הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ נוקשה"
| שורה 3: | שורה 3: | ||
'''חמץ נוקשה''' | '''חמץ נוקשה''' | ||
'''במשנה''' (פסחים מב.) הובאה | '''במשנה''' (פסחים מב.) הובאה רשימת דברים ש"עוברין עליהם בפסח"(לדעת רש"י הכוונה לאיסור "בל יראה ובבל ימצא", ולתוס' משום שמא יבוא לאכול). המשנה קובעת שאמנם אין בהם כרת, אך יש בהם לאו.לדעת ר"א במשנה גם "תכשיטי נשים" שייכים לרשימה זו. | ||
מ'''הגמ'''' (שם (מג.), עולה שרשימה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ, וחמץ נוקשה בעין (=לא בתערובת). '''רש"י'''במקום (שם ד"ה "מאן תנא דמתני'")מגדיר את המושג חמץ נוקשה כחמץ "רע" ו"אינו ראוי לאכילה". בד"ה "והאוכלו בארבעים", ביחס לשאור, שהוגדר ע"י הגמ' כחמץ נוקשה, הוסיף רש"י בהגדרת חמץ נוקשה: "אינו ראוי לאכילה, הואיל והחמיץ קצת ולא גמר, ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור, נמי לא חזי". כמו"כ מבאר רש"י ש"תכשיטי נשים" היא הדוגמה לחמץ נוקשה שהובאה במשנה. | |||
אמר רב יהודה אמר רב: ר''מ היא, דתניא: "שיאור: ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו בארבעים"- שמעינן ליה לרבי מאיר: נוקשה בעיניה- בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת | ב'''גמ'''' (שם) נחלקו אמוראים: לרב יהודה (בשם רב) תערובת חמץ חמורה יותר מחמץ נוקשה, ואילו לרב נחמן חמץ נוקשה חמור מתערובת חמץ. הגמ' מסייעת את שיטת רב יהודה מהברייתא. | ||
אמר רב יהודה אמר רב: ר''מ היא, דתניא: "שיאור: ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו בארבעים"- שמעינן ליה לרבי מאיר: נוקשה בעיניה- בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת "והאוכלו בארבעים אתאן לר''מ"- כלומר: לר''מ, האוכלו לשיאור זה- שרבי יהודה מתיר בהנאה- סופג את הארבעים. אלמא, שמעינן ליה לר''מ, דאית ליה חדא מהני תרתי דמתני': דקאמר "נוקשה בעיני' בלאו", כגון שיאור דנוקשה הוא- ד. וקאמר: "בלאו", וכ''ש חמץ גמור ע''י תערובת- דקסבר רב יהודה: ע''י תערובת חמיר מנוקשה בעין. והאי "לאו" דנוקשה, נפקא ליה מ"כל מחמצת לא תאכלו": "כל"- רבויא הוא כדלקמן"). | |||
רב נחמן אמר: ר''א היא, דתניא: "על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו- דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום". ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת- בלאו, וכל שכן נוקשה בעיניה. | רב נחמן אמר: ר''א היא, דתניא: "על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו- דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום". ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת- בלאו, וכל שכן נוקשה בעיניה. | ||
ורב נחמן, מ''ט לא אמר כרב יהודה? (רש"י:"דמוקי מתני' כר"מ") אמר לך: דילמא עד כאן לא קאמר ר''מ התם, אלא נוקשה- בעיניה, אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת- לא! (רש"י: "רב נחמן ס''ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע''י תערובת") | ורב נחמן, מ''ט לא אמר כרב יהודה? (רש"י:"דמוקי מתני' כר"מ") אמר לך: דילמא עד כאן לא קאמר ר''מ התם, אלא נוקשה- בעיניה, אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת- לא! (רש"י: "רב נחמן ס''ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע''י תערובת") | ||
גרסה מ־15:08, 29 במרץ 2016
חמץ נוקשה
במשנה (פסחים מב.) הובאה רשימת דברים ש"עוברין עליהם בפסח"(לדעת רש"י הכוונה לאיסור "בל יראה ובבל ימצא", ולתוס' משום שמא יבוא לאכול). המשנה קובעת שאמנם אין בהם כרת, אך יש בהם לאו.לדעת ר"א במשנה גם "תכשיטי נשים" שייכים לרשימה זו.
מהגמ' (שם (מג.), עולה שרשימה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ, וחמץ נוקשה בעין (=לא בתערובת). רש"יבמקום (שם ד"ה "מאן תנא דמתני'")מגדיר את המושג חמץ נוקשה כחמץ "רע" ו"אינו ראוי לאכילה". בד"ה "והאוכלו בארבעים", ביחס לשאור, שהוגדר ע"י הגמ' כחמץ נוקשה, הוסיף רש"י בהגדרת חמץ נוקשה: "אינו ראוי לאכילה, הואיל והחמיץ קצת ולא גמר, ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור, נמי לא חזי". כמו"כ מבאר רש"י ש"תכשיטי נשים" היא הדוגמה לחמץ נוקשה שהובאה במשנה. בגמ' (שם) נחלקו אמוראים: לרב יהודה (בשם רב) תערובת חמץ חמורה יותר מחמץ נוקשה, ואילו לרב נחמן חמץ נוקשה חמור מתערובת חמץ. הגמ' מסייעת את שיטת רב יהודה מהברייתא. אמר רב יהודה אמר רב: רמ היא, דתניא: "שיאור: ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו בארבעים"- שמעינן ליה לרבי מאיר: נוקשה בעיניה- בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת "והאוכלו בארבעים אתאן לרמ"- כלומר: לרמ, האוכלו לשיאור זה- שרבי יהודה מתיר בהנאה- סופג את הארבעים. אלמא, שמעינן ליה לרמ, דאית ליה חדא מהני תרתי דמתני': דקאמר "נוקשה בעיני' בלאו", כגון שיאור דנוקשה הוא- ד. וקאמר: "בלאו", וכש חמץ גמור עי תערובת- דקסבר רב יהודה: עי תערובת חמיר מנוקשה בעין. והאי "לאו" דנוקשה, נפקא ליה מ"כל מחמצת לא תאכלו": "כל"- רבויא הוא כדלקמן"). רב נחמן אמר: רא היא, דתניא: "על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו- דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלא כלום". ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת- בלאו, וכל שכן נוקשה בעיניה. ורב נחמן, מט לא אמר כרב יהודה? (רש"י:"דמוקי מתני' כר"מ") אמר לך: דילמא עד כאן לא קאמר רמ התם, אלא נוקשה- בעיניה, אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת- לא! (רש"י: "רב נחמן סל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור עי תערובת") ורב יהודה, מט לא אמר כרב נחמן? אמר לך: עד כאן לא קאמר רא התם, אלא חמץ דגן גמור עי תערובת, אבל נוקשה בעיניה- לא אמר!
תניא כוותיה דרב יהודה (רש"י: "דאמר חמץ גמור בתערובת חמור"): ""כל מחמצת לא תאכלו"- לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תל "כי כל אוכל חמץ ונכרתה"- על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו". מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו? רא היא, ואילו נוקשה בעיניה- לא קאמר! שמ: נוקשה לרא לית ליה!".
בהגדרת המושג "חמץ נוקשה" נחלקו המפרשים : רבנו חננאל [מג.] כתב: "פי' נוקשה- שאינו חמץ גמור" . לעומתו כתב הריטב"א [מב. ד"ה "ר' אליעזר"]: "נוקשה... חמץ רע שאינו ראוי לאכילה", וכ"כ רש"י [מג.] ד"ה "מאן תנא"- (מובא בהקדמה). ונחלקו האחרונים אם "עכ"פ ראוי לאכילה קצת" או שאינו ראוי לאכילה כלל. עוד החלקו האחרונים בסיבת הפטור (עכ"פ מכרת) ב"חמץ נוקשה" .
שיטות הראשונים להלכה: בראשונים מצאנו כמה שיטות מרכזיות בעניין חמץ נוקשה וביחס לתערובת חמץ, כשאין בו "כזית בכדי אכילת פרס": 1) הרי"ף עפ"י הסבר הרמב"ן והר"ן - כנגד סתם המשנה בדף [מב.] המחייבת, על אכילת חמץ נוקשה, יש "סתמא" נוספת בפרקנו [מח:]: "שאור ישרף, והאוכלו פטור". ממילא לא שייך לומר שהלכה בחמץ נוקשה כסתם משנה שאסרתו, כי אדרבה- הכלל הוא שהלכה כסתמא בתרא (באותה מסכת), וא"כ יש לפסוק שהאוכל חמץ נוקשה פטור. אולם הר"ן הוסיף שמכל מקום חמץ נוקשה אסור מדרבנן. לשיטה זו ה"ה שבתערובת חמץ הנ"ל פטור מן התורה. 2) הרי"ף עפ"י הסבר ה"מנחת ברוך" (סי' מ"ז)- המשנה [שם] לא באה לחייב מלקות בחמץ נוקשה, אלא לומר שחמץ זה (וה"ה לתערובת חמץ שאין בה כזית בכא"פ) אסור מדאורייתא ללא מלקות . 3) בעל המאור - פוסק כסתם המשנה- שעל חמץ נוקשה (וה"ה לתערובת חמץ) עובר בלאו (והאוכלם חייב מלקות). 4) הראב"ד - פוסק כסתם המשנה [בדף מב.]. ולדעתו מודים חכמים לר"מ בנדון זה- שבחמץ נוקשה עובר בלאו. משא"כ בתערובת חמץ הדין הוא שפטור, כשאין בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס.