חמץ נוקשה

מקורות
משנה:	פסחים ג א
בבלי:	פסחים מב א- מג א
רמב"ם:	חמץ ומצה ד יא
שולחן ערוך:	אורח חיים תמב א,ג, תמז יב

על איזה איסור עובר (והאם בכלל עובר) המשהה/ אוכל חמץ נוקשה בפסח?

חמץ נוקשה (=נוקשא)

מקור המושג

במשנה (פסחים מב.) הובאה רשימת דברים ש"עוברין עליהם בפסח" (לדעת רש"י (ד"ה "ואלו") הכוונה שעוברים באיסור "בל יראה ובבל ימצא", ולר"ת (בתוד"ה ואלו") עוברים באיסור אכילה, אך אין איסור להשהותו). המשנה קובעת שאמנם אין בהם כרת, אך יש בהם לאו. ברשימה זו נכללים "זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים", ולדעת ר"א גם "תכשיטי נשים".

מהגמ' (שם מג.), עולה שרשימה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ, וחמץ נוקשה בעין (=לא בתערובת). הפירוש המקובל הוא ש"זומן העמילן והקולן" הם מרכיבי הקטגוריה של "חמץ נוקשה" שבמשנה. כך פי' הרב ברטנורא (על המשנה כאן), הריטב"א (מב.) חי' רבנו דוד (מב.) חי' הר"ן (מב:). רש"י (מג. ד"ה "מאן תנא דמתני'") מבאר ש"תכשיטי נשים" היא הדוגמה לחמץ נוקשה שהובאה במשנה. אמנם הצל"ח והפנ"י(על רש"י שם), ביארו שגם לרש"י זומן עמילן וקולן הם דוגמאות של חמץ נוקשה (והסבירו בדרכים שונות מדוע בחר רש"י דווקא בדוגמה של "תכשיטי נשים").

בגמ' (שם) נחלקו אמוראים: לרב יהודה (בשם רב) תערובת חמץ חמורה יותר מחמץ נוקשה, ואילו לרב נחמן חמץ נוקשה חמור מתערובת חמץ. הגמ' מסייעת את שיטת רב יהודה מהברייתא המרבה איסור לאו בתערובת חמץ, ולא מרבה איסור לאו בחמץ נוקשה. מברייתא זו שמענו שאיסור הלאו בחמץ נוקשה נתון במחלוקת תנאים. גמ' זו היא המקור למטבע הלשון "חמץ נוקשה". רש"י (מג. ד"ה "שיאור") מבאר שהמקור לאיסור לאו בחמץ נוקשה בתושב"כ (לתנא הסובר שאיסור זה קיים) הוא מייתור המילה "כל" בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו".

הגדרת המושג

בהגדרת המושג "חמץ נוקשה" נחלקו, לכאורה, המפרשים: רבנו חננאל (פסחים מג.) כתב: "פי' נוקשה- שאינו חמץ גמור" . לעומתו כתב הריטב"א (מב. ד"ה "ר' אליעזר") שחמץ נוקשה הוא חמץ רע שאינו ראוי לאכילה, וכ"כ רש"י (מג. ד"ה "מאן תנא"). בד"ה "והאוכלו בארבעים", מתייחס רש"י לשאור, שהוגדר ע"י הגמ' כחמץ נוקשה. רש"י מוסיף שם להגדרת חמץ נוקשה, שהסיבה לכך שהוא אינו ראוי לאכילה היא שהחמיץ קצת ולא גמר. לדעת המג"א (או"ח סי' תמ"ב א') והפמ"ג (פתיחה כוללת פתיחה להלכות פסח ח"ב פ"ב) הראשונים הנ"ל אכן חולקים בהגדרת "חמץ נוקשה". אמנם ל"מנחת ברוך" (סימן מ"ד) אין מחלוקת: גם לרש"י וסיעתו, הגדרת חמץ נוקשה הוא שלא נעשה חמץ גמור, ומה שנקטו שאינו ראוי לאכילה הוא בדרך "סימן", כלומר: בדר"כ חמץ שאינו מגיר לגמרו הוא אינו ראוי לאכילה. פירוש זה משתמע מרש"י בד"ה "והאוכלו ברבעים" שאינו ראוי לאכילה-

סיבת הפטור

בסיבת הפטור (עכ"פ מכרת) ב"חמץ נוקשה" נחלקו האחרונים: ה"מנחת ברוך" (שם) מביא שלגר"א והפנ"י ועוד אחרונים הפטור שייך לפטור של "שלא כדרך אכילתו" (האמור בכל איסורי התורה, כמובא ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות יא י). אך, ה"מנחת ברוך" עצמו חלק על כך, והביא שגם ה"מקור חיים" סובר שבאיסור חמץ בכלל לא נאמר פטור זה. אלא זהו פטור מקומי מיוחד בחמץ.

שיטות הראשונים להלכה

בראשונים מצאנו כמה שיטות מרכזיות בעניין חמץ נוקשה (וביחס לתערובת חמץ):

1) הרי"ף (פסחים יג.) עפ"י הסבר הרמב"ן (מלחמות ה') והר"ן (שם ד"ה "הרי")- כנגד סתם המשנה הנ"ל (מב.), הקובעת שקיים לאו באכילת חמץ נוקשה, ישנה "סתם משנה" נוספת בפרקנו (מח:) שאומרת שהאוכל שאור (שהוא חמץ נוקשה) פטור. ממילא לא שייך לומר שהלכה בחמץ נוקשה כסתם משנה שאסרתו, כי אדרבה- הכלל הוא שהלכה כסתמא בתרא באותה מסכת, וא"כ יש לפסוק שהאוכל חמץ נוקשה פטור. אולם הר"ן הוסיף שמכל מקום חמץ נוקשה אסור מדרבנן (ולשיטה זו ה"ה שבתערובת חמץ הנ"ל פטור מן התורה).

2) הרי"ף עפ"י הסבר ה"מנחת ברוך"(סי' מ"ז)- גם המשנה בדף מב. לא באה לחייב מלקות בחמץ נוקשה, אלא לומר שחמץ זה אסור מדאורייתא ללא מלקות.

3) בעל המאור (על הרי"ף שם)- פוסק כסתם המשנה- שעל חמץ נוקשה עובר בלאו, והאוכלו חייב מלקות (כמו בתערובת חמץ).

4) הראב"ד (בהשגה (ב') על בעל המאור)- פוסק כסתם המשנה בדף מב. לדעתו מודים חכמים לר"מ בנדון זה- שבחמץ נוקשה עובר בלאו. משא"כ בתערובת חמץ הדין הוא שפטור, כשאין בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס.

שיטת הרמב"ם

בשו"ת "ברכת אברהם" (סימן כא) קובל השואל, ר' דניאל הבבלי על כך שהרמב"ם לא הזכיר את המושג "חמץ נוקשה" ב"משנה תורה". השואל (שדעתו כדעת "בעל המאור"), הבין מהשמטת מושג זה, שהרמב"ם סבור שאין שום איסור בהשהייה או באכילה של חמץ נוקשה. בתחילת התשובה, שלל ר"א בן הרמב"ם את הנחת היסוד של השואל. לדעתו, העובדה שהרמב"ם לא הזכיר באופן מפורש את המושג "חמץ נוקשה", אינה מצביעה על כך שהרמב"ם סבור שלהלכה האוכל חמץ נוקשה פטור (והמקיימו אינו עובר על "בל יראה"). לדבריו, הרמב"ם לא השתמש במונח "חמץ נוקשה", משום שהוא אינו מבורר, וממילא העדיף הרמב"ם להשתמש בהגדרות יותר מובנות, למה שכינתה הגמ' בשם זה. אך לעולם דעת הרמב"ם היא, שדין חמץ נוקשה אסור (כשצורתו ניכרת) כשם שאסר תערובת חמץ, וכסתם המשנה שכרכה שני איסורים אלו זה בזה. אמנם, ר"א לא פירש מהי רמת האיסור של חמץ נוקשה, אך מהשוואתו בין דין תערובת חמץ לחמץ נוקשה נראה, שכוונתו היא שהרמב"ם אינו חולק על דברי השואל כלל, ושיטתו היא כשיטת בעל המאור: שהאוכל חמץ נוקשה בפסח- חייב מלקות. להבנה זו בדעת הרמב"ם כיון גם הצל"ח (פסחים מב. ד"ה "ואלו עוברין בפסח"), שהסיק שלדעת הרמב"ם שהאוכל חמץ נוקשה בפסח חייב מלקות, מדין "שיאור ישרף והאוכלו פטור" (ולהבנת הצל"ח הכוונה פטור מכרת אך חייב מלקות), שהביא הרמב"ם (חו"מ ה יג).

החת"ס (בחי' פסחים [מג.] ד"ה "הרמב"ם" בקטע "וא"ש נמי") הבין בדעת הרמב"ם (בשל השמטת המושג "חמץ נוקשה" בחיבורו, כדקדוק ר"ד הבבלי כנ"ל), שאיסור חמץ נוקשה הוא איסור דאורייתא, אלא שאין לוקין אף על אכילתו. כן הבין בדעת הרמב"ם גם ה"מנחת ברוך" (בסי' מז), שפירש כך גם בדעת הרי"ף, כנ"ל.

מפרשים אחרים (כך נראה בדעת הלח"מ (ד יא), וכן מסיק ה"ערוך השלחן" (או"ח תמב א) ועוד מפרשים) לומדים בדעת הרמב"ם, שסובר כדעת הרי"ף עפ"י הבנת הרמב"ן- שאיסור חמץ נוקשה הוא מדרבנן בלבד.

הגר"א (בביאורו לאור"ח תנג ב) מבאר שלדעת הרמב"ם קיים חילוק בין איסור "בל יראה" בחמץ נוקשה- שהוא מדאוריתא, לבין איסור אכילתו- שהוא מדרבנן, משום שהוא "שלא כדרך אכילתו".

הלכה למעשה:

הב"י (או"ח סוף סימן תמ"ז) הביא משו"ת הריב"ש שחמץ נוקשה אינו אסור בהנאה אחר הפסח משום שלא עבר בהשהייתו איסור תורה, וכן פסק בשו"ע (תמז יב). המג"א(תמב א) הוכיח משם שלמחבר המשנ"ב (שם קז ובהרחבה בסי' תמב ב) ה"כף החיים" (רס) וה"שתילי זיתים" (לט) ביארו שטעם השו"ע הוא שחמץ נוקשה אסור מדרבנן, וכטעם הריב"ש עצמו (וכשיטת הרמב"ן בדעת הרי"ף שהובאה בהקדמה). ב"כף החיים" (שם) העיר שה"אבן העוזר" וה"משכנות יעקב" הוכיחו שדעת הרי"ף והרמב"ם שחמץ נוקשא אסור מן התורה, וצידדו כן להלכה, אבל דעת שאר הפוסקים- ראשונים ואחרונים- אינו כן, אלא כפסק השו"ע.