - באומר: אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות,
דכיון דאי אפשר שלא תמות - כמתכוין חשיב ליה,"
השלמה פסיק רישא דניחא ליה בדרבנן מותר
ברמ"א בשם דרוה"ד "נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל ע"י ישראל, אסור בכה"ג."
המשנ"ב "ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שנתחמם ממילא מ"מ באמירה לא"י דהוי שבות דלית בו מעשה לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישא."
ומשמע אף בניחא ליה אומנם בשע"צ אות נג מסייג את דבריו לפ"ר דלא ניחא ליה
הגר"א שם "וצ"ע דפסיק רישא דוקא בדלא ניחא אבל בדניחא אסור מדאורייתא"
למסקנה רש"י והגר"א סוברים שניחא ליה מחזיר את הדין למיתכוון ואסור מדאוריתא. השלמה ותרומת הדשן סוברים שניחא ליה עדיין מוריד את זה ממדרגתו ואסור מדרבנן.
פסיק רישא ורוב[עריכת קוד מקור]
הריטב"א לעניין בעילה בתחילה בשבת אומר שזה לא פסיק רישא שיצא דם כיוון שיש בקיאים בהטייה ואע"פ שהם מיעוט "כל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצד רחוק לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות, ולשון פסיק רישיה ולא ימות מוכיח כן."
וכן כתב המאירי כל דבר שאינו ודאי שתעשה המלאכה אינו פ"ר ביביע אומר ושבט הלוי דנים שזה מח' תנאים בין ר"א ור"ש ונפסק כר"ש שאין הרוב קובע כלום
באיסור דרבנן[עריכת קוד מקור]
יומא (לד:)
תניא, אמר רבי יהודה: עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים, ומטילין לתוך צונן, כדי שתפיג צינתן. - והלא מצרף! - אמר רב ביבי: שלא הגיע לצירוף. אביי אמר: אפילו תימא שהגיע לצירוף, דבר שאין מתכוין מותר. - ומי אמר אביי הכי? והתניא: (ויקרא יב) בשר ערלתו - אפילו במקום שיש שם בהרת יקוץ, דברי רבי יאשיה. והוינן בה: קרא למה לי? ואמר אביי: לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור! - הני מילי בכל התורה כולה, אבל הכא - צירוף דרבנן הוא.
ביצה (לו.)
פורסין מחצלת על גבי כורת דבורים בשבת, בחמה - מפני החמה, ובגשמים - מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד!...והכא במאי עסקינן - דאית ביה כוי... מהו דתימא: במינו נצוד - אסור, שלא במינו נצוד - מותר, קא משמע לן.
ומשמע שאע"פ שצידת דבורים זה דרבנן כי אין במינם ניצוד מעמידה הגמ' שצריך להשאיר כוי שלא יהיה פסיק רישא
שבת (קכ:)
תנא: נר שאחורי הדלת - פותח ונועל כדרכו. ואם כבתה - כבתה. לייט עלה רב. אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה רב? אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה, ותנא קתני לה כרבי שמעון - משום דרב סבר לה כרבי יהודה, כל דתני כרבי שמעון מילט לייט ליה? - אמר ליה: בהא - אפילו רבי שמעון מודה, דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
רשב"א שם
"שמעינן מיהא דאפילו במלאכה דרבנן ובשאינו מתכוין אי פסיק רישיה הוא אסור אפילו לרבי שמעון, דהא הכא אינו מתכוין ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא ואפילו הכי אמרינן דמודה בה רבי שמעון דפסיק רישיה הוא,"
מאירי כט: מביא את דעת ההשלמה שמותר בדרבנן אפילו בניחא ליה
בשו"ע נחלקו השו"ע והרמ"א "ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף."
הגה: ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבע"י, אבל אם לא הוציאו מבע"י, אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית
ומסביר המשנ"ב שמחלוקתם היא בפסיק רישא בדרבנן אומנם גם האוסרים יתירו כאשר זה מקלקל ונעשה כלאחר יד או שזה תרי דרבנן
חזו"א מדייק מכך שהתרומה אסר לסגור תיבה קטנה שיש בה זבובים אבל תיבה גדולה מותר כי אז יש תרי דרבנן ופסיק רישא בתרי דרבנן מותר
הרב עובדיה מביא שרוב האחרונים צידדו להקל וכיוון שזה ספק דרבנן ניתן להקל.