זכירת מעשה עמלק

סוגיה העוסקת במצוות עשה לזכור את מעשיו של עמלק, ופרטי הדינים הנוגעים לכך.

מקור ויסוד המצווה

המצווה כתובה בפירוש בתורה בפרשת כי תצא: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה יז). מעשיו של עמלק מתוארים בפרשת בשלח (שמות יז יד) שם מסופר על עמלק שנלחם בבני ישראל.

בנוסף למצוות עשה, התורה כותבת ביחד עם מצוות הזכירה מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את מעשה עמלק; "לא תשכח" (דברים כה יז).

בה"ג וביראים, מצוות זכירת מעשה עמלק אינה מתוארת כמצווה בפני עצמה, כיוון שהיא טפלה למצווה של מחיית עמלק.

בספר המצוות לרמב"ם, לעומת זאת מתוארת המצווה בפני עצמה; "לזכור מה שעשה עמלק" (מצוות עשה קפט).

ספר החינוך קושר אף הוא את מצוות הזכירה למצוות המחייה אפע"פ שהוא סובר שמצוות הזכירה היא מצווה בפני עצמה; "לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים" (מצווה תרג).

הסמ"ג מחלק בין מצוות הזכירה מצוות עשה לבין מצוות הלא תעשה שלא לשכוח. לדעתו הלאו קשור למצוות המחייה (ל"ת רכו) ואילו הזכירה היא מצווה בפני עצמה (עשה קמז).

הסמ"ק מייחס את המצווה למעשה עמלק; "לזכור מעשה עמלק" (עשה קמז), ומוסיף את הצד החינוכי שבמצווה כדבריו; ובעבור זה תיהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא" (ל"ת רכו).

הגמרא מביאה את דרשת הספרי (כי תצא קסו) שם יש חילוק בין מצוות העשה למצוות הל"ת, באופן קיום המצווה; המצווה לזכור היא בפה, ואילו לא לשכוח זה בלב (גמרא, מגילה יח א).

טעמים למצווה

אנו מוצאים במפרשים ובמדרשים כמה טעמים למצווה זו;

מדברי הרמב"ם (ספר המצוות עשה קפט, הלכות מלכים ומלחמות ה ה) משמע שטעם המצווה הוא כדי שנעורר שנאה ואיבה לעמלק. וכעין זה כתב הרמב"ן בפירושו עה"ת (דברים כה יז). וכן כתב בספר החינוך (מצווה תרג), שטעם המצווה כדי לשונאו ולהילחם איתו, ולכן כתב שנשים פטורות. ועוד כתב החינוך טעם לדבר, כדי שנראה גודל אהבת השי"ת אלינו איך העניש שונאינו (שם).

וכתוב בפרקי דרבי אליעזר (מד) דטעם המצווה הוא כדי לזכור את החטא שהביא למעשה עמלק, אלא שלא רצה הקב"ה לבייש את ישראל לכן צווה אותם לזכור את מעשה עמלק וע"י כך יזכרו בחטא שהביא לכך. רש"י על הפסוק (דברים כה יז) כותב שלמה נסמכה פרשת זכור לאיסור של משקולות, אלא ללמדך שלא היו ישראל נזהרין בכך ועמלק בא מפני שחטאו ישראל, ומדבריו יוצא שמצוות זכור היא כדי לעורר את ישראל שלא לחטוא. , כך גם מסבירים הרבינו בחי, הכלי יקר והדעת זקנים (דברים כה יז).

הסמ"ק (מצווה כג) מוסיף טעם לצווה, שנזכור שהקב"ה מצילינו מיד אויבינו ומתוך כך לא נחטא. ו טעם הספרי למצווה, הוא; כדי שנתפלל שהשי"ת ימחה את שם עמלק, כיון שאין שם ה' שלם כל עוד עמלק בעולם (כי תצא רצו. כך פירש רבי דוד פרדו בפירושו על הספרי).

אופן קיום המצווה

קריאה בפה דווקא

חז"ל מוסיפים בביאור המצווה שכדי לצאת ידי חובה לא מספיק רק לזכור בלב אלא צריך לומר בפה. כך מובא בספרא (בחוקותי א ג): "תניא אי זכור יכול בלב כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך". - מדוע כתוב בתורה גם לא תשכח וגם זכור, אלא שאל תשכח זה לא לשכוח בלב, אבל כדי לקיים את מצוות זכור יש לבטא זאת בדיבור ממש בפה כדי שלא נשכח (תורה תמימה דברים כה יז). בנוסף לומדים שם בספרא גם לגבי הזכירות האחרות, כגון מרים, שבת וכו', שבהם גם צריכה להיות זכירה בפה.

כך גם שנינו בספרי (תצא קסו): "זכור את אשר עשה לך עמלק לא תשכח, בפה. לא תשכח, בלב. גם מהר"ם חאגיז כותב במנין המצוות (עשה רמב) שלו, שיש לזכור את עמלק בפה דווקא. וזה לשונו: "לזכור בפה כל הימים מה שעה טהרע לנו עמלק שנא' כו'"

אומנם מהתורה צריך לומר את המצווה בפה, אך יוצאים ידי חובה גם בשמיעת הפרשה מהבעל קורא, וצריכים הקהל לכוון קאילו קראו בפיהם (משנה ברורה ז ס"ק טז).

הגמרא במגילה (יח א) מביאה את דברי הספרי (כי תצא כה יז), כדי ללמוד לקריאת מגילה שיש לומר בפה, ולא יוצאים ידי חובה כשזוכרים בלב.

לכאורה תמוה, שהרי כל הלימוד של הספרא לזכור בפה, הוא מהכפילות של לא תשכח וזכור, והרי אין שום כפילות אלא אלו הם שתי מצוות נפרדות גם לא תעשה וגם עשה. והשדי חמד (כללים מערכה ז) מביא את תירוץ החיד"א, שהספרא לא לומד מהכפילות, אלא מכך שהתורה לא כתבה לא תשכח מלזוכרו, ובמקום זאת כתבה שתי מצוות נפרדות.

ישנה דעה האומרת שאפשר לצאת ידי חובה גם ע"י כוונה, ולאו דווקא ע"י דיבור. וכתבו אחרונים (מג"א סקב. שו"ע הרב שם סעיף ד. חיד"א עבודת הקודש צפורן שמיר א. כף החיים ס ס"ק ד) בשם האריז"ל שכאשר אומרים 'לשמך הגדול', בברכות קרישמ"ע שחרית, יש לכוון למחיית עמלק. ומשמע לדעתם שבזה מקיימים מצ"ע, וכפי שכתב הבן איש חי (שמות שנה א): "וכשאומר לשמך הגדול יכוין לקיים מצות עשה לזכור מעשה עמלק שבעבורו אין השם שלם".

נוסח קיום המצווה

מכיוון שחז"ל פוסקים שיש לעשות את המצווה דווקא בפה, ישנה מחלוקת האם ישנו נוסח מסוים שיש לומר ע"מ לצאת ידי חובת הזכירה.

הדעות שצריך נוסח מסוים

• לפי דברי התוס' (ברכות יג א), תוס' הרא"ש (שם), רא"ש (שם ז כ), רשב"א (שם יג א), תוס' ר"י החסיד ותוס' שאנץ (שם), משמע שיש חיוב מהתורה בנוסח מסוים ע"מ לצאת ידי חובה, כפי שאומר תוס': "פרשיות המחויבים לקרות מן התורה כמו פרשת זכור" ומשמע מדבריו שבקריאת פרשה זו מקיימים את מצוות זכור.

• כך גם משמע מדברי התרומת הדשן (קח) שכתב שטעות בידי בני הכפרים שמקפידים לבוא לעיירות דווקא כדי לשמוע מגילה במנין, וצריכים לבוא לשמוע פרשת זכור במנין בשבת שלפני פורים שהיא הרי חובה מהתורה. אך הרי גם בפורים ישנה קריאת התורה 'ויבא עמלק' והרי יכולים לצאת בזה ידי חובה? אלא משמע לדעתו שאין יוצאים ידי חובה בקריאה זו.

• כך גם דעת הפעולת שכיר (קלג), ערוך השולחן (תרפה ה) והמשנה ברורה (תרפה ס"ק טז).

הדעות שלא צריך נוסח מסוים

• הרמב"ן כותב (סוף כי תצא) שהאמירה בפה היא לספר לבניו ולדורותיו את מעשה עמלק שלא נשכח למחותו, אם כן יוצא שלדעתו כל אחד אומר במילים שלו ולא צריך נוסח מסוים.

• הראב"ד ור"ש משאנץ כתבו (על תורת כהנים סוף בחוקותי) שאפשר לצאת ידי חובת מצווה זו אף בקריאת המגילה, יוצא שלדעתם אין צורך בנוסח מסוים.

יציאת יד"ח בקריאת "ויבא עמלק"

ישנו דיון בפוסקים האם ניתן לצאת ידי חובת המצווה רק בפרשת זכור או גם בפרשת 'ויבא עמלק'.

לדעת המגן אברהם (תרפה) אפשר לצאת ידי חובת המצווה אף בשמיעת קריאת התורה של פורים שהרי ביום זה קוראים את פרשת 'ויבא עמלק' (בשלח), ולא את פרשת זכור. לדעתו הסכימו הבאה"ט, פמ"ג, כה"ח, חכמת שלמה ועוד מהאחרונים ^{[דרוש מקור]}.

המהרי"ל דיסקין (שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון ה ס"ק קא) וכן המשנ"ב (תרפה ס"ק טז), חולקים על דעת המג"א, ופוסקים שא"א לצאת ידי חובה המצווה בשמיעת פרשת 'ויבא עמלק'.

הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו "שיעורים לזכר אבא מרי", בהסתמך על הצעת הרמב"ן בפרשת כי תצא "ונמצינו למדים מן התורה בשניה זכור ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה", טוען שמקרא מגילה וקריאת "ויבא עמלק" בפורים, מהוים המשך לקיום דאורייתא של מצות זכירת עמלק, שקוימה בקריאת "זכור" בשבת שלפני כן.