זכירת מעשה עמלק

סוגיה העוסקת במצוות עשה לזכור את מעשיו של עמלק, ופרטי הדינים הנוגעים לכך.

מקור ויסוד המצווה

המצווה כתובה בפירוש בתורה בפרשת כי תצא: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה יז). מעשיו של עמלק מתוארים בפרשת בשלח (שמות יז יד) שם מסופר על עמלק שנלחם בבני ישראל.

בנוסף למצוות עשה, התורה כותבת ביחד עם מצוות הזכירה מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את מעשה עמלק; "לא תשכח" (דברים כה יז).

בה"ג וביראים, מצוות זכירת מעשה עמלק אינה מתוארת כמצווה בפני עצמה, כיוון שהיא טפלה למצווה של מחיית עמלק.

בספר המצוות לרמב"ם, לעומת זאת מתוארת המצווה בפני עצמה; "לזכור מה שעשה עמלק" (מצוות עשה קפט).

ספר החינוך קושר אף הוא את מצוות הזכירה למצוות המחייה אפע"פ שהוא סובר שמצוות הזכירה היא מצווה בפני עצמה; "לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים" (מצווה תרג).

הסמ"ג מחלק בין מצוות הזכירה מצוות עשה לבין מצוות הלא תעשה שלא לשכוח. לדעתו הלאו קשור למצוות המחייה (ל"ת רכו) ואילו הזכירה היא מצווה בפני עצמה (עשה קמז).

הסמ"ק מייחס את המצווה למעשה עמלק; "לזכור מעשה עמלק" (עשה קמז), ומוסיף את הצד החינוכי שבמצווה כדבריו; ובעבור זה תיהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא" (ל"ת רכו).

הגמרא מביאה את דרשת הספרי (כי תצא קסו) שם יש חילוק בין מצוות העשה למצוות הל"ת, באופן קיום המצווה; המצווה לזכור היא בפה, ואילו לא לשכוח זה בלב (גמרא, מגילה יח א).

טעמים למצווה

אנו מוצאים במפרשים ובמדרשים כמה טעמים למצווה זו;

מדברי הרמב"ם (ספר המצוות עשה קפט, הלכות מלכים ומלחמות ה ה) משמע שטעם המצווה הוא כדי שנעורר שנאה ואיבה לעמלק. וכעין זה כתב הרמב"ן בפירושו עה"ת (דברים כה יז). וכן כתב בספר החינוך (מצווה תרג), שטעם המצווה כדי לשונאו ולהילחם איתו, ולכן כתב שנשים פטורות. ועוד כתב החינוך טעם לדבר, כדי שנראה גודל אהבת השי"ת אלינו איך העניש שונאינו (שם).

וכתוב בפרקי דרבי אליעזר (מד) דטעם המצווה הוא כדי לזכור את החטא שהביא למעשה עמלק, אלא שלא רצה הקב"ה לבייש את ישראל לכן צווה אותם לזכור את מעשה עמלק וע"י כך יזכרו בחטא שהביא לכך. רש"י על הפסוק (דברים כה יז) כותב שלמה נסמכה פרשת זכור לאיסור של משקולות, אלא ללמדך שלא היו ישראל נזהרין בכך ועמלק בא מפני שחטאו ישראל, ומדבריו יוצא שמצוות זכור היא כדי לעורר את ישראל שלא לחטוא. , כך גם מסבירים הרבינו בחי, הכלי יקר והדעת זקנים (דברים כה יז).

הסמ"ק (מצווה כג) מוסיף טעם לצווה, שנזכור שהקב"ה מצילינו מיד אויבינו ומתוך כך לא נחטא. ו טעם הספרי למצווה, הוא; כדי שנתפלל שהשי"ת ימחה את שם עמלק, כיון שאין שם ה' שלם כל עוד עמלק בעולם (כי תצא רצו. כך פירש רבי דוד פרדו בפירושו על הספרי).

אופן קיום המצווה

קריאה בפה דווקא

חז"ל מוסיפים בביאור המצווה שכדי לצאת ידי חובה לא מספיק רק לזכור בלב אלא צריך לומר בפה. כך מובא בספרא (בחוקותי א ג): "תניא אי זכור יכול בלב כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך". - מדוע כתוב בתורה גם לא תשכח וגם זכור, אלא שאל תשכח זה לא לשכוח בלב, אבל כדי לקיים את מצוות זכור יש לבטא זאת בדיבור ממש בפה כדי שלא נשכח (תורה תמימה דברים כה יז). בנוסף לומדים שם בספרא גם לגבי הזכירות האחרות, כגון מרים, שבת וכו', שבהם גם צריכה להיות זכירה בפה.

כך גם שנינו בספרי (תצא קסו): "זכור את אשר עשה לך עמלק לא תשכח, בפה. לא תשכח, בלב. גם מהר"ם חאגיז כותב במנין המצוות (עשה רמב) שלו, שיש לזכור את עמלק בפה דווקא. וזה לשונו: "לזכור בפה כל הימים מה שעה טהרע לנו עמלק שנא' כו'"

אומנם מהתורה צריך לומר את המצווה בפה, אך יוצאים ידי חובה גם בשמיעת הפרשה מהבעל קורא, וצריכים הקהל לכוון קאילו קראו בפיהם (ספר התודעה פרק ט"ו).

הגמרא במגילה (יח א) מביאה את דברי הספרי (כי תצא כה יז), כדי ללמוד לקריאת מגילה שיש לומר בפה, ולא יוצאים ידי חובה כשזוכרים בלב.

לכאורה תמוה, שהרי כל הלימוד של הספרא לזכור בפה, הוא מהכפילות של לא תשכח וזכור, והרי אין שום כפילות אלא אלו הם שתי מצוות נפרדות גם לא תעשה וגם עשה. והשדי חמד (כללים מערכה ז) מביא את תירוץ החיד"א, שהספרא לא לומד מהכפילות, אלא מכך שהתורה לא כתבה לא תשכח מלזוכרו, ובמקום זאת כתבה שתי מצוות נפרדות.