תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב:
עדכון: עקב כמות הסוגיות הנמוכה עד כה, מועד סיום התחרות יוארך עד א' באייר,
כמו כן סכום הפרסים הסופי ייקבע בהתאם לכמות הסוגיות שתשלחנה
להשתתפות בתחרות >>

זריזין מקדימין למצוות

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg סוגיה זו זקוקה לעריכה: ייתכן שהסוגיה סובלת מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו,
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.


מקורות
בבלי:פסחים ד א

זריזין מקדימין למצוות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבואר בסוגיה כי יש למהר ולעשות את המצווה סמוך ככל הניתן לתחילת זמן חיובה.


סוגיית הגמרא והראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בבבלי פסחים (ד א) הקשתה הסוגיה מדוע תיקנו חז"ל לבדוק חמץ דווקא בליל י"ד בניסן, שהרי איסור חמץ נוהג רק מחצות היום של יום זה, ואע"פ שכלל נקוט בידינו כי "זריזין מקדימין למצוות" מ"מ הרי ניתן לבדוק בבוקר? כסיוע לשאלה הגמרא מביאה לימוד מהשכמת אברהם בבוקר לעקידה. הגמרא מתרצת שזמן זה נתקן משום שזו שעה שאנשים מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה.
מנוסח הסוגיה שלפנינו משמע שהלימוד מאברהם אבינו הוא לעניין זנ שאף הזריזין אין צריכים להקדים יותר מאור הבוקר, וכלשון רש"י (ד"ה נבדוק מצפרא): "שלא המתין עד הנץ החמה ומ"מ בלילה לא הקדים". לאור זה התקשה תוספות (ד"ה שנאמר) שלכאורה אין ראיה מפסוק זה שלא הקדים מהלילה, שהרי ייתכן שלא יצא בלילה מסיבה צדדית, היינו מחמת שאין לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה ([1]כבחולין צא ב) מפני הסכנה, ויישב תוס' שלעניין העקידה לא שייך חשש סכנה שהרי הלך לדבר מצווה, וכן משום שהיו עימו הנערים. ברם, הוסיף תוס', כי בחולין שם הדבר נלמד מהשכמתו לתפילה על סדום, שהוא המקור המוקדם בפסוקים (יט, כז), ובזה היה מקום לחשוש מפני שאין זו מצווה , אך יצא יחידי מפני שלא רצה שיראה עוד מאן דהו במפלתה של סדום. לכן, ניתן ללמוד מהפסוק של העקידה, שאע"פ שלא היה בזה סכנה ולא חשד מ"מ לא יצא מבעוד לילה, ומכך מסיקה הגמרא אין חיוב דזריזין לפני הנץ.
אולם מנוסח הרי"ף (א ב) משמע שהגמרא לומדת מאברהם רק את דין זריזין ואילו זמן הבדיקה נלמד מסברה, וכפי שכתב הר"ן (ד"ה נבדוק), וכ"כ המהרש"א.


דרגת החיוב[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המאירי (הוריות י ב ד"ה לעולם): "לעולם יהא אדם מסלסל עצמו במדות ולא יהא פורק עול בעניניהם אפילו בדברים שאין מצוה או עברה תלויה בהם ... וכל שכן כשתבוא דבר מצוה לידו שיהא מכלל זריזים מקדימים למצות ולא יתאחר בעשיית מצוה, שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלמדה". נראה שדבריו מוסבים על דברי הגמרא (הוריות יא א): "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה", כנלמד משכרן של בנות לוט. אך נראה שאם אינו מזדרז בקיום המצווה בשל צורך מסויים, ולא מחמת אי חשיבותה בעיניו אינו נחשב שעובר על כלל זה, וכן כתב בשדי חמד ([2]מערכת יום הכיפורים א יד) .
לפי סגנון הגמרא והמאירי משתמע שאין זו אלא מעלה מוסרית. בגליוני הש"ס למהר"י ענגיל ([3]ד א ד"ה דכתיב) דן האם כלל זה הוא חיוב גמור. הוא מביא מדברי המאירי (יומא כח ב) שמשמע שאין בזה אלא אחיזה בדרכם של אבותינו הקדושים ע"ה [הגליוני הש"ס דן האם יש לדייק מדברי המאירי שחיוב זה הינו מיוחד במצוות מילה, כדי להדגיש שאינו מתמהמה משום חמלתו על בנו (כנראה שכוונתו שגם בחמץ צריך להדגשה זו, כדי שלא יראה כאילו חס על חמצו). אך מביא שבדברי ראשונים אחרים מבואר להדיא שכלל זה קיים גם במצוות אחרות]. מנגד מובא שם (ד"ה שנאמר) שבשו"ת הרד"ך (ב ה) מבואר שדייק מגמרא בחגיגה (ז ב) ועוד מקורות שיש בזה חיוב, ואף נקרא פושע אם לא דקדק לעשות את המצווה בתחילת זמנה. בשדי חמד שם הביא דברי ספר החיים שיש בזה חיוב דאורייתא, שהרי נלמד מאברהם (השד"ח עצמו מפקפק בדבריו). עוד הביא הגליוני הש"ס שם שבדברי התוספות במגילה (ג א ד"ה מבטלין) משמע שאיחור המצווה נקרא ביטולה [אך לענ"ד ייתכן שכוונת "ביטול" לפי התוספות אינו בהקשר של עבירה, אלא מתוך שסוף סוף אינו מקיים את המצווה אף שהגיע זמנה]. לפי הצד שאין זה חיוב יש להעיר שכנראה סלקא דעתיה דהש"ס שמפני חומר איסור חמץ החמירו חז"ל לכל ישראל להיות כזריזים.
הסוגיה ביומא ([4]כח ב) מביאה שרב ספרא אמר שתפילת האבות הייתה כשהכתלים מתחילים להשחיר. הדגיש הריטב"א (ד"ה והא דאמרינן) שפשוט לגמרא שכוונת רב ספרא להשמיענו את עיקר הדין, שאל"כ מאי דהוה הוה. על כן שואל עולא האם אכן ביכולתנו ללמוד מאברהם, הרי אין אנו יכולים לחקותו או שאין למדים מלפני מתן תורה (עי' מש"כ הריטב"א ד"ה אמר רב יוסף ע"פ שיטות הראשונים השונות), והשיב עולא שאכן מצאנו שהתנא למוד את דין הזריזות מאברהם לעניין מילה, וא"כ בכה"ג ניתן ללמוד מאברהם. לכאורה עולה מדברי סוגיה זו ש"זריזין מקדימין" הוא דין גמור, שזאת הרי מה שרצינו ללמוד מאברהם. אך, כבר הבאנו את דברי המאירי שם שכתב שהלימוד מאברהם הינו כדי לאחוז בדרכי האבות. כנראה המאירי למד שכוונת עולא היא להוכיח רק את עצם העובדה שניתן ללמוד מאברהם הנהגות מעשיות, ולא דווקא שניתן לפסוק דין ממש.


בגדר דין זריזין[עריכה | עריכת קוד מקור]

צ"ע האם דין זה אמור כלפי המצווה עצמה או כלפי ההשכמה לה. היינו אם צריך להזדרז ולהתחיל המצווה מיד בנץ או דסגי שמזדרז ומשכים ומתכונן לה מתחילת היום, אך אין צריך לבצעה ממש בתחילת היום, שהרי אברהם אבינו לא התחיל ללכת בתחילת היום אלא רק השכים. והנה מלשון המחבר (יורה דעה רסב א) והרמב"ם (מילה א ח) גבי מילה משמע שיש להתחיל המצווה גופה ממש בתחילת היום. לעומת זאת, בפני יהושע משמע שאברהם אבינו השכים בעלות השחר והתחיל במצוות ההליכה עם הנץ החמה.
הנצי"ב ([5]ד"ה אלא) כתב שזריזות במצווה עצמה נלמדת במכילתא (בא ט) מהפסוק: "ושמרתם את המצות" – "אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד", ולעניין זה כאשר הגיע זמן המצווה יקיימנה מיד, ואין שום סברה להמתין ליום (אלא שאברהם התחייב במצווה רק ביום משום שאין לצאת יחידי בלילה, ואעפ"כ השכים בבוקר להקדים ולחבוש את חמורו). אך כאן מדובר על ההכנה למצווה, לפי שהבדיקה היא הכנה לביעור החמץ, ובזה יש מקום להמתין עד הבוקר. א"כ, את עצם המצוה יש להתחיל מיד בתחילת היום, ואילו לגבי ההכנה יש צד לומר שתהא רק בבוקר. מאידך, למד בגליוני הש"ס (ד א ד"ה דכתיב) מדברי התוס' (בבא בתרא ה ב ד"ה כי) שיש צד של זריזות לדאוג שתחול המצווה מיד כשיגיע זמנה, לדוגמא: לתת את מעות פדיון הבן לכהן עוד בטרם מלאו שלושים יום כדי שתחול המצווה מיד. לפי זה על ההכנה להיות לעולם לפני זמן החיוב.

לעניין עד כמה יש להזדרז - רש"י (מגילה כ א ד"ה וכולן) הסביר שהטעם שאין קוראין את המגילה, מלין, מזין וטובלין אלא מהנץ החמה, ולא מעלות השחר, הוא כדי שלא יטעה לעשות זאת בלילה, ומכאן יש שדייקו שמצווה שדין זה אמור דווקא כלפי מצווה שזמנה הוא רק ביום, אבל מצווה שזמנה אף בלילה יש להקדימה כבר מעלות השחר.

דנו הפוסקים (עי' [6]שדי חמד חלק ב מערכת ז א באריכות) האם דין זריזין גובר על הצורך לקיים מצווה מן המובחר, באופן שיתאפשר רק אם ישתהו בקיום המצווה, ואין חשש שמא תתבטל המצווה על ידי הדחייה. הובאה כמקור לדיון הסוגיה ביבמות (לט ב) שלפיה "שהויי מצווה לא משהינן", ואפילו אם נניח שעל דחיית החליצה או הייבום הן תתקיימנה באופן מובחר יותר. במגן אברהם (אורח חיים כה ה) משמע שאין להשהות מצווה אפילו כשאין חשש שתתבטל. אולם תרומת הדשן ([7] א לה) חילק שכן הדין דווקא באופן שיש חשש שהמצווה תתבטל אבל אם אין חש כזה הרי הקיום באופן המובחר עדיף. הוא הביא לכך ראיה מלשון הסוגיה שאין ממתינים עד שיבוא הגדול ממדינת הים, אבל לשיבוא מאותה מדינה ממתינים. על פי זה הסיק תרומת הדשן שם שניתן לאחר את ברכת הלבנה למוצאי שבת, כדי לאומרה מבושמים ובבגדים נאים (עי' שולחן ערוך אורח חיים תכו ב), אם אכן גם אם לא יוכלו לאומרה במוצאי שבת עוד ישארו ימים לאומרה. אך דחו הפוסקים (ערך השולחן כה ד, [8]עבודת הגרשוני יב ד"ה הן אמת) את דבריו מתוך שהרי"ף והרמב"ם לא העתיקו את הלשון "ממדינת הים", ומשמע שאינו תלוי בחשש שתתבטל המצווה ולעולם לא משהינן. לדינא, נקטו הפוסקים (עי' רמ"א אורח חיים תכו ב, עבודת הגרשוני יב, יפה ללב כה ז) כתרומת הדשן שניתן לשהות את המצווה על מנת לקיימה בהידור, אם אין חשש שתתבטל על ידי כך [בשדי חמד שם הביא עוד דיונים נוספים].

כתב בשו"ת בנין ציון ([9]החדשות מ) שאין דמות בין דין "זריזין מקדימין" שהוא רק במצוות קום ועשה, להרחקת חז"ל את האדם מהעבירה בשב ואל תעשה, הנלמדת מפסוק "ושמרתם את משמרתי" (יבמות כא א).