חמץ נוקשה

חמץ נוקשה (=נוקשא)

מקור המושג

במשנה (פסחים מב.) הובאה רשימת דברים ש"עוברין עליהם בפסח" (לדעת רש"י (ד"ה "ואלו")הכוונה שעוברים באיסור "בל יראה ובבל ימצא", ולר"ת (בתוד"ה ואלו") עוברים באיסור אכילה, אך אין איסור להשהותו). המשנה קובעת שאמנם אין בהם כרת, אך יש בהם לאו. ברשימה זו נכללים "זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים", ולדעת ר"א גם "תכשיטי נשים".

מהגמ' (שם (מג.), עולה שרשימה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ, וחמץ נוקשה בעין (=לא בתערובת). הפירוש המקובל הוא ש"זומן העמילן והקולן" הם מרכיבי הקטגוריה של "חמץ נוקשה" שבמשנה. כך פי' הרב ברטנורא (על המשנה כאן), הריטב"א (מב.) חי' רבנו דוד (מב.) חי' הר"ן (מב:). רש"י (מג. ד"ה "מאן תנא דמתני'") מבאר ש"תכשיטי נשים" היא הדוגמה לחמץ נוקשה שהובאה במשנה. אמנם הצל"ח והפנ"י(על רש"י שם), ביארו שגם לרש"י זומן עמילן וקולן הם דוגמאות של חמץ נוקשה (והסבירו בדרכים שונות מדוע בחר רש"י דווקא בדוגמה של "תכשיטי נשים").

בגמ' (שם) נחלקו אמוראים: לרב יהודה (בשם רב) תערובת חמץ חמורה יותר מחמץ נוקשה, ואילו לרב נחמן חמץ נוקשה חמור מתערובת חמץ. הגמ' מסייעת את שיטת רב יהודה מהברייתא המרבה איסור לאו בתערובת חמץ , ולא מרבה איסור לאו בחמץ נוקשה. מברייתא זו שמענו שאיסור הלאו בחמץ נוקשה נתון במחלוקת תנאים. רש"י (מג. ד"ה "שיאור") מבאר שהמקור לאיסור לאו בחמץ נוקשה בתושב"כ(לתנא הסובר שאיסור זה קיים) הוא מיתור המילה "כל" בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו".

הגדרת המושג

בהגדרת המושג "חמץ נוקשה" נחלקו, לכאורה, המפרשים: רבנו חננאל (פסחים מג.) כתב: "פי' נוקשה- שאינו חמץ גמור" . לעומתו כתב הריטב"א (מב. ד"ה "ר' אליעזר"): "נוקשה... חמץ רע שאינו ראוי לאכילה", וכ"כ רש"י (מג. ד"ה "מאן תנא"). ונחלקו האחרונים אם "עכ"פ ראוי לאכילה קצת" או שאינו ראוי לאכילה כלל. בד"ה "והאוכלו בארבעים", ביחס לשאור, שהוגדר ע"י הגמ' כחמץ נוקשה, הוסיף רש"י בהגדרת חמץ נוקשה, שהסיבה לכך שהוא אינו ראוי לאכילה היא שהחמיץ קצת ולא גמר. לדעת המג"א (או"ח סי' תמ"ב א') והפמ"ג (פתיחה להלכות פסח ח"ב פ"ב) הראשונים הנ"ל אכן חולקים בהגדרת "חמץ נוקשה". אמנם ל"מנחת ברוך" (סימן מ"ד) אין מחלוקת: גם לרש"י וסיעתו, הגדרת חמץ נוקשה הוא שלא נעשה חמץ גמור, ומה שנקטו שאינו ראוי לאכילה הוא בדרך "סימן", כלומר: בדר"כ חמץ שאינו מגיר לגמרו הוא אינו ראוי לאכילה.

סיבת הפטור

בסיבת הפטור (עכ"פ מכרת) ב"חמץ נוקשה" נחלקו האחרונים: ה"מנחת ברוך" (שם) מביא שלגר"א והפנ"י ועוד אחרונים הפטור שייך לפטור של "שלא כדרך אכילתו" (האמור בכל איסורי התורה, כמובא ברמב"ם פי"א מהלכות מאכלות אסורות ה"י). אך, ה"מנחת ברוך" עצמו חלק על כך, והביא שה"מקור חיים" סובר שבאיסור חמץ בכלל לא נאמר פטור זה. אלא זהו פטור מקומי מיוחד בחמץ.

שיטות הראשונים להלכה

בראשונים מצאנו כמה שיטות מרכזיות בעניין חמץ נוקשה:

1)הרי"ף (פסחים יג.) עפ"י הסבר הרמב"ן (מלחמות ה') והר"ן (שם ד"ה "הרי")- כנגד סתם המשנה הנ"ל (מב.), הקובעת שקיים לאו באכילת חמץ נוקשה, ישנה "סתםמשנה" נוספת בפרקנו (מח:) שאומרת שהאוכל שאור (שהוא חמץ נוקשה) פטור. ממילא לא שייך לומר שהלכה בחמץ נוקשה כסתם משנה שאסרתו, כי אדרבה- הכלל הוא שהלכה כסתמא בתרא באותה מסכת, וא"כ יש לפסוק שהאוכל חמץ נוקשה פטור. אולם הר"ן הוסיף שמכל מקום חמץ נוקשה אסור מדרבנן (ולשיטה זו ה"ה שבתערובת חמץ הנ"ל פטור מן התורה).

2)הרי"ף עפ"י הסבר ה"מנחת ברוך"(סי' מ"ז)- גם המשנה בדף מב. לא באה לחייב מלקות בחמץ נוקשה, אלא לומר שחמץ זה אסור מדאורייתא ללא מלקות.

3)בעל המאור (על הרי"ף שם)- פוסק כסתם המשנה- שעל חמץ נוקשה עובר בלאו, והאוכלו חייב מלקות (כמו בתערובת חמץ).

4)הראב"ד (בהשגה (ב') על בעל המאור)- פוסק כסתם המשנה בדף מב. לדעתו מודים חכמים לר"מ בנדון זה- שבחמץ נוקשה עובר בלאו. משא"כ בתערובת חמץ הדין הוא שפטור, כשאין בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס.

שיטת הרמב"ם

בשו"ת "ברכת אברהם" קובל השואל, ר' דניאל הבבלי על כך שהרמב"ם לא הזכיר את המושג "חמץ נוקשה" ב"משנה תורה". השואל (שדעתו כדעת "בעל המאור"), הבין מהשמטת מושג זה, שהרמב"ם סבור שאין שום איסור בהשהייה או באכילה של חמץ נוקשה. בתחילת התשובה, שלל ר"א בן הרמב"ם את הנחת היסוד של השואל. לדעתו, העובדה שהרמב"ם לא הזכיר באופן מפורש את המושג "חמץ נוקשה", אינה מצביעה על כך שהרמב"ם סבור שלהלכה האוכל חמץ נוקשה פטור (והמקיימו אינו עובר על "בל יראה"). לדבריו, הרמב"ם לא השתמש במונח "חמץ נוקשה", משום שהוא אינו מבורר, וממילא העדיף הרמב"ם להשתמש בהגדרות יותר מובנות, למה שכינתה הגמ' בשם זה. אך לעולם דעת הרמב"ם היא, שדין חמץ נוקשה אסור (כשצורתו ניכרת) כשם שאסר תערובת חמץ, וכסתם המשנה שכרכה איסורים אלו זה בזה.