התרת נדרים על מנהג

מקורות
משנה:	פסחים (ד א)
בבלי:	פסחים (נ ב)
ירושלמי:	פסחים (ד א)
שולחן ערוך:	(ריד א)

הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים. הדבר נתון במחלוקת ראשונים אותה נפרט בסוגיא זו.

החובה להמשיך במנהג אבות

הגמרא בפסחים נ: קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת איך להבין את המשפט הזה אך המוסכם הוא שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"(בגמרא בפסחים בסיפור בני ביישן), ובגמרא בנדרים (טו:) מובא שהיא ענף של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים.

החובה ללכת במנהגי אבות הובאה להלכה בפוסקים רבים כבר ברי"ף (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב הרמב"ן (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב הרשב"א (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב הרא"ש (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת הריב"ש (סימן שצ"ט) וכן פסק השו"ע (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם לא נמצא לכך מקור ברמב"ם והדבר צריך עיון האם הרמב"ם חלק על דין זה.

מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. ישנם ראשונים הסוברים שניתן להתיר את המנהגים על ידי התרת נדרים ויש הסוברים שאין דרך להתיר מנהג אבות אפילו לא על ידי התרת נדרים.

האוסרים לעשות התרה

ראב"ד

מחלק בין סוגי המנהגים השונים:

1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.

2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.

הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. ולכן את הסיפור לגבי בני ביישן הוא מבין שמדובר שבני ביישן באו לעשות התרת נדרים ורבי יוחנן לא הסכים כיון שזה כמו הנשבע לקיים את המצוות. והאיסור להתיר את השבועה של הנשבע על המצוות הוא מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על פסוק הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן משמע שהאיסור הוא מדרבנן. והרמב”ן הסכים לכל זה.

רשב"א

ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם.

מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן.

המתירים לעשות התרה על מנהגים

רב האי גאון

פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם).

רבנו חננאל

רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן (בגרסאות שלנו רבי) למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין ולכן אין מקום להתיר ואין הדבר תלוי במנהג אבותיהם אלא בעיקר הדין. ומפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים.

הרא"ש

מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. הוא מוכיח שאכן יש איסור לעבור על מנהג אבות (ללא התרה) מהגמרא בירושלמי פסחים פרק ד' א'- "...נשאל ואין מתירין לו", וכן מגמרא דומה בבבלי נדרים טו. סברתו היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.

וכן הבינו בנו הטור בקיצור פסקי הרא”ש- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.

רבינו ניסים

בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגים של עמי ארצות והוא מסיק שאפשר שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים, והירושלמי בסך הכל התיר לעשות התרת נדרים ממש בפתח וחרטה שזה ודאי מותר. והוא מדייק זאת גם מלשון הבבלי. בפירושו לנדרים פא: ד”ה משום שנאמר הר"ן מביא את דעת רבנו יהודה הכהן שמסכים לדעתו.

מהר”ם מרוטנבורג

מביא שאלה על אדם שנהג להתענות ועכשיו רוצה להפסיק כי הוא חלש, והוא פוסק שמותר לו וצריך התרת חכם. ומביאו המרדכי תלמידו ומסכים לכך.