טיוטה:ביטול עבודה זרה ותקרובת
| משנה: | עבודה זרה פרק ד |
| בבלי: | עבודה זרה נ, א |
| ירושלמי: | עבודה זרה פרק ד הלכה א |
| רמב"ם: | עבודה זרה פרק ח, פרק ט |
| שולחן ערוך: | יורה דעה קלט |
בסוגיה זו נעסוק מתי אפשר לבטל את העבודה זרה ואת התקרובת שלה ושאר משמשיה
מקור הסוגיא
הגמ' בעבודה זרה (נ, א) מביאה מחלוקת בנידון "בי ינאי מלכא חרוב אתו עובדי כוכבים אוקימו ביה מרקוליס אתו עובדי כוכבים אחריני דלא פלחי למרקוליס שקלינהו וחיפו בהן דרכים וסטרטאות איכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי"
במקרה מבואר שעובדי כוכבים עצמם הם ביטלו את העבודה זרה ולא הישראלים שבמקרה כזה מבואר במשנה שלא אפשרי לבטל את העבודה זרה.
בביאור המחלוקת מבארת הגמ' "מאן דפריש סבר לה כי הא דאמר רב גידל א"ר חייא בר יוסף א"ר מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית שנאמר (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם ומאן דלא פריש אמר בעינא כעין פנים וליכא"
מבואר שדעות האוסרים זה משום שתקרובת עבודה זרה אין לה בטלה כלל כמת, והחולקים סוברים שאין לאבני בית קוליס דין תקרובת היות ואין זה 'כעין פנים'
אף לדעת המתירים מבואר שהיו צריכים לזה ביטול, ומבואר בגמ' (נא, א) שאף שאי"ז תקרובת מכל מקום זה עבודה זרה ולע"ז יש ביטול.
המקור לדין ביטול בתקרובת ועבודה זרה
בעבודה זרה: ע"ז של ישראל אינה בטלה מהפסוק (דברים טז, כא) "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהוה אלהיך אשר תעשה לך" ומשם לומר רבי יהודה אמר רב (ע"ז נב, א) שטעונה גניזה, ע"ז של עכו"ם מועיל ביטול מהפסוק (דברים ז, כה) " פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" ומשם למד שמואל (ע"ז נב, א) שניתן לקחת את הכסף והזהב מהעבודה זרה.
בתקרובת: לא מועיל הביטול מהפסוק (תהלים קו, כח) "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" ולומדת הגמרא, מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת עבודת כוכבים אינה בטילה לעולם.
בביאור החילוק בין ביטול עבודה זרה לתקרובת
הפרישה (יו"ד קלט) מבאר שעבודה זרה אינה אלא דמיונות מה שאין כן תקרובת הוא מקריב לשם אלוהות,
הט"ז (שם) מפרש שתקרובת מקריבים אפי' דבר מועט ולכן גם אחרי הביטול עדיין יש לו משמעות בתור תקרובת.
תקרובת עבודה זרה
בגמרא
כפי שהתבאר לעיל, לא שייך מהתורה לבטל תקרובת עבודה זרה אך התנאי הוא שהתקרובת נעשתה כעין פנים כלומר כעין העבודה שבבית המקדש, ובזה נאמרו כמה גדרים:
זריקה המשתברת וכעין זביחה
רב חידש בגמ' דין שעבודת כוכבים שעובדין אותה במקל אם שבר מקל בפניה חייב, זרק מקל בפניה פטור. הבין אביי ששבירה זה כעין זביחה וממילא מקשה לרבא שגם הזריקה היא כעין הזריקה שבמקדש ועל כן מבאר רבא שבזריקה צריך 'זריקה המשתברת' והיינו שצריך שיזרוק סוג דבר שדומה לזריקה שהייתה במקדש בדם שהוא דבר שמשתבר ומתפזר עם זריקתו ואת זה אין במקל. מכח זה התחדש שגם בניסך במי רגלים זה כעין זריקה המשתברת ובהגיש לפניה צואה זה רק בצואה לחה שהיא משתברת.
מתבאר משיטת רב שלא צריך שיהיה כאותו מין שעובדים איתו בבית המקדש אלא מספיק שצורת העבודה היא כמו שעובדים בבהמ"ק.
כעין פנים
הגמ' מביאה מחלוקת האם חייבים בשחיטת חגב לאליל והאם זה נאסר, ששיטת רב יהודה שחייב ונאסר ורבנן חולקים וסוברים שפטור ונחלקו הפוסקים אם מכל מקום החגב נאסר מדין תקרובת.
בהו"א מפרשת הגמ' את המחלוקת שחולקים בגוף דינו של רב האם מספיק פעולת הזביחה להחשיבו כעין פנים או שצריך שיהיה גם במין שעובדים איתו בביהמ"ק ומסקנת הגמ' שלכו"ע צריך שיהיה מהמין שעובדים איתו בבית המקדש וחולקים האם חגב היות וצווארו דומה לצוואר בהמה מועיל להחשיבו כמין שעובדים איתו בבית המקדש.
ומתבאר על פי זה שלא מספיק מה שצורת המעשה של התקרובת דומה לעבודה בבית המקדש אלא צריך שיהיה ממש כעין העבודה בבית המקדש מאותו המין ונחלקו הראשונים האם צריך גם שהמעשה יהיה כצורת העבודה של בהמ"ק או שמספיק המין. ויתבאר להלן.