התרת נדרים על מנהג

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: פסחים ד א
בבלי: פסחים נ עמוד ב
ירושלמי: פסחים ד א
רמב"ם:
שלחן ערוך: יורה דעה ריד א

הסוגיא עוסקת במחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.

החובה להמשיך במנהג אבות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא בפסחים נ: קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" פסחים (נ:), ובנדרים(טו:) מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים.

החובה ללכת במנהגי אבות הובאה בראשונים ונפסקה להלכה. כבר ברי"ף (על פסחים נ:) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב הרמב"ן (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב הרשב"א (שו"ת ח"ג סימן רלו) , וכן כתב הרא"ש (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת הריב"ש (סימן שצ"ט) וכן פסק השו"ע (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם נראה שהרמב"ם לא סבר כך כיון שבתשובותיו כאשר הוא נשאל על מנהגים הוא אף פעם לא דן בהם מצד המנהג אלא מצד הדין עצמו ואף פעם לא דן על הקושי לבטל מנהג, (שו"ת הרמב"ם קעח, רנו, רסג) ולא נראה שהייתה לו בעיה לבטל מנהגים כאשר סבר שכך עיקר הדין.

האחרונים הסכימו למעשה שהחובה ללכת במנהגי אבות היא מדרבנן, שכן ראשית לא מצאנו חובה כזאת מדאורייתא. ועדיין יש לשאול שאולי יהיו מנהגים חמורים כאיסורי נדרים דאורייתא? אלא שמהגמרא בנדרים (טו.) מוכח להיפך, שכן היא מצטטת את הברייתא הזאת "דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם" שהיא המקור לחובת ההליכה במנהגים, ואומרת על ברייתא זו שהיא המקור שיש איסורי "בל יחל" (נדרים) מדרבנן והם המנהגים (רש"י שם) ולכן מוכח מכאן שתוקף מנהגים הוא מדרבנן. וכך הבין המהרשד"ם (שו"ת יו"ד סימן מ).

מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.

האוסרים לעשות התרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) הוא מחלק בין סוגי המנהגים השונים:

1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות ולא קהילה, מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.

2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.

הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא בפסחים נ: שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות.

גדר האיסור להתיר את המנהג דומה לגדר האיסור להתיר שבועה על המצוות הוא, דהיינו מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן מוכח שהאיסור הוא מדרבנן (כפי שכתב רש"י פסחים ז עמוד ב ד"ה זכר לדבר) והפסוק הוא אסמכתא בלבד. והרמב”ן (מלחמות ה' סביב הרי"ף פסחים נ:) על הסכים לכל זה.

רשב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרשב"א (שו"ת ח"ג סימן רלו) כותב ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם.

חומרת האיסור לפי הרשב"א היא מדרבנן, שכן הוא נסמך על הברייתא של 'דברים המותרים' (פסחים נ: שהוזכרה לעיל) ומכאן אנו יכולים להבין שחומרת האיסור היא דרבנן, מכיון שכבר הוכחנו לעיל מהגמרא בנדרים שברייתא זו מדברת באיסור דרבנן ולא דאורייתא. המהרשד"ם (שו"ת יו"ד סימן מ).

המתירים לעשות התרה על מנהגים[עריכה | עריכת קוד מקור]

רב האי גאון[עריכה | עריכת קוד מקור]

פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם).

רבנו חננאל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפירושו לגמרא (פסחים נ:) מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שם הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים והסיבה שרבי יוחנן לא התיר הייתה נקודתית.

רא"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפירושו לגמרא (פסחים פרק רביעי אות ג) מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתב המרדכי בשם המהר"ם מרוטנבורג במקום. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.

וכן הבינו בנו הטור בקיצור פסקי הרא”ש- שמשפחה שאבותיהם נהגו איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר בין אם מדובר ביחיד או ברבים אין להתיר בלא התרה אבל בהתרה על ידי פתח וחרטה מותר.

רבינו ניסים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפירושו על הרי"ף (פסחים פרק רביעי) מביא שני דרכים להבין את הסוגיות במסכת פסחים פרק מקום שנהגו וכאן יובא פירוש אחד- בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגי טעות של עמי ארצות הוא מסיק שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים- בלא פתח וחרטה, אבל כולם התירו לעשות התרת נדרים על מנהג גם הירושלמי וגם הבבלי. ובנדרים פא: ד”ה "משום שנאמר" כתב שרבנו יהודה הכהן הסכים לדעתו.

שו"ע[עריכה | עריכת קוד מקור]

השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. והרמ"א כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.

דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקרבן נתנאל (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב מהר"י קולון (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא מסייג את סעיף א'. והיו גם שהעמידו שיש חילוק בין מנהג של אבא למנהג קהילה ועדה שלמה (כנסת הגדולה- יו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז, ועיין על כך בהרחבה בדיונים באחרונים). ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון בבית יוסף על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם משפט החרם ושו"ת הריב"ש שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר (מלחמות ה' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן, ועוד שבדבריהם לא נזכר בשום מקום במפורש שהם אוסרים לעשות התרה. וכן מוכח מהטור שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי הש"ך בשם המהרש"ל (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, ויוצא מכך שמנהג קהילה ניתן להתיר, וכן כתב המטה יוסף (יו"ד סוף סימן א').

ועוד יש להקשות על הקרבן נתנאל וסיעתו מהירושלמי (פסחים ד, א) שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך שכן במפורש כתב שהוא מוכרח להגיד כך מפני גודל הפרצה שהוא רואה בדבר. וכן כתב המהרשד"ם (שו"ת יו"ד סימן מ) בעיקרי הדברים, אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. ועוד ועיין בדברי שלום (שו"ת יו"ד פג') שהאריך מאוד. ובפניני הלכה (פסח ט' ג' הערה 1) השאיר למעשה בצריך עיון, והרב ליאור אסר (שו"ת באתר ישיבה).

כוונת השו"ע בסימן רכ"ח[עריכה | עריכת קוד מקור]

המחלוקת שהצגנו בסעיף הקודם התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח, שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". ותרץ הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע למנהגים כלל אלא לחרמות או הסכמות ציבור, ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג קהילה ממש ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. ומעין זה כתבו החיי אדם (סי’ קכז סעי’ יא), והנשמת אדם (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ הנהר שלום (סי’ תצו ס”ק ב).

ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. הערוך השולחן (יו"ד רי"ד סימן י"ב) כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. החתם סופר (שו"ת או"ח סימן קכ"ב) כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה (והביא עוד כמה פירושים עיין שם). בשו"ת אחיעזר (חלק ב יו"ד יט, עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות, הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם, אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה, אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. וסוכמו רבים מהתירוצים בספר כל נדרי (עמוד תרס"ח).

דיונים באחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מנהגי חסידות של ההורים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפרי חדש (אורח חיים תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה.) והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. וכן כתב היביע אומר (ח"ג יו"ד י"א), וכן כתבו [הכנסת הגדולה] (ביו"ד סימן רי"ד הגה"ט אות מז), בשם המשא מלך (תורת המנהגות חקירה ד). וחלק על כך החוות יאיר (שו"ת סימן קכ"ו) וכתב שאין סברא לחלק בין יחיד לרבים בדבר זה, ועוד שבסיפור בני ביישן ר"י אוסר עליהם לשנות מנהגם ואומר כבר נהגו אבותיכם ונראה שדווקא ברבים אך אז הוא מביא פסוק בלשון יחיד שמע בני מוסר אביך, ולכן ברור שאין הבדל בין יחיד לרבים. וכן כתב הדבר משה (שו"ת יו"ד סימן ל"ב).

מנהג כתלות של מקום מגורים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחוות יאיר (בשו"ת קכ"ו) כתב שהחובה לנהוג מנהג אבות נובע ממנהג המקום, וכן נראה מדברי הר"ן (פסחים פרק רביעי ד"ה ונמצינו למדים) שכותב שהיוצא ממקום ואין דעתו לחזור רשאי להקל במנהגי העיר שעזב. ויוצא לפי החוות יאיר שאם היה מנהג מסוים בקהילה והקהילה חרבה או שאדם עזב את המקום אם אין דעתו לחזור, אין הוא חייב להמשיך לנהוג במנהגי אותה העיר והרחיב המטה יוסף (יו"ד סו"ס א) שאף בתקנות קהילה כל עוד לא היו תקנות גדולות של גדולי הדור אלא תקנות מקומיות- פוקעות עם שינוי המקום, ומכל מקום הוא מצריך התרת נדרים. והמשא מלך (חקירה יא) הוסיף שחובת קיום המנהגים נוגעת לישיבה הקהילה, וכל זמן שהקהילה קיימת כאחת אז גם אם היא זזה אין החובה פוקעת אפילו אם היא נודדת, אבל כיחידים החובה פוקעת והרי הם בטלים למקום החדש אליו הגיעו, משום שכל מה שנאמר ש'קמא קמא בטיל' הוא לגבי יחידים שהגיעו לקהילה אחרת אבל לא לגבי קהילות שלמות שנדדו. ונראה שדין זה מוסכם, אלא שקיים דיון לגבי קהילות האשכנזים שהגיעו ארצה האם יש להם דין של 'קמא קמא בטיל' או שהגיעו כקהילות ואז לא בטלים, ואין כאן מקום להאריך.

הגדר של הכרעה במחלוקת[עריכה | עריכת קוד מקור]

המהרשד"ם (שו"ת יו"ד סימן מ) כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו הפרי חדש (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב) וההגהות מהריק"ש (סי' ריד ס"ב) מטה יוסף (יו"ד סוף סימן א') והמשא מלך. לעומת זאת השדי חמד (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וגם לפי סברא זו יש המצריכים התרת נדרים לפני הפסקת המנהג. וכן כתבו הדבר משה (שו"ת יו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל הספר כרם שלמה), והמהרש"ך (ח"א סי' קעח), והמהר"א חסון (שו"ת משפט צדק סי' לב). לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים.

הלכה למעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לא נכריע כאן הלכה למעשה אך נסכם את הנקודות אותם יש לשקול בבואנו לפסוק בשאלת התרת נדרים על מנהג, ובכך ניתן את הכלים לפסוק בשאלה זו.

1. כמי יש להכריע במחלוקת הראשונים בדבר עצם ההתרה על מנהג?

2. מהי הכרעת השו"ע בסימן רי"ד ומהי הכרעתו בסימן רכ"ח והיחס ביניהם?

3. האם מדובר במנהג בעלמא או בתקנת ציבור?

4. אם מדובר במנהג, האם הוא מנהג יחידים או קהילה או עם ישראל כולו?

5. האם מדובר במנהג חומרא בעלמא או במנהג סייג והרחקה מעבירה?

6. האם מדובר במנהג ממש שנתייסד 'יש מאין' או בנוהג להכריע כדעה מסוימת?

7. כיצד יש להכריע בשאלה האם שינוי מקום מסיר את החובה להמשיך במנהגים?

8. מה יכולות להיות ההשפעות ההלכתיות-חברתיות של שינוי המנהג?