זכירת מעשה עמלק

מקורות
משנה:	מגילה (ג ד)
בבלי:	מגילה (יח א), (ל א)
רמב"ם:	ספר המצוות (עשה קפט), הלכות מלכים ומלחמות (ה ה)
שולחן ערוך:	אורח חיים (תרפה ב), (תרפה ז)

סוגיה העוסקת במצוות עשה לזכור את מעשיו של עמלק, יסודה, הגדרתה, חיובה ופרטי המצווה.

מקור ויסוד המצווה

את המצווה לזכור את מעשה עמלק, כותבת התורה בחומש דברים, פרשת כי תצא, בציווי;

זכור את אשר עשה לך עמלק.

— דברים כה יז

מעשיו של עמלק, שהתורה מצווה לזכור, מתוארים בפרשת בשלח; "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפדים" (שמות יז ח).

התורה כותבת בבשלח: "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שם יז יד).

ורש"י מפרש: "ושים באזני יהושע - המכניס את ישראל לארץ שיצוה את ישראל לשלם לו את גמולו" (רש"י שם). ונחלקו מפרשי רש"י בדעתו, האם התורה מצווה גם כאן את ישראל לזכור את מעשה עמלק, או שאין כאן שום ציווי על ישראל, אלא שנכתוב בספר זיכרון על המלחמה, ושהקב"ה ימחה אותו, וציווי המצווה מופיע רק בכי תצא.

הגדרת המצווה

המצווה היא לזכור את מעשיו הרעים של עמלק, שהתגרה בעם ישראל במדבר לאחר שיצאו ממצרים, לזרז את העם להילחם בו, לשנוא ולתעב אותו בלבינו (ספר המצוות לרמב"ם עשה קפט).

המצווה היא אחת משלוש מצוות הקשורות בעמלק, הכתובות באותו מקום, נוסף למצוות הזכירה: מצוות לא תעשה; שלא לשכוח את מעשה עמלק; "לא תשכח" (דברים כה יט), ומצות עשה; למחות את זכר עמלק; "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (שם).

איזכור המצווה במשנה הוא, שיש לקרוא בשבת השנייה באדר את פרשת זכור (מגילה ג ד), וכך כתוב בתוספתא (מגילה ג א). הגמרא שם דנה בזמן הקריאה (ראה להלן).

במסכת מגילה, מביאה הגמרא את דרשת הספרי (דברים כה יז), שיש חילוק בין מצוות העשה למצוות הל"ת, באופן קיום המצווה; המצווה לזכור היא בפה, ואילו לא לשכוח זאת מצווה שמקיימים בלב (מגילה יח א). כך גם פוסק הרמב"ם (מלכים ומלחמות ה ה). החינוך מקשר את המצווה, למצוות מחיית עמלק, שע"י שנזכור ונשנא את עמלק, נזרז את העם להילחם בו (ספר החינוך מצווה תרג).

על מצוות זכירת מעשה עמלק לא מברכים, מפני שזו מצווה הקשורה להשחתה, ואפילו שזו השחתת רשעי אומות העולם (כף החיים תרפה ס"ק כט). יש דחו זאת (שו"ת "משנה הלכות" חלק ז פא), שהרי ישראל אמרו שירה כשטבעו המצרים. ותירצו, שלדעת חלק מהראשונים זה מצווה תמידית, לכן אין מברכים על המצווה.

חובת ציבור או חובת יחיד

מדברי הרא"ש במסכת ברכות (ז כ) מבין בפשטות התרוה"ד (קח), שחובת המצווה הוא לשמוע בציבור. הרס"ג מונה אף הוא את המצווה במצוות המוטלות על הציבור (ספר המצוות לרס"ג פרשה סא).

וכן נראה, שמכיוון שמצוות מחיית עמלק היא מצווה שמוטלת על הרבים, כפי שכתבו הרמב"ם (ספר המצוות סוף העשין) והיראים (רצט), הרי נראה שכל מצוות הקשורות לעמלק, הם מצוות של חובת ציבור, כמו עמלק שנלחם בכללות עם ישראל. ובמיוחד שיש דעות הקושרות באופן ממשי את מצוות הזכירה למצוות המחייה, שע"י מצוות הזכירה נעורר הנפשות להילחם בעמלק (ספר המצוות עשה קפט) (חינוך מצווה תרג) א"כ נראה שזו מצוות חובת ציבור. באופן כזה מסביר הקרן אורה (ברכות ג א).

מנגד יש לומר, שהרי עניין זכירה הוא ענין אישי ופרטי, א"כ הרי שזו מצווה פרטית המוטלת על היחיד, ובפרט לדעות האומרות שמצווה זו אין לה קשר למצוות המחייה, אלא היא בפנ"ע לגמרי.

החינוך כותב (חינוך מצווה תרד) שמצוות המחייה היא גם מצווה המוטלת על הציבור, אך גם יש בה חובה על כל אחד. מכיוון שלפי החינוך יש קשר הדוק בין מצוות הזכירה למצוות המחייה, נראה שקו זה קיים גם במצוות הזכירה. במקראי קודש כתב (פורים ז), שמצווה זו חלה על כל יחיד ויחיד.

במנין המצוות

ישנה מחלוקת בין מוני המצוות, האם מצוות זכירת עמלק, היא מצווה בפני עצמה.

לא מצווה בפני עצמה

יש מהראשונים ומוני המצוות, שלא מונים את מצוות זכור כמצווה בפני עצמה;

• הראב"ד ור"ש משאנץ, בפירושם על הספרא (בחוקותי ב), כתבו שהמצווה היא ללמוד ולשנות הלכות מגילה, או ללמוד הלכות סתם. בכך פירשו את הספרא שכתב שתהא שונה בפיך, שלמד ותשנה הלכות בפיך. יוצא א"כ לדעתם שאין מצוות זכירת מעשה עמלק, אלא שציווי זה הוא ציווי ללימוד תורה.

• הרס"ג, לא מונה במצוות התלויות על היחיד את מצוות זכור, אך במצוות התליות על הציבור כתב את מצוות מחיית עמלק. וביאר ר"י פערלא שלדעתו מצוות זכירת עמלק היא חלק ממצות מחיית עמלק (פרשה סא).

• הבה"ג והיראים לא מנו אף הם את המצווה. וביארו אחרונים שלדעתם, מצוות זכירת מעשה עמלק אינה מצווה בפני עצמה, כיוון שהיא טפלה ושייכת למצווה של מחיית עמלק .

מצווה בפני עצמה

רובם של מוני המצוות סוברים שזכירת עמלק היא מצווה בפני עצמה;

• בספר המצוות לרמב"ם, מתוארת המצווה בפני עצמה; "לזכור מה שעשה עמלק" (עשה קפט).

• ספר החינוך קושר אף הוא את מצוות הזכירה למצוות המחייה אע"פ שהוא סובר שמצוות הזכירה היא מצווה בפני עצמה; "לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים" (מצווה תרג).

• הסמ"ג מחלק בין מצוות הזכירה מצוות עשה לבין מצוות הלא תעשה שלא לשכוח. לדעתו הלאו קשור למצוות המחייה (לאו רכו), ואילו הזכירה היא מצווה בפני עצמה (עשה קמז). הסמ"ק אף הוא מחשיב את המצווה כבפני עצמה (מצוה קמז).

טעמים למצווה

אנו מוצאים במפרשים ובמדרשים כמה טעמים למצווה זו:

מדברי הרמב"ם (ספר המצוות עשה קפט), (הלכות מלכים ומלחמות ה ה) משמע שטעם המצווה הוא כדי שנעורר שנאה ואיבה לעמלק. וכעין זה כתב הרמב"ן בפירושו עה"ת (דברים כה יז). וכן כתב בספר החינוך, שטעם המצווה כדי לשונאו ולהילחם בו, ולכן כתב שנשים פטורות. ועוד כתב החינוך טעם לדבר, כדי שנראה גודל אהבת השי"ת אלינו, איך העניש שונאינו (מצווה תרג).

בפרקי דרבי אליעזר (מד) כתוב, שטעם המצווה הוא, כדי לזכור את החטא שהביא למעשה עמלק, אלא שלא רצה הקב"ה לבייש את ישראל לכן צווה אותם לזכור את מעשה עמלק וע"י כך יזכרו בחטא שהביא לכך.

רש"י כותב (דברים כה יז) שטעם סמיכות פרשת זכור לאיסור של משקולות, הוא כדי ללמדך שלא היו ישראל נזהרין בכך ועמלק בא מפני שחטאו ישראל, ומדבריו יוצא שמצוות זכור היא כדי לעורר את ישראל שלא לחטוא.

הסמ"ק (מצווה כג) מוסיף טעם למצווה, שנזכור שהקב"ה מצילינו מיד אויבינו ומתוך כך לא נחטא.

טעם הספרי למצווה הוא; כדי שנתפלל שהשי"ת ימחה את שם עמלק, כיון שאין שם ה' שלם כל עוד עמלק בעולם .

אופן קיום המצווה

ביאור אופן קיום מצוות זכירת מעשה עמלק.

זכירה בפה דווקא

חז"ל מוסיפים בגדר המצווה, שכדי לצאת ידי חובה לא מספיק רק לזכור בלב אלא צריך לומר בפה.

כך מובא בספרא (בחוקותי א ג): "תניא אי זכור יכול בלב כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך". - מדוע כתוב בתורה גם לא תשכח וגם זכור, אלא שאל תשכח זה לא לשכוח בלב, אבל כדי לקיים את מצוות זכור יש לבטא זאת בדיבור ממש בפה כדי שלא נשכח . בנוסף לומדים שם בספרא גם לגבי הזכירות האחרות, כגון מרים, שבת וכו', שבהם גם צריכה להיות זכירה בפה.

כך גם שנינו בספרי (דברים כי תצא כה יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק לא תשכח, בפה. לא תשכח, בלב. גם מהר"ם חאגיז כותב במנין המצוות שלו (עשה רמב), שיש לזכור את עמלק בפה דווקא. וזה לשונו: "לזכור בפה כל הימים מה שעה והרע לנו עמלק כו'".

הגמרא במגילה (יח א) מביאה את דברי הספרי, כדי ללמוד לקריאת מגילה שיש לומר בפה, ולא יוצאים ידי חובה כשזוכרים בלב;

לכאורה תמוה, שהרי כל הלימוד של הספרי לזכור בפה, הוא מהכפילות של לא תשכח וזכור, והרי אין שום כפילות אלא אלו הם שתי מצוות נפרדות גם לא תעשה וגם עשה. השדי חמד (כללים מערכה ז) מביא את תירוץ החיד"א, שהספרא לא לומד מהכפילות, אלא מכך שהתורה לא כתבה לא תשכח מלזוכרו, ובמקום זאת כתבה שתי מצוות נפרדות.

ישנה דעה האומרת שאפשר לצאת ידי חובה גם ע"י כוונה, ולאו דווקא ע"י דיבור. וכתבו אחרונים בשם האריז"ל שכאשר אומרים 'לשמך הגדול', בברכות קרישמ"ע שחרית, יש לכוון למחיית עמלק. ומשמע לדעתם שבזה מקיימים מצ"ע, וכפי שכתב הבן איש חי (שמות שנה א): "וכשאומר לשמך הגדול יכוין לקיים מצות עשה לזכור מעשה עמלק שבעבורו אין השם שלם".

זכירה מתוך ספר

הגמרא במגילה (יח א) מביאה מקור למשנה שכותבת "קראה על פה לא יצא", מזה שלומדים גזירה שווה מזכירת עמלק; במגילה כתוב והימים האלה נזכרים כו', ובזכירת עמלק כתוב, כתוב זאת זיכרון בספר. הגמרא שואלת שאולי הכוונה לעיון ולא לקריאה, ומתרצת שלומדים מזכירת עמלק שזכור זה דווקא בפה. ונראה ממהלך הגמרא, שבנוסף לחיוב של קריאה בפה, יש חובת קריאה מתוך ספר. וכן כתב בספר האשכול שצריך קריאה מתוך ספר ולא יוצאים ידי חובה בקריאה בע"פ. וכן כתב המשנ"ב (תרפה ס"ק יד) שכך הוא פשט הגמרא.

הפנ"י (מגילה יח א) חולק וכותב, שאין שום הוכחה מסוגיה זו שצריך זכירה מתוך ספר, אלא רק שצריך לקרוא בפה, ומה שלומדים שצריך לקרוא בספר, זה רק מה שהקב"ה ציווה; כתוב זאת זכרון בספר, אך לא חלק מהמצווה המוטלת עלינו, זכירת מעשה עמלק.

התוס' במגילה יז: (ד"ה כל), כותב - "שהרי קה"ת אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא", ובצורה דומה כתב גם בברכות (יג א ד"ה בכל לשון). כמו כן, בפירוש הרא"ש בברכות (ז כ), כתב: "...כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה". וכתב הסמ"ק (עשה קמ"ז) - "זהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פר' זכור". ונראה שראשונים אלא סוברים שחיוב המצווה הוא דווקא קריאה מתוך ספר. גם רבנו חננאל כותב (מגילה יח ד"ה קראה), שהציווי הוא "זכור בפה מה שכתוב בספר".

דבר זה אינו מקובל על כל הראשונים. הרמב"ם בספר המצוות, בהתייחסו לאופן קיום המצווה, כותב: "ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו", ולא כותב על ענין הספר. הרמב"ן בפירושו לפרשת כי תצא מגדיר את מצות הזכירה בפה - "והנכון בעיני... ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה הרשע...", ודוחה אפשרות שחובת הקריאה היא בספר.

זכירה מספר תורה כשר דווקא

ישנם כאלה, הסוברים ש'ספר' הכוונה לספר תורה כשר . הפרי מגדים (קמ”ג, מש”ז ס”ק א; וד”ה כבר) כותב, שצריך דווקא ספר תורה כשר, והקורא בספר תורה פסול לא יוצא ידי חובתו. לכן נוהגים לקרוא בספר תורה הכי מהודר. המג"א (תרפה ס"ק ב) מביא דעת כמה ראשונים שיש חיוב מהתורה לקרוא בספר תורה. המשנ"ב פוסק שיש לקרוא מספר תורה כשר (תרפה ס"ק יד). יש שפסקו שמי שאין לו ספר תורה, יקרא לכל הפחות מחומש (כף החיים ס”ק לה. מקראי קודש פורים ז).

אולם בשו”ת מהר”ם שיק (בתשובה שנוספה בסוף חלק חושן משפט), ובספר שואל ומשיב (מהדורא ג' חלק א' ש"צ) כתבו ש'בספר' פירושו שיש לקרוא מן הכתב ולא בעל פה, אבל גם הקורא בספר תורה פסול או בחומש יוצא ידי חובה מן התורה, וכך כתבו להלכה כמה מן האחרונים (הובאו במנחת אשר פורים כד, ה). המנחת חינוך כתב שהקריאה מתוך ספר תורה זה מדרבנן, ומדאורייתא די שיזכור בפה (מצווה תרג). בספר הליכות שלמה (פרק י"ח אות ד') כתוב שהרב אויערבך פסק, שאם נמצא פסול בס"ת אין צריך לקרוא שנית ויצאו יד"ח. א"כ נראה דדעת רוב האחרונים שא"צ לקרוא מס"ת דווקא.

הרמב"ן כותב, שיש לספר לבניו על מעשיו של עמלק. אך במקום אחר כותב הרמב"ן (שמות י"ז, יד'): "והנכון בעיני כי בספר ירמוז לספר התורה כענין שכתוב 'לקוח את ספר התורה הזה'". וכך משמע גם מרש"י (במנחות לב ב ד"ה כתיבה), בענין "כתבה איגרת" במזוזה, שמביא שם - "'כתוב זאת זכרון בספר' - מה ספר (=ספר תורה) בעי דקדוק, אף מזוזה בעיא דקדוק". א"כ לשיטתם, חובת הקריאה בספר, המתבססת על פסוק זה, היא בספר תורה דווקא. האב"ע חולק על הרמב"ן (שם) מעלה אפשרות - "או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמות ה', ואיננו איתנו", א"כ לדעתו 'בספר' אין הכוונה לספר תורה.

תוכן קריאת המצווה

מכיוון שחז"ל פוסקים שיש לעשות את המצווה דווקא בפה, ישנה מחלוקת בנוסח אותו צריך לומר ע"מ לצאת ידי חובת המצווה.

דווקא פרשת זכור

• לפי דברי התוספות (ברכות יג א), התוס' הרא"ש (שם), הרא"ש (שם ז כ), הרשב"א (שם יג א), התוס' ר"י החסיד והתוס' שאנץ (שם), משמע שיש חיוב מהתורה בקריאת פרשת זכור, ע"מ לצאת ידי חובה, כפי שאומר תוס': "פרשיות המחויבים לקרות מן התורה כמו פרשת זכור" ומשמע מדבריו שבקריאת פרשה זו מקיימים את מצוות זכור.

• כך גם משמע מדברי התרומת הדשן (קח) שכתב שטעות בידי בני הכפרים שמקפידים לבוא לעיירות דווקא כדי לשמוע מגילה במנין, וצריכים לבוא לשמוע פרשת זכור במנין בשבת שלפני פורים שהיא הרי חובה מהתורה. אך הרי גם בפורים ישנה קריאת התורה 'ויבא עמלק' והרי יכולים לצאת בזה ידי חובה? אלא משמע לדעתו שאין יוצאים ידי חובה בקריאה זו, אלא רק בפרשת זכור.

• כך גם דעת הפעולת שכיר (קלג), ערוך השולחן (תרפה ה) והמשנה ברורה (תרפה ס"ק טז).

דרכים אחרים לזכירה

• החינוך מפרש שצריך לזכור מעשה עמלק כדי שלא תשכח שנאתו מלבנו ולא כותב על נוסח מסוים (מצווה תרג).

• הרמב"ן כותב (סוף כי תצא) שהאמירה בפה היא לספר לבניו ולדורותיו את מעשה עמלק שלא נשכח למחותו, אם כן יוצא שלדעתו כל אחד אומר במילים שלו ולא צריך נוסח מסוים. .

• הראב"ד ור"ש משאנץ מפרשים זכור, שתהא שונה בפיך הלכות מגילה , שתקבע זמנים להיות קורא בתורה ענין זה, וכן כותבים שאפשר לצאת ידי חובה גם בשמיעת המגילה.

יציאת יד"ח בקריאת "ויבא עמלק" ו"כי תצא"

ישנו דיון בפוסקים האם ניתן לצאת ידי חובת המצווה רק בפרשת זכור או גם בפרשת 'ויבא עמלק'.

התרוה"ד פוסק (קח) שיוצאים ידי חובה דווקא בפרשת זכור וא"א בקריאת ויבא עמלק, ולכן כותב שבני הכפרים, עדיף להם לבוא לשמוע פרשה במנין, את פרשת זכור מאשר קריאת המגילה ופרשת ויבא עמלק.

לדעת המגן אברהם (תרפה) אפשר לצאת ידי חובת המצווה אף בשמיעת קריאת התורה של פורים שהרי ביום זה קוראים את פרשת 'ויבא עמלק' (בשלח), ולא את פרשת זכור.

המהרי"ל דיסקין (שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון ה ס"ק קא) המשנ"ב (תרפה ס"ק טז) והערוך השלחן (שם ה), חולקים על דעת המג"א, ופוסקים שא"א לצאת ידי חובה המצווה בשמיעת פרשת 'ויבא עמלק'.

הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו "שיעורים לזכר אבא מרי", בהסתמך על הצעת הרמב"ן בפרשת כי תצא "ונמצינו למדים מן התורה בשניה זכור ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה", טוען שמקרא מגילה וקריאת "ויבא עמלק" בפורים, מהוים המשך לקיום דאורייתא של מצות זכירת עמלק, שקוימה בקריאת "זכור" בשבת שלפני כן.

לעומת זאת, כשקוראים את פרשת "כי תצא", מודים כל הפוסקים שאפשר לצאת ידי חובה, כיוון שזו אותה קריאה בדיוק שקוראים בפרשת זכור. וכיוון שהקריאה בפרשת זכור היא תקנת חכמים בלבד (אלא שמקיימים בזה מצוות דאורייתא), הרי שכל פעם ששומעים פרשה זו אפשר לצאת ידי חובה.

אך צריך לכוון בשעת קריאה זו, לצאת ידי חובת המצווה (פעולת שכיר קלג). וכן יש פוסקים האומרים, שלפני הקריאה, יש לומר לבעל קורא, שיכוון להוציא ידי חובה, את מי שצריך.

קריאת פרשת זכור

המקור לקריאת פרשת זכור, בשבת השנייה בחודש אדר, הוא במשנה:

בשנייה זכור.

— מגילה ג ד

כך נכתב בתוספתא (מגילה ג א). וכן כתב הרמב"ם בהלכות תפילה (יג כ).

בטור ובשו"ע (או"ח תרפה ב), אכן נפסק, שבשת השנייה בחודש אדר, קוראים את פרשת זכור. למעשה, זהו האיזכור היחיד בשו"ע, של מצוות זכירת מעשה עמלק.

את פרשת זכור, קוראים בשבת שלפני פורים, בהקשר לכך שהיהודים בפורים ניצחו את המן הרשע, שהיה מצאצאי עמלק . בקריאה זו קוראים את הפסוקים, המדברים על הציווי, מסוף פרשת כי תצא (דברים כה, יז-יט).

בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים את פרשת השבוע, ולמפטיר, קוראים את פרשת זכור מתוך ספר התורה השני. להפטרה קוראים "פקדתי" (שו"ע שם). נחלקו הפוסקים מהיכן מתחילים את ההפטרה. למנהג הספרדים (הובא באבודרהם) מתחילים ב"ויאמר שמואל אל שאול" (שמואל א, טז א). ולמנהג האשכנזים מתחילים פסוק לאחר מכן : "כה אמר ה' פקדתי" (שמואל א, טו ב).

חיוב הקריאה

נחלקו הראשונים, אם קריאת פרשת זכור היא מצווה מהתורה, או מדרבנן.

ע"פ המובא לעיל, רובם של הראשונים, כגון תוס' והרא"ש סוברים, שקיום המצווה מדאורייתא הוא ע"י קריאת פרשת זכור. הרשב"א לעומת זאת מסביר (הובא במחצית השקל תרפה), שבאמת התוס' עצמם סוברים שפרשת זכור היא מהתורה, ומה שכתבו זה רק לדעת רש"י.

הרמב"ם לעומת זאת אינו מחשיב (הלכות תפילה יג כ) את קריאת פרשת זכור מהתורה, אלא מחשיב אותה ככל שאר ארבע הפרשיות, שהם מהתורה. גם לדעת הרמב"ן (סוף כי תצא), שהחיוב הוא לספר לבניו ולבנותיו את מעשיו של עמלק, הקריאה של פרשת זכור אינה מהתורה.

התורה תמימה כותב (דברים כה יט) שחיוב מצווה זו הוא פעם בשנה כדי שלא ישכח, וא"כ הרי בימינו שקוראים פעם בשנה את פרשת כי תצא, קריאת פרשת זכור, זה רק מדרבנן, שתיקנו קריאה זו לאנשי נהרדעה שהיו מסיימים את התורה רק פעם בשלוש שנים.

בשו"ע (תרפה ז), נפסק כדעה האומרת שמצווה זו היא מהתורה, היינו על סמך ראשונים אלו, ולכן יש לשמוע את פרשה זו במניין ומתוך ס"ת.

זמן הקריאה

במשנה נכתב (מגילה ג ד): "בשנייה זכור". הרמב"ם בפירוש המשניות שלו (שם), מגדיר את זמן זה, וכותב שמשך השבוע של שבת זו חל הפורים, וכן מפרשת רע"ב שזו שבת הסמוכה לפורים, כדי לסמוך מחיית עמלק למחיית המן. וכתבו מפרשי המשנה בשם הר"ן, שאם שבת שקלים חלה בר"ח, אז שבת זכור היא שבת שנייה ממש, אך אם חל בתוך השבוע, אז שבת זכור היא השבת השנייה להפסקה.

בגמרא נחלקו במקרה שפורים חל בערב שבת. רב סובר שמקדימין לקרוא בשבת שלפני פורים, ושמואל אמר שמאחרין לקרוא בשבת שלאחרי פורים. רב לטעמו, כדי להקדים זכירה לעשייה, ושמואל לטעמו, שהמוקפין יעשו זכירה ועשייה ביחד.

הגמרא מסבירה ש'שבת השנייה' יכולה גם להיות בשבת השנייה כפשוטה במקרה ששבת הראשונה חלה בר"ח ואז פורים יחול בע"ש, ומקדימין כרב, ואפשר להסביר על מקרה שר"ח חל באמצע השבוע, ואז מקדימין שקלים, ומפסיקים לשבת השנייה, ואז קוראים זכור היינו 'שנייה להפסקה'.

ורב הונא אומר, שאם חל זכור בשבת לכו"ע קוראין בו ביום, אך רש"י כותב (עמוד ב) שלעולם זה לא קורה שחל פורים בשבת. ר"נ אומר שגם במקרה כזה רב יחלוק ויגיד שמקדימין כיוון שלבני העירות שמקדימין ליום הכניסה יוצא שמקדימין עשייה לזכירה. ואכן הגמרא מביאה מימרא בשם רב שגם אם חל בשבת לפי רב מקדימין.

הרי"ף (ד י), הרא"ש (ד י) והרמב"ם (הלכות תפילה יג כ) פסקו כרב, שמקדימין לשבת שלפני פורים, ואף בני המוקפין יקדימו. וכך פסק בשו"ע (או"ח תרפה ה), שאם חל פורים בימי השבוע, ואף בע"ש, מקדימין לקרוא בשבת שלפני פורים.

מניין לקריאה

הרא"ש במסכת ברכות (ז כ), כותב בהקשר לסיפור שר"ג שחרר את עבדו כדי שיהיה להם מנין, ומביא דוגמא ששחרר את עבדו שישלים מניין לפרשת זכור. בשו”ת תרומת הדשן (ק”ח) הבין מדברי הרא”ש, שמהתורה צריך לקרוא את פרשת זכור במניין, ולכן שחרר ר"ג את עבדו.

הרבה מהאחרונים , יצאו נגד דעת התרוה"ד, שמנין זה חיוב מהתורה, וכותבים לא מוכח כך, אלא שר"ג שיחרר את עבדו כיוון שזו מצווה מהתורה, ומתקנת חכמים צריך מניין לקריאה. לכך נוטה דעתם של המשנה ברורה (תרפה ס”ק טז) והרב עובדיה יוסף (שו”ת יביע אומר ח, או”ח נד יג). לכן מי שאין לו מניין יקרא את פרשת זכור ביחיד. ומכל מקום לכתחילה יש לקרוא בעשרה (משנה ברורה שם).

המהר”ם שיק (על תרי”ג מצוות, תר”ה) מסביר שהטעם לקריאה במניין הוא שמטרת הזכירה היא מחיית עמלק, ומצוות מחיית עמלק היא מצווה המוטלת על הציבור, ולכן גם הזכירה צריכה להיעשות באופן ציבורי. ומכל מקום חובה זו מוטלת על כל יחיד ויחיד, אלא שעליו לקיים את הזכירה בציבור (מקראי קודש פורים סימן ז). הפעולת שכיר (קלג) נותן טעם למה צריך מנין, שהרי כל עוד לא נמחה שם עמלק, אין שם השם שלם, ולכן יש לזה דין של דבר בקדושה, שצריך עשרה.

המנ"ח (מצווה תרג) כותב שהקריאה בעשרה זה מדרבנן. השו"ע לעומת זאת פוסק שפרשת זכור היא במניין מהתורה (או"ח קמב), וכן כותב שבני הכפרים שאין להם מנין צריכים לבוא לעיירות ולשמוע פרשת זכור במנין (או"ח קפה ז).

דינים בפרשת זכור

כוונה בקריאה

אומנם מהתורה צריך לומר את המצווה בפה, ומכיוון שנפסק (שו"ע או"ח ס ד) שמצוות צריכות כוונה, צריכים הקהל לכוון לצאת ידי חובה, אך יוצאים ידי חובה גם בשמיעת הפרשה מהבעל קורא, וצריכים הקהל והבעל קורא לכוון כאילו קראו בפיהם. וטוב שהגבאי יודיע זאת לפני הקריאה.

יש שאומרים, שכיוון שיש דעה שלא סומכים על דין שומע כעונה, צריכים הקהל לומר הקריאה בלחש. אך לעומת יש שחולקים ואומרים שאם הקהל יקראו בלחש, יוצא שלא קראו מתוך ספר תורה, ולכן עדיף להקשיב ולכוון.

אם אדם רוצה לצאת ידי חובת קריאת פרשת זכור במהלך קריאת פרשת כי תצא, לכתחילה צריך לומר לבעל קורא שיתכוון להוציא אותו ידי חובת המצווה.

בספר הררי קדם מביא (קפה), שאביו הגר"מ סולובייציק, כשהיה עולה למפטיר זכור, לא היה קורא עם הבעל קורא, אלא רק מכוון מדין שומע כעונה, כדי לצאת יד"ח.

יש שכתבו שיש לכוון גם בברכות התורה של מפטיר זכור. לדעת הט"ז אם שמע את הברכות שלא כדין לא יצא ידי חובתו (תרפה ס"ק ב).

העלת קטן למפטיר זכור

נחלקו הפוסקים, אם מותר להעלות קטן למפטיר של זכור. הב"ח מביא את הרש"ל (או"ח תרפה) שכותב שבמפטיר זכור אין להעלות קטנים, ואע"פ שהש"ץ קורא בתורה בשבילו, הקטן הוא העיקר, וכותב שכך ראה במרדכי. הב"ח עצמו חולק על הרש"ל וכותב (שם) שמותר להעלות קטן, שהרי המצווה היא לשמוע פרשת זכור, ושמעו, ולא משנה מי עולה לתורה.

הט"ז חולק על הב"ח (תרפה ז), ולדעתו אם יעלה קטן, הקהל יפסידו את הברכה. אך אם הקטן יודע למי מברכים, וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח רפב ג) שקטן היודע למי מברכין יכול לברך, יוצאים הציבור ידי חובתם לדעת הט"ז. ולא נהגו להעלות קטנים כלל.

טעמים והברת הקריאה

הרמ"א כתב (תרפה ז), שגם אם אין למישהו מנין או ספר תורה, לכל הפחות יקרא את הקריאה עם מנגינה וטעמים, וכן פסק המשנ"ב (תרפה ס"ק יז). הריטב"א כתב, שגם לדעות שקריאה זו היא מהתורה, מכל מקום מודים, שנאמרת מכל לשון, ולא בלשון הקודש בלבד (מגילה יז ב).

מכיוון שלפי חלק מהפוסקים, מצווה זו היא מהתורה, נוהגים שכל אחד, ישמע את הקריאה, בהברה המקבולת לפי עדתו, כפי שנהגו אבותיו. דבר זה פסקו הרב עובדיה, והרב צבי פסח פראנק .

הרב פיינשטיין (או"ח חלק ג ה) פסק, שגם מי שמקובל מאבותיו הגייה מסוימת, כל עוד הגייה אחרת מקובלת אף היא בעם ישראל, אפשר לשמוע גם קריאה כזאת. הרב חיים דוד הלוי (חלק ו כב) התנגד גם הוא למנהג זה, וכתב כי כאשר מקפידים רק במצוות פרשת זכור ולא בשאר קריאות התורה אנו מזלזלים ביתר הקריאות שהן מתקנת משה רבינו.

ניקוד והכפלת המילה "זכר"

הרד"ק מעלה ספק האם קוראים את המילה "זכר" בקריאה, עם 'צירה' או 'סגול', ומכריע שיש לקרוא עם סגול. בספר מעשה רב מובאת עדות, שהגר"א היה קורא זכר עם סגול. אולם ע"פ עדותו של ר' חיים וולוזין, שהגר"א קרא בציירה, היו נוהגים תלמידי הגר"א בירושלים.

המשנ"ב כתב להכריע, לחזור ולקרוא מילה זו פעמיים בציירה ובסגול (תרפח יח) מנהג זה התפשט בקרב קהילות אשכנז.

ר' שולם משולם ראטה, כתב להכריע כעדותו של ר' חיים וולוזין. וכן ר' מרדכי ברויאר, כתב שיש לקרוא בצירה, כיוון שכך כתוב בכבתי היד העתיקים ובתוכם כתב "ארם צובא".

יש שכתבו, שיש לחזור על כל הפסוק בפעם השנייה, כיוון שאם חוזרים רק על המילה בלבדה, זה נראה כאילו מתקן עצמו (מועדים וזמנים ח"ב קסז). אך יש שלא חששו לכך (קצות החושן פד ס"ק כב).

יציאה יד"ח כשאינו יודע פשט הקריאה

כתב הגר"מ שטרנבוך (מועדים וזמנים ח"ב קסה), שמי שאינו בקי בפירוש הפסוקים שבפרשת זכור, לכאורה אינו יוצא יד"ח בשמיעת הקריאה, לפי המבואר בשו"ע (או"ח קצג א) שלא אומרים שומע כעונה, אלא במי שמבין לשון הקודש אבל מי שאינו מבין אינו יוצא יד"ח ע"י שמיעה, וה"ה בני"ד.

והנה המשנ"ב (שם סק"ה) כתב שהמנהג הוא כדעת הסוברים דבלשון הקודש יוצא אעפ"י שאינו מבין בשאר לשונות, ועל כך סומכים אנו שנשים ועמי ארצות יוצאים יד"ח בשמיעה. אך אף המשנ"ב כתב שנכון שיאמרו בפיהם יחד עם המוציאם יד"ח, כדי לצאת אף את דעת השו"ע. וממילא הסיק בספר הנ"ל דלפי"ז ודאי שראוי שכל אחד ילמד את פירושי הקריאה.

נראה בביאור הלכה זו, שכאשר אדם אינו מבין את שפת המדבר אליו, לא שייך כלל לומר 'שומע כעונה' כיון שאין כל קשר ושיתוף בין המדבר והשומע. אך כאשר מבין הוא את שפת המדבר אליו אלא שאין הוא עומד על בוריין של דברים, אין בזה כל סיבה לשלול את עצם דין שומע כעונה.

דינים נוספים

• קריאה בלילה: כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב' צ"ג) לגבי בית הכנסת ביוהנסבורג שבליל שבת באים רבים להתפלל ובבוקר מגיעים רק מעטים, שקראו שם את פרשת זכור בליל שבת ללא ברכה כדי לזכות את הרבים לצאת ידי חובתם מן התורה.
• שמיעת עיקר הפרשה: כתוב בספר הליכות שלמה בשם הגרש"ז אוירבך (י"ח ב), דאף אם לא שמע כל קריאת פרשת זכור יצא יד"ח אם שמע על כל פנים את עיקר הענין, דלא מסתבר דצריך לשמוע כל הקריאה ממש. והוכיח כן מהמג"א הנ"ל שכתב דיוצא יד"ח גם בפרשת 'ויבא עמלק', הרי שאין צריך אלא לקרוא עיקר מעשה עמלק.
• נוהגים שלא לאכול כלל לפני הקריאה, אלא רק אכילת עראי פחות מכביצה (נט"ג ד יב).

תדירות קיום המצווה

ישנם מספר דעות בעניין כל כמה זמן יש לזכור את מעשה עמלק ע"מ לצאת ידי חובה.

פעם בחיים

• ספר החינוך כותב (מצווה תרג) - "ודי לנו לזכור הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש", ובסוף המצווה מרחיק לכת אף יותר מכך, באומרו - "ועובר ע"ז ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה...", ומדבריו נראה שאפילו בזכירה חד פעמית יוצאים ידי חובת המצווה. וכך הסביר המנחת חינוך (סק"א): "ומדברי הרב המחבר נראה דדי פעם אחת כל ימיו".

פעם בשנה

• לדעת התוס', הרשב"א (ברכות יג א), והרא"ש (שם ז כ), אע"פ שלא כתבו זמן מסוים, אך מדבריהם משמע, שהחיוב של המצווה הוא פעם בשנה, שהרי אומרים שיש מצווה לקרוא את פרשת זכור מדאורייתא, ואת פרשת זכור קוראים פעם בשנה. וכך הבינו הרבה פוסקים בדעתם כגון תרוה"מ (קח) והשו"ע (תרפה ז).
• הסמ"ק כותב - "לזכור מעשה עמלק... זהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פרשת זכור" (עשה קמ"ז). כלומר, קיום המצוה הוא פעם בשנה. לדברים אלו הסכים תרומת הדשן (ק"ח), והסיק מכך - "צריך להיזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה". וכן פסק הרוקח שצריך להזכיר בכל שנה ושנה (רלד).
• וכן נאמר במדרש: “אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה" (פסיקתא רבתי יב).

לטעם דעה זו, כתבו המהר"ם שיק, (על תריג מצוות מצווה תרה) והחת"ס (אה"ע ח"א קיט), שאומרים שאבידה משתכחת בי"ב חודש (בבא מציעא כח א), וכן המת משתכח תוך שנה. ולכן גם כאן, מכיוון שהמצווה היא לזכור תמיד, כדי שלא נשכח, אנו מזכירים את המצווה פעם בשנה.

כל יום

• לדעת הרמב"ם יש מצווה להזכיר כל יום כפי שכותב: "הזכירה בכל עת" (הלכות מלכים ומלחמות ה ה), וכן כותב "לזכור תמיד" (שם). בלשון תמיד נוקט גם הסמ"ג. והבינו אחרונים בדעתם שיש מצווה בכל יום.

• וכן כתבו הרבה מהאחרונים, שצריך להזכיר כל יום:

השל"ה: "מצווה גדולה לומר פרשה זו בכל יום לקיים מצוות זכור" ^{[דרוש מקור]}.

הבן איש חי: "וכשאומר לשמך הגדול, יכוין לקים מצות עשה, לזכור מעשה עמלק שבעבורו אין השם שלם" (שמות שנה א ה). וכן כתב שזמן המצווה הוא תמיד (תורת חסד קפז).

כף החיים: "שיאמר כל יום: ...הריני מקיים מצות עשר הזכירות… ומעשה עמלק" (או"ח ס ד).

המג"א: "דהזכירות הללו הם מ"ע, ולכן כשיאמר… לשמך הגדול - מעשה עמלק" (אורח חיים ס ס"קב).

שו"ע הרב: "זכירת מעשה עמלק… הן מ"ע של תורה… וטוב לזוכרן אצל קרישמ"ע" (אורח חיים ס ד).

חיוב נשים

בעניין חיוב הנשים במצוות מחיית עמלק נחלקו הראשונים והפוסקים.

מחלוקת הראשונים

לענין חיוב הנשים במצוות זכור, נחלקו הרמב"ם והחינוך.

החינוך כותב שנשים פטורות ממצוה זו, כפי שכותב (מצווה תרג): "נוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים". היינו שלמרות שזו אינה מצווה שהזמן גרמא, מכיוון שהחינוך מקשר בין מצווה זו, למצווה להילחם בעמלק, כמו שרק הזכרים מצווים להילחם בעמלק, כך גם במצווה זו, מצווים רק הזכרים.

אך המנחת חינוך הקשה על החינוך, מדוע פטר נשים ממצווה זו, שהיא אינה מצווה שהז"ג, וגם שהרי מלחמת עמלק היא מלחמת מצווה, כדברי הרמב"ם (מלכים ומלחמות ה א), והרי למלחמת מצווה יוצאות גם הנשים, כפי שהרמב"ם פסק (שם ז ד), וא"כ מדוע פטר החינוך את הנשים.

עוד כותב המנ"ח, על כך שהחינוך מקשר בין המצווה להילחם בעמלק, ובין המצווה, לזכור את מעשיו, ולסיום כותב, שצ"ע מדוע כתב החינוך לפטור את הנשים, ונראה שגם הנשים חייבות במצווה זו.

בספר הדרש והעיון ניסה ליישב דברי החינוך מקושיית המנ"ח מדוע מקשר בין הזכירה למחייה ומתרץ שלשיטת החינוך הוקשה זכירה למחייה, וא"כ גם במצוות הזכירה הנשים פטורות. אך אין מחוור דיו, שהרי זו מלחמת מצווה שנשים חייבות, וכן מהיכי תיתי היקש זה.

יש המעלים צד לפטור נשים במצווה, כיוון שזו מצווה זהזמן גרמא, שנשים פטורות בה.

הוכיחו אחרונים בדעת הרמב"ם , שלדעתו נשים חייבות במצווה, מכיוון שלא כתב שמניין המצוה שנשים פטורות, את מצווה זו, א"כ נראה בדעת הרמב"ם שמחייב הנשים במצווה זו, וכן משמע מהרמב"ם שמחייב נשים.

וכתב בתורת חסד, שמחלוקת זו אם אישה חייבת תלויה במחלוקת הראשונים אם מניין וס"ת זה מדאורייתא. לפי הראשונים האומרים שאלו מדאורייתא מסתבר לדעת שהאישה חייבת, ואילו לדעת אלו האומרים שאין הם מהתורה, אומרים שנשים פטורות. בספר הררי קדם מביא (קפה), שלפי הראב"ד ור"ש משאנץ, שצוינו לעיל שסוברים שהמצווה היא ללמוד הלכות מגילה, והרי נשים פטורות ממצות תלמוד תורה, יוצא א"כ לדעתם שנשים פטורות במצווה.

מחלוקת הפוסקים

להלכה למעשה נחלקו הפוסקים האם הנשים חייבות.

בשו"ת בנין ציון (אורח חיים לז) כתב שהרב נתן אדלער היה נוהג שכל הנשים יבואו לשמוע פרשת זכור, וכן פסק המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון קב). וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סח), שהתפשט המנהג שנשים הולכות לשמוע את פרשת זכור. ובספר הליכות בת ישראל כתב (כב הערה ד), שהרב פיינשטין הורה שהנשים ילכו לשמוע פרשת זכור.

ובספר רגשי לב (ז הערה 51) כתב בשם הגרי"ש אלישיב, שמנהג הנשים הוא לשמוע פרשת זכור. וכך הכריע בשו"ת יחוה דעת (חלק א פד), אך כתב שאין להם חיוב.

לעומת זאת יש שפסקו, שהנשים לא צריכות כלל לשמוע פרשת זכור. כתב בשו"ת תורת חסד ( אורח חיים לז), שהמנהג שהנשים לא מגיעות לשמוע פרשת זכור כלל. פסק בכף החיים (תרפה ל) שנשים אינן חייבות לשמוע קריאת פרשת זכור, אך מכל מקום חייבות במצווה. וכן כתב בשו"ת קנין תורה (נג), שנשים לא צריכות לשמוע פרשת זכור.

הבן איש חי (תורת חסד קפז) קבע שמצוות זכור היא תמיד ולכן נשים חייבות. והרב קנייבסקי הביא בספרו טעמא דקרא (חלק הנהגות והוראות ממרן החזון איש כג) שהחזון איש הורה, שאין נשים חייבות לשמוע פרשת זכור. וכן הרב מרדכי אליהו כתב שנשים אינן חייבות, והדבר תלוי ברצונן.

ולעומתם דעת המנ"ח (מצווה תרג) שנשים חייבות במצוה, זו כיון דהוי מצות עשה שאין הזמן גרמא, ועוד דיש בה לאו ד'לא תשכח'.

קריאת זכור לנשים

יש שנהגו לעשות קריאת זכור מיוחדת לנשים, שישמעו את פרשת זכור מתוך ספר תורה (מנח"י ט סח). ונכון במיוחד שיהיו שם עשרה גברים, כדי שיהיה במניין, ושלא יוצאו סתם ספר תורה (הליכות בת ישראל כב הערה ג, בשם הרב אלישיב).

יש שכתבו, שבמקום שלא נהגו לעשות זאת, עדיף שלא יעשו קריאה במיוחד לנשים.

קישורים חיצוניים

• שיעור בנושא מצוות זכירת עמלק, באתר מנחת אשר.
• מאמר על פרשת זכור וזכירת מעשה עמלק, באתר סולמות.
• זכור את אשר עשה לך עמלק, באתר תורת הר ציון.
• קובץ בגדר מצוות זכור וחיוב הנשים, באתר ספריית אסיף.