זכירת מעשה עמלק
| משנה: | מגילה ג ד |
| בבלי: | מגילה יח א |
| רמב"ם: | ספר המצוות לרמב"ם עשה קפט |
| שולחן ערוך: | אורח חיים תרפה ב/ז |
סוגיה העוסקת במצוות עשה לזכור את מעשיו של עמלק, ופרטי הדינים הנוגעים לכך.
מקור ויסוד המצווה
את המצוות לזכור את מעשה עמלק, כותבת התורה בחומש דברים, פרשת כי תצא, בציווי; "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה יז). מעשיו של עמלק, שהתורה מצווה לזכור, מתוארים בפרשת בשלח; "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפדים" (שמות יז ח).
התורה כותבת בבשלח: "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שם יז יד). ורש"י מפרש: "ושים באזני יהושע" - המכניס את ישראל לארץ שיצוה את ישראל לשלם לו את גמולו" (רש"י שם). ונחלקו מפרשי רש"י בדעתו, האם התורה מצווה גם כאן את ישראל לזכור את מעשה עמלק (מזרחי ובאר שדה שמות יז יד), או שאין כאן שום ציווי על ישראל, אלא שנכתוב בספר זיכרון על המלחמה, ושהקב"ה ימחה אותו, וצווי המצווה מופיע רק בכי תצא (נחלת יעקב שם).
המצווה היא לזכור את מעשיו הרעים של עמלק, שהתגרה בעם ישראל במדבר לאחר שיצאו ממצרים, לזרז את העם להילחם בו, לשנוא ולתעב אותו בלבינו (ספר המצוות לרמב"ם עשה קפט).
המצווה היא מאחת משלוש מצוות הקשורות בעמלק, הכתובות באותו מקום; מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את מעשה עמלק; "לא תשכח" (דברים כה יט), ולמחות את זכר עמלק; "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (שם).
המשנה כותבת, שיש לקרוא בשבת השנייה באדר את פרשת זכור (מגילה ג ד), וכך כתוב בתוספתא (מגילה ג א).
במסכת מגילה, מביאה הגמרא את דרשת הספרי (דברים כה יז), שיש חילוק בין מצוות העשה למצוות הל"ת, באופן קיום המצווה; המצווה לזכור היא בפה, ואילו לא לשכוח זאת מצווה שמקיימים בלב (מגילה יח א). כך גם פוסק הרמב"ם (מלכים ומלחמות ה ה). החינוך מקשר את המצווה, למצוות מחיית עמלק, שע"י שנזכור ונשנא את עמלק, נזרז את העם להילחם בו (ספר החינוך מצווה תרג).
על מצוות זכירת מעשה עמלק לא מברכים, מפני שזו מצווה הקשורה להשחתה, ואפילו שזו השחתת רשעי אומות העולם (כף החיים תרפה ס"ק כט). יש דחו זאת (שו"ת "משנה הלכות" חלק ז פא), שהריישראל אמרו שירה כשטבעו המצרים. ותירצו, שלדעת חלק מהראשונים זה מצווה תמדית, לכן אין מברכים על המצווה.
במנין המצוות
ישנה מחלוקת בין מוני המצוות, האם מצוות זכירת עמלק, היא מצווה בפני עצמה.
לא מצווה בפני עצמה
יש מהראשונים ומוני המצוות, שלא מונים את מצוות זכור כמצווה בפני עצמה;
- הראב"ד ור"ש משאנץ, בפירושם על הספרא (בחוקותי ב), כתבו שהמצווה היא ללמוד ולשנות הלכות מגילה, או ללמוד הלכות סתם. בכך פירשו את הספרא שכתב שתהא שונה בפיך, שלמד ותשנה הלכות בפיך. יוצא א"כ לדעתם שאין מצוות זכירת מעשה עמלק, אלא שציווי זה הוא ציווי ללימוד תורה.
- הרס"ג, לא מונה במצוות התלויות על היחיד את מצוות זכור, אך במצוות התליות על הציבור כתב את מצוות מחיית עמלק. וביאר ר"י פערלא שלדעתו מצוות זכירת עמלק היא חלק ממצות מחיית עמלק (פרשה סא).
- הבה"ג, היראים לא מנו אף הם את המצווה. וביארו אחרונים שלדעתם, מצוות זכירת מעשה עמלק אינה מצווה בפני עצמה, כיוון שהיא טפלה ושייכת למצווה של מחיית עמלק (הערות רא"ש טרויב להלכות גדולות דף ח א אות ב).
מצווה בפני עצמה
רובם של מוני המצוות סוברים שזכירת עמלק היא מצווה בפני עצמה.
- בספר המצוות לרמב"ם, מתוארת המצווה בפני עצמה; "לזכור מה שעשה עמלק" (עשה קפט).
- ספר החינוך קושר אף הוא את מצוות הזכירה למצוות המחייה אע"פ שהוא סובר שמצוות הזכירה היא מצווה בפני עצמה; "לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים" (מצווה תרג).
- הסמ"ג מחלק בין מצוות הזכירה מצוות עשה לבין מצוות הלא תעשה שלא לשכוח. לדעתו הלאו קשור למצוות המחייה (לאו רכו), ואילו הזכירה היא מצווה בפני עצמה (עשה קמז). הסמ"ק אף הוא מחשיב את המצווה כבפני עצמה (מצוה קמז).
טעמים למצווה
אנו מוצאים במפרשים ובמדרשים כמה טעמים למצווה זו;
מדברי הרמב"ם (ספר המצוות עשה קפט, הלכות מלכים ומלחמות ה ה) משמע שטעם המצווה הוא כדי שנעורר שנאה ואיבה לעמלק. וכעין זה כתב הרמב"ן בפירושו עה"ת (דברים כה יז). וכן כתב בספר החינוך, שטעם המצווה כדי לשונאו ולהילחם בו, ולכן כתב שנשים פטורות. ועוד כתב החינוך טעם לדבר, כדי שנראה גודל אהבת השי"ת אלינו, איך העניש שונאינו (מצווה תרג).
בפרקי דרבי אליעזר (מד) כתוב, שטעם המצווה הוא, כדי לזכור את החטא שהביא למעשה עמלק, אלא שלא רצה הקב"ה לבייש את ישראל לכן צווה אותם לזכור את מעשה עמלק וע"י כך יזכרו בחטא שהביא לכך.
רש"י כותב (דברים כה יז) שטעם סמיכות פרשת זכור לאיסור של משקולות, הוא כדי ללמדך שלא היו ישראל נזהרין בכך ועמלק בא מפני שחטאו ישראל, ומדבריו יוצא שמצוות זכור היא כדי לעורר את ישראל שלא לחטוא. , כך גם מסבירים הרבינו בחי, הכלי יקר והדעת זקנים (דברים כה יז).
הסמ"ק (מצווה כג) מוסיף טעם למצווה, שנזכור שהקב"ה מצילינו מיד אויבינו ומתוך כך לא נחטא.
טעם הספרי למצווה, הוא; כדי שנתפלל, שהשי"ת ימחה את שם עמלק, כיון שאין שם ה' שלם כל עוד עמלק בעולם (כי תצא רצו. כך פירש רבי דוד פרדו בפירושו על הספרי).
אופן קיום המצווה
זכירה בפה דווקא
חז"ל מוסיפים בביאור המצווה שכדי לצאת ידי חובה לא מספיק רק לזכור בלב אלא צריך לומר בפה. כך מובא בספרא (בחוקותי א ג): "תניא אי זכור יכול בלב כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך". - מדוע כתוב בתורה גם לא תשכח וגם זכור, אלא שאל תשכח זה לא לשכוח בלב, אבל כדי לקיים את מצוות זכור יש לבטא זאת בדיבור ממש בפה כדי שלא נשכח (תורה תמימה דברים כה יז). בנוסף לומדים שם בספרא גם לגבי הזכירות האחרות, כגון מרים, שבת וכו', שבהם גם צריכה להיות זכירה בפה.
כך גם שנינו בספרי (תצא קסו): "זכור את אשר עשה לך עמלק לא תשכח, בפה. לא תשכח, בלב. גם מהר"ם חאגיז כותב במנין המצוות שלו (עשה רמב), שיש לזכור את עמלק בפה דווקא. וזה לשונו: "לזכור בפה כל הימים מה שעה והרע לנו עמלק כו'".
הגמרא במגילה (יח א) מביאה את דברי הספרי (כי תצא כה יז), כדי ללמוד לקריאת מגילה שיש לומר בפה, ולא יוצאים ידי חובה כשזוכרים בלב;
לכאורה תמוה, שהרי כל הלימוד של הספרי לזכור בפה, הוא מהכפילות של לא תשכח וזכור, והרי אין שום כפילות אלא אלו הם שתי מצוות נפרדות גם לא תעשה וגם עשה. והשדי חמד (כללים מערכה ז) מביא את תירוץ החיד"א, שהספרא לא לומד מהכפילות, אלא מכך שהתורה לא כתבה לא תשכח מלזוכרו, ובמקום זאת כתבה שתי מצוות נפרדות.
ישנה דעה האומרת שאפשר לצאת ידי חובה גם ע"י כוונה, ולאו דווקא ע"י דיבור. וכתבו אחרונים (מג"א סקב. שו"ע הרב שם סעיף ד. חיד"א עבודת הקודש צפורן שמיר א. כף החיים ס ס"ק ד) בשם האריז"ל שכאשר אומרים 'לשמך הגדול', בברכות קרישמ"ע שחרית, יש לכוון למחיית עמלק. ומשמע לדעתם שבזה מקיימים מצ"ע, וכפי שכתב הבן איש חי (שמות שנה א): "וכשאומר לשמך הגדול יכוין לקיים מצות עשה לזכור מעשה עמלק שבעבורו אין השם שלם".
זכירה מתוך ספר
מלימוד הגמרא במגילה (יח א) נראה שיש חובת קריאה מתוך ספר. וכן כתב בספר האשכול שצריך קריאה מתוך ספר ולא יוצאים ידי חובה בקריאה בע"פ. וכן כתבמשנ"ב (תרפה ס"ק יד) שכך הוא פשט הגמרא.
התוס' במגילה יז: (ד"ה כל), כותב - "שהרי קה"ת אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא", ובצורה דומה כתב גם בברכות (יג א ד"ה בכל לשון). כמו כן, בפירוש הרא"ש בברכות (ז כ), כתב: "...כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה". וכתב הסמ"ק (עשה קמ"ז) - "זהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פר' זכור". ונראה שראשונים אלא סוברים שחיוב המצווה הוא דווקא קריאה מתוך ספר.
דבר זה אינו מקובל על כל הראשונים. הרמב"ם בספר המצוות, בהתייחסו לאופן קיום המצווה, כותב: "ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו", ולא כותב על ענין הספר. הרמב"ן בפירושו לפרשת כי תצא מגדיר את מצות הזכירה בפה - "והנכון בעיני... ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה הרשע...", ודוחה אפשרות שחובת הקריאה היא בספר.
זכירה מספר תורה דווקא
ישנם כאלה, הסוברים ש'ספר' הכוונה לספר תורה. הפרי מגדים (קמ”ג, מש”ז ס”ק א; וד”ה כבר) מוסיף, שצריך דווקא ספר תורה כשר, והקורא בספר תורה פסול לא יוצא ידי חובתו. לכן נוהגים לקרוא בספר תורה הכי מהודר. המג"א (תרפה ס"ק ב) מביא דעת כמה ראשונים שיש חיוב מהתורה לקרוא בספר תורה. יש שפסקו שמי שאין לו ספר תורה, יקרא לכל הפחות מחומש (כף החיים ס”ק לה. מקראי קודש פורים ז).
אולם בשו”ת מהר”ם שיק (בתשובה שנוספה בסוף חלק חושן משפט) כתב ש”בספר” פירושו שיש לקרוא מן הכתב ולא בעל פה, אבל גם הקורא בספר תורה פסול או בחומש יוצא ידי חובה מן התורה, וכך כתבו להלכה כמה מן האחרונים (הובאו במנחת אשר פורים כד, ה). המנחת חינוך כתב שהקריאה מתוך ספר תורה זה מדרבנן, ומדאורייתא די שיזכור בפה (מצוות תרג), וכפי שיטת הרמב"ן שהובאה לעיל. בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב א) כתב שאין צריך לקרוא מס"ת כשר.
בספר הליכות שלמה (פרק י"ח אות ד') כתוב שהרב אויערבך פסק, שאם נמצא פסול בס"ת אין צריך לקרוא שנית ויצאו יד"ח, ובציונים שם הביאו שכ"כ בספר פני האריה החי (יט). א"כ נראה דדעת רוב האחרונים שא"צ לקרוא מס"ת דווקא.
נוסח קיום המצווה
מכיוון שחז"ל פוסקים שיש לעשות את המצווה דווקא בפה, ישנה מחלוקת בנוסח אותו צריך לומר ע"מ לצאת ידי חובת המצווה.
דווקא פרשת זכור
- לפי דברי התוס' ('ברכות יג א), התוס' הרא"ש (שם), הרא"ש (שם ז כ), 'הרשב"א (שם יג א), התוס' ר"י החסיד והתוס' שאנץ (שם), משמע שיש חיוב מהתורה בקריאת פרשת זכור, ע"מ לצאת ידי חובה, כפי שאומר תוס': "פרשיות המחויבים לקרות מן התורה כמו פרשת זכור" ומשמע מדבריו שבקריאת פרשה זו מקיימים את מצוות זכור.
- כך גם משמע מדברי התרומת הדשן (קח) שכתב שטעות בידי בני הכפרים שמקפידים לבוא לעיירות דווקא כדי לשמוע מגילה במנין, וצריכים לבוא לשמוע פרשת זכור במנין בשבת שלפני פורים שהיא הרי חובה מהתורה. אך הרי גם בפורים ישנה קריאת התורה 'ויבא עמלק' והרי יכולים לצאת בזה ידי חובה? אלא משמע לדעתו שאין יוצאים ידי חובה בקריאה זו, אלא רק בפרשת זכור.
- כך גם דעת הפעולת שכיר (קלג), ערוך השולחן (תרפה ה) והמשנה ברורה (תרפה ס"ק טז).
הדעות שלא צריך נוסח מסוים
- החינוך מפרש שצריך לזכור מעשה עמלק כדי שלא תשכח שנאתו מלבנו ולא כותב על נוסח מסוים (מצווה תרג)..
- הרמב"ן כותב (סוף כי תצא) שהאמירה בפה היא לספר לבניו ולדורותיו את מעשה עמלק שלא נשכח למחותו, אם כן יוצא שלדעתו כל אחד אומר במילים שלו ולא צריך נוסח מסוים.
- הראב"ד ור"ש משאנץ מפרשים זכור, שתהא שונה בפיך הלכות מגילה (ראב"ד ור"ש משאנץ לתורת כהנים סוף בחוקותי), שתקבע זמנים להיות קורא בתורה ענין זה (ר"ש משאנץ שם), וכן כותבים שאפשר לצאת ידי חובה גם בשמיעת המגילה.
יציאת יד"ח בקריאת "ויבא עמלק"
ישנו דיון בפוסקים האם ניתן לצאת ידי חובת המצווה רק בפרשת זכור או גם בפרשת 'ויבא עמלק'.
לדעת המגן אברהם (תרפה) אפשר לצאת ידי חובת המצווה אף בשמיעת קריאת התורה של פורים שהרי ביום זה קוראים את פרשת 'ויבא עמלק' (בשלח), ולא את פרשת זכור. לדעתו הסכימו הבאה"ט, פמ"ג, כה"ח, חכמת שלמה ועוד מהאחרונים [דרוש מקור].
המהרי"ל דיסקין (שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון ה ס"ק קא) וכן המשנ"ב (תרפה ס"ק טז), חולקים על דעת המג"א, ופוסקים שא"א לצאת ידי חובה המצווה בשמיעת פרשת 'ויבא עמלק'.
הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו "שיעורים לזכר אבא מרי", בהסתמך על הצעת הרמב"ן בפרשת כי תצא "ונמצינו למדים מן התורה בשניה זכור ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה", טוען שמקרא מגילה וקריאת "ויבא עמלק" בפורים, מהוים המשך לקיום דאורייתא של מצות זכירת עמלק, שקוימה בקריאת "זכור" בשבת שלפני כן.
קריאת פרשת זכור
המקור לקריאת פרשת זכור, בשבת השנייה בחודש אדר, הוא במשנה (מגילה ג ד), וכך כתוב בתוספתא (מגילה ג א). בטור ובשו"ע (או"ח תרפה ב), אכן נפסק, שבשת השנייה בחודש אדר, קוראים את פרשת זכור. למעשה, זהו האיזכור היחיד בשו"ע, של מצוות זכירת מעשה עמלק.
את פרשת זכור, קוראים בשבת שלפני פורים, בהקשר לכך שהיהודים בפורים ניצחו את המן הרשע, שהיה מצאצאי עמלק (מנחת ביכורים על התוספתא מגילה ג א, ועוד).
בקריאה זו קוראים את הפסוקים, המדברים על הציווי, מסוף פרשת כי תצא (דברים כה, יז-יט). אומנם מהתורה צריך לומר את המצווה בפה, אך יוצאים ידי חובה גם בשמיעת הפרשה מהבעל קורא, וצריכים הקהל לכוון כאילו קראו בפיהם (משנה ברורה ז ס"ק טז).
בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים את פרשת השבוע, ולמפטיר, קוראים את פרשת זכור מתוך ספר התורה השני, ומפטירים (שמואל א טו); "כה אמר ה' צבאות" (שו"ע שם).
חיוב הקריאה
נחלקו הראשונים, אם קריאת פרשת זכור היא מצווה מהתורה, או מדרבנן.
ע"פ המובא לעיל, רובם של הראשונים, כגון תוס' והרא"ש סוברים, שקיום המצווה מדאורייתא הוא ע"י קריאת פרשת זכור. הרמב"ם לעומת זאת אינו מחשיב (הלכות תפילה יג כ) את קריאת פרשת זכור מהתורה, אלא מחשיב אותה ככל שאר ארבע הפרשיות, שהם מהתורה. גם לדעת הרמב"ן (סוף כי תצא), שהחיוב הוא לספר לבניו ולבנותיו את מעשיו של עמלק, הקריאה של פרשת זכור אינה מהתורה.
בשו"ע (תרפה ז), נפסק כדעה האומרת שמצווה זו היא מהתורה, היינו על סמך ראשונים אלו, ולכן יש לשמוע את פרשה זו במניין.
העלת קטן למפטיר זכור
נחלקו הפוסקים, אם מותר להעלות קטן למפטיר של זכור. ה ב"ח מביא את הרש"ל (או"ח תרפז) כותב שבמפטיר זכור אין להעלות קטנים, ואע"פ שהש"ץ קורא בתורה בשבילו, הקטן הוא העיקר, וכותב שכך ראה במרדכי. הב"ח עצמו חולק על הרש"ל וכותב (שם) שמותר להעלות קטן, שהרי המצווה היא לשמוע פרשת זכור, ושמעו, ולא משנה מי עולה לתורה.
הט"ז חולק על הב"ח [דרוש מקור], ולדעתו אם יעלה קטן, הקהל יפסידו את הברכה. אך אם הקטן יודע למי מברכין, לדעת הט"ז הוא יכול לעלות כדעת הרמ"א (רפב), שקטן היודע למי מברכין יכול לברך, ויוצאים הציבור ידי חובתם. ולא נהגו להעלות קטנים כלל.
טעמים והברת הקריאה
הרמ"א כתב (תרפז ז), שגם אם אין למישהו מנין או ספר תורה, לכל הפחות יקרא את הקריאה עם מנגינה וטעמים.
מכיוון שלפי חלק מהפוסקים, מצווה זו היא מהתורה, נוהגים שכל אחד, שימע את הקריאה, בהברה המקבולת לפי עדתו, כפי שנהגו אבותיו. דבר זה פסקו הרב עובדיה (ילקוט יוסף קמא טז), והרב צבי פסח פראנק (מקרא קודש פורים פח).
הרב פיינשטיין (אורח חיים חלק ג ה) פסק, שגם מי שמקובל מאבותיו הגייה מסוימת, כל עוד הגייה אחרת מקובלת אף היא בעם ישראל, אפשר לשמוע גם קריאה כזאת. הרב חיים דוד הלוי (חלק ו כב) התנגד גם הוא למנהג זה, וכתב כי כאשר מקפידים רק במצוות פרשת זכור ולא בשאר קריאות התורה אנו מזלזלים ביתר הקריאות שהן מתקנת משה רבינו. כך כתבו גם בשו"ת שרידי אש (ב ו), ובשו"ת באהלה של תורה (חלק ב ט עמ' 36-37).
הכפלת המילה "זכר" בקריאה
הרד"ק מעלה ספק האם קוראים את המילה "זכר" בקריאה, עם 'צירה' או 'סגול', ומכריע שיש לקרוא עם סגול. בספר מעשה רב מובאת עדות, שהגר"א היה קורא זכר עם סגול. אולם ע"פ עדותו של ר' חיים וולוזין, שהגר"א קרא בציירה, כך נהגו תלמידי הגר"א בירושלים.
המנש"ב כתב להכריע, לחזור ולקרוא מילה זו פעמיים בציירה ובסגול (תרפח יח) מנהג זה התפשט בקרב קהילות אשכנז.
ר' שולם משולם ראטה, כתב להכריע כעדותו של ר' חיים וולוזין. אולם ר' מרדכי ברויאר, כתב שיש לקרוא בצירה, כיוון שכך כתוב בכבתי היד העתיקים ובתוכם כתב "ארם צובא".
מניין לקריאה
בשו”ת תרומת הדשן (ק”ח) הבין מדברי הרא”ש, שמהתורה צריך לקרוא את פרשת זכור במניין. המהר”ם שיק (על תרי”ג מצוות, תר”ה) מסביר שהטעם לכך הוא שמטרת הזכירה היא מחיית עמלק, ומצוות מחיית עמלק היא מצווה המוטלת על הציבור, ולכן גם הזכירה צריכה להיעשות באופן ציבורי. ומכל מקום חובה זו מוטלת על כל יחיד ויחיד, אלא שעליו לקיים את הזכירה בציבור (מקראי קודש פורים סימן ז). השו"ע פוסק שפרשת זכור היא במניין מהתורה (או"ח קמוב).
אולם כמה אחרונים (שו”ת בנין שלמה, סימן ז, ועוד) דוחים את ראייתו של תרומת הדשן' מדברי הרא”ש, ולדעתם ניתן לצאת ידי חובת המצווה מן התורה גם בקריאה ביחידות. לכך נוטה דעתם של המשנה ברורה (ס”ק טז, ושער הציון ס”ק ה) והרב עובדיה יוסף (שו”ת יביע אומר ח או”ח, נד יג). לכן מי שאין לו מניין יקרא את פרשת זכור ביחיד. ומכל מקום לכתחילה יש לקרוא בעשרה (משנה ברורה שם).
תדירות קיום המצווה
ישנם מספר דעות בעניין כל כמה זמן יש לזכור את מעשה עמלק ע"מ לצאת ידי חובה.
פעם בחיים
- ספר החינוך כותב (מצווה תרג) - "ודי לנו לזכור הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש", ובסוף המצווה מרחיק לכת אף יותר מכך, באומרו - "ועובר ע"ז ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה...", ומדבריו נראה שאפילו בזכירה חד פעמית יוצאים ידי חובת המצווה. וכך הסביר המנחת חינוך (סק"א): "ומדברי הרב המחבר נראה דדי פעם אחת כל ימיו".
פעם בשנה
- לדעת התוס', הרשב"א (ברכות יג א), והרא"ש (שם ז כ), אע"פ שלא כתבו זמן מסוים, אך מדבריהם משמע, שהחיוב של המצווה הוא פעם בשנה, שהרי אומרים שיש מצווה לקרוא את פרשת זכור מדאורייתא, ואת פרשת זכור קוראים פעם בשנה. וכך הבינו הרבה פוסקים בדעתם כגון תרוה"מ (קח) והשו"ע (תרפה ז).
- הסמ"ק כותב - "לזכור מעשה עמלק... זהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פרשת זכור" (עשה קמ"ז). כלומר, קיום המצוה הוא פעם בשנה. לדברים אלו הסכים תרומת הדשן (ק"ח), והסיק מכך - "צריך להיזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה".
לטעם דעה זו, כתב המהר"ם שיק, (על תריג מצוות מצווה תרה), שאומרים שאבידה משתכחת בי"ב חודש (בבא מציעא כח א), וכן המת משתכח תוך שנה. ולכן גם כאן, מכיוון שהמצווה היא לזכור תמיד, כדי שלא נשכח, אנו מזכירים את המצווה פעם בשנה.
כל יום
- לדעת הרמב"ם יש מצווה להזכיר כל יום כפי שכותב: "הזכירה בכל עת" (הלכות מלכים ומלחמות ה ה), וכן כותב "לזכור תמיד" (שם). בלשון תמיד נוקט גם הסמ"ג. והבינו אחרונים (חרדים יב כא. מנחת חינוך תרג. וראש יוסף[דרוש מקור]) בדעתם שיש מצווה בכל יום.
- השל"ה: "מצווה גדולה לומר פרשה זו בכל יום לקיים מצוות זכור" [דרוש מקור].
- הבן איש חי: "וכשאומר לשמך הגדול, יכוין לקים מצות עשה, לזכור מעשה עמלק שבעבורו אין השם שלם" (שמות שנה א ה).
- כף החיים: "שיאמר כל יום: ...הריני מקיים מצות עשר הזכירות… ומעשה עמלק" ( כף החיים אורח חיים ס ד) .
- המג"א: "דהזכירות הללו הם מ"ע, ולכן כשיאמר… לשמך הגדול - מעשה עמלק" (אורח חיים ס ס"קב).
- שו"ע הרב: "זכירת מעשה עמלק… הן מ"ע של תורה… וטוב לזוכרן אצל קרישמ"ע" (אורח חיים ס ד).
חיוב נשים
בעניין חיוב הנשים במצוות מחיית עמלק נחלקו הראשונים והפוסקים.
מחלוקת הראשונים
לענין חיוב הנשים במצוות זכור, נחלקו הרמב"ם והחינוך.
החינוך כותב שנשים פטורות ממצוה זו, כפי שכותב (מצווה תרג): "נוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים". היינו שלמרות שזו אינה מצווה שהזמן גרמא, מכיוון שהחינוך מקשר בין מצווה זו, למצווה להילחם בעמלק, כמו שרק הזכרים מצווים להילחם בעמלק, כך גם במצווה זו, מצווים רק הזכרים.
אך המנחת חינוך הקשה על החינוך, מדוע פטר נשים ממצווה זו, שהיא אינה מצווה שהז"ג, וגם שהרי מלחמת עמלק היא מלחמת מצווה, כדברי הרמב"ם (מלכים ומלחמות ה א), והרי למלחמת מצווה יוצאות גם הנשים, כפי שהרמב"ם פסק (שם ז ד), וא"כ מדוע פטר החינוך את הנשים.
עוד כותב המנ"ח, על כך שהחינות מקשר בין המצווה להילחם בעמלק, ובין המצווה, לזכור את מעשיו, ולסיום כותב, שצ"ע מדוע כתב החינוך לפטור את הנשים, ונראה שגם הנשים חייבות במצווה זו.
הוכיחו אחרונים בדעת הרמב"ם (יביע אומר ח נד יט. נר מצווה יא לא. מהר"י עייאש [דרוש מקור]), שלדעתו נשים חייבות במצווה, מכיוון שלא כתב שמניין המצוה שנשים פטורות, את מצווה זו, אא"כ נראה בדעת הרמב"ם שמחייב הנשים במצווה זו.
מחלוקת הפוסקים
להלכה למעשה נחלקו הפוסקים האם הנשים חייבות.
בשו"ת בנין ציון (אורח חיים לז) כתב שהרב נתן אדלער היה נוהג שכל הנשים יבואו לשמוע פרשת זכור, וכן פסק המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון קב). וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סח), שהתפשט המנהג שנשים הולכות לשמוע את פרשת זכור. ובספר הליכות בת ישראל כתב (כב הערה ד), שהרב פיינשטין הורה שהנשים ילכו לשמוע פרשת זכור.
ובספר רגשי לב (ז הערה 51) כתב בשם הגרי"ש אלישיב, שמנהג הנשים הוא לשמוע פרשת זכור. וכך הכריע בשו"ת יחוה דעת (חלק א פד).
לעומת זאת יש שפסקו, שהנשים לא צריכות כלל לשמוע פרשת זכור. כתב בשו"ת תורת חסד ( אורח חיים לז), שהמנהג שהנשים לא מגיעות לשמוע פרשת זכור כלל. וכן פסק בכף החיים (תרפה ל), ובשו"ת קנין תורה (נג), שנשים לא צריכות לשמוע פרשת זכור. הבן איש חי (תורת חסד קפז) קבע שמצוות זכור היא תמיד ולכן נשים פטורות. והרב קנייבסקי הביא בספרו טעמא דקרא (חלק הנהגות והוראות ממרן החזון איש כג) שהחזון איש הורה, שאין נשים חייבות לשמוע פרשת זכור.