התרת נדרים על מנהג

מקורות
משנה:	פסחים (ד א)
בבלי:	פסחים (נ ב)
ירושלמי:	פסחים (ד א)
שולחן ערוך:	(ריד א)

הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים. הדבר נתון במחלוקת ראשונים אותה נפרט בסוגיא זו.

החובה להמשיך במנהג אבות

הגמרא בפסחים נ: קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת איך להבין את המשפט הזה אך המוסכם הוא שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"(בגמרא בפסחים בסיפור בני ביישן), ובגמרא בנדרים (טו:) מובא שהיא ענף של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים.

החובה ללכת במנהגי אבות הובאה להלכה בפוסקים רבים כבר ברי"ף (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב הרמב"ן במשפט החרם

 נמצאו ד' דרכים בחרם שאין בשבועות ובנדרים, שאינו צריך להוציא מפיו, ושהוא חל עליו בעל כרחו ושלא בפניו, והעובר עליו פורש מן הצבור כדיני הנידוי ויותר מהם, ושהוא מתחייב עליו מיתה לפעמים. אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות. אבל יש בחרם זה צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן, שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לב"ד או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכולים הם בעצמן להתיר לו, וזהו היתר חרמים שהמנדים מתירים כרצונם. וכן אם מתו מאנשי העיר או שהלכו להם למדה"י מתירים ואין חוששין כדאיתא באבל רבתי מת אחד מן המנדים אם נתן רשות לחביריו מתירים לו ואנשי העיר הרשות נתונה בידם או ביד רובם וטוביהם מן הסתם ולא ביד ההולכים להם למדה"י. וכן אם מת הדור ההוא העומדים תחתיהם מתירים, והוא שיהיו גדולים כמותם בחכמה ובמנין כדין נידוי ושמתא כדמוכח במסכת משקין (מו"ק י"ז א') וכן פירש רבי' האי גאון ז"ל בתשובה. מ"מ אין מקצת הציבור מתירין ואפילו רובם עד שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובים כמותם כמו שאמרו חלקו אינו מופר, והיתר זה עצמו הרי הוא כהיתר נדרים ע"פ שלשה או ע"פ יחיד מומחה כחרמי היחיד ונדוי שלו ומתירים בלשון חכם, ואם החרימו בפניו אין מתירים אלא בפניו כדין נדר, אין ביניהם אלא שהם עצמן מתירין בלא פתח היתר וחרטה דמעיקרא ושמתירים אפילו במקום הרב. וכל זה מפורש בגמרא ואין כאן מקום להאריך שלא באנו אלא לעניננו. 

ברשב"א (....) הדבר הובא באופן מפורש, וכן ברא"ש (פסחים פרק רביעי סימן ג') בשו"ת הריב"ש (סימן שצ"ט) בר"ן וכן הובא להלכה בשו"ע (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים.(((אמנם לא נמצא לכך מקור ברמב"ם והדבר צריך עיון האם הרמב"ם חלק על דין זה.)))

מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. ישנם ראשונים הסוברים שניתן להתיר את המנהגים על ידי התרת נדרים ויש הסוברים שאין דרך להתיר מנהג אבות אפילו לא על ידי התרת נדרים.

לפי האוסרים מה יהיה גדר האיסור?

במסכת נדרים טו. הגמרא מדברת על כך שיש איסורים הדומים לנדרים מדרבנן ומביאה לשם כך ברייתא שמוכיחה את הדבר, הברייתא הזאת היא הברייתא שעסקנו בה עד כה- “דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר בפניהם כדי לבטלן משום שנאמר "לא יחל דברו"”. מה שמראה לנו שאיסור ביטול מנהגים הוא מדרבנן. וכך רש”י מפרש את הדברים על המילים- "אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר לפניהם: לבטל מנהגם, דעובר משום בל יחל, ומן התורה אינו בבל יחל, אלא מדרבנן." וכן מפרש הרא”ש שצריך התרה מדרבנן, על הסיפור של בני ביישן בבבלי פסחים נ:. והראב"ד שנמנה על האוסרים הסביר שמדובר באותו איסור הקיים בהתרת שבועה על דבר מצווה. (((צריך לעיין מה האיסור והאם אכן הוא דרבנן כמו שכתבתי))) וגם מדברי הרשב"א משמע שהאיסור להתיר הוא דרבנן כיון שהוא אומר שמנהגים שאדם אסר על עצמו הם כעין איסורים שאסרתן תורה ולא איסור תורה ממש. ואם האיסורים עצמם הם רק כעין איסורים שאסרתן תורה ודאי שאיסור התרתם לפי האוסרים יהיה רק מדרבנן. ולכן נראה לסכם שבפשטות האיסור לעבור על מנהג הוא מדרבנן, וגם האיסור לעשות התרת נדרים על מנהג לפי האוסרים יהיה רק מדרבנן.

המתירים לעשות התרה על מנהגים

הרא"ש

מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. הוא מוכיח שאכן יש איסור לעבור על מנהג אבות (ללא התרה) מהגמרא בירושלמי פסחים פרק ד' א'- "...נשאל ואין מתירין לו", וכן מגמרא דומה בבבלי נדרים טו. סברתו היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.

וכן הבינו בנו הטור בקיצור פסקי הרא”ש- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.

רבנו חננאל

רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן (בגרסאות שלנו רבי) למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין ולכן אין מקום להתיר ואין הדבר תלוי במנהג אבותיהם אלא בעיקר הדין. ומפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים.

רבינו ניסים

בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגים של עמי ארצות והוא מסיק שאפשר שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים, והירושלמי בסך הכל התיר לעשות התרת נדרים ממש בפתח וחרטה שזה ודאי מותר. והוא מדייק זאת גם מלשון הבבלי. בפירושו לנדרים פא: ד”ה משום שנאמר הר"ן מביא את דעת רבנו יהודה הכהן שמסכים לדעתו.

מהר”ם מרוטנבורג

מביא שאלה על אדם שנהג להתענות ועכשיו רוצה להפסיק כי הוא חלש, והוא פוסק שמותר לו וצריך התרת חכם. ומביאו המרדכי תלמידו ומסכים לכך.

האוסרים לעשות התרה

ראב"ד

מחלק בין סוגי המנהגים השונים:

1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.

2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.

הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. ולכן את הסיפור לגבי בני ביישן הוא מבין שמדובר שבני ביישן באו לעשות התרת נדרים ורבי יוחנן לא הסכים כיון שזה כמו הנשבע לקיים את המצוות. יש לשים לב שיוצא לנו מכאן שהאיסור לעשות התרת נדרים על מנהג הוא מדרבנן לפי הראב”ד ויש לדבר חשיבות גדולה. והסכים לזה הרמב”ן. יתכן שגם הרשב”א יסכים לטעם הזה.

רשב"א

ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הרשב”א פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. צריך עיון האם טעמו של הרשב"א הוא כמו הטעם שמביא הראב"ד ונראה שכן.

האם לפי האוסרים יהיה האיסור מדאורייתא או מדרבנן?

במסכת נדרים טו. הגמרא מדברת על כך שיש איסורים הדומים לנדרים מדרבנן ומביאה לשם כך ברייתא שמוכיחה את הדבר, הברייתא הזאת היא הברייתא שעסקנו בה עד כה- “דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר בפניהם כדי לבטלן משום שנאמר "לא יחל דברו"”. מה שמראה לנו שאיסור ביטול מנהגים הוא מדרבנן.

וכך רש”י מפרש את הדברים על המילים-אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר לפניהם: "לבטל מנהגם דעובר משום בל יחל ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן." וכן מפרש הרא”ש שצריך התרה מדרבנן, על הסיפור של בני ביישן בבבלי פסחים. והראב"ד שנמנה על האוסרים הסביר שמדובר באותו איסור הקיים בהתרת שבועה על דבר מצווה. (((צריך לעיין מה האיסור והאם אכן הוא דרבנן כמו שכתבתי))) וגם מדברי הרשב"א משמע שהאיסור להתיר הוא דרבנן כיון שהוא אומר שמנהגים שאדם אסר על עצמו הם כעין איסורים שאסרתן תורה ולא איסור תורה ממש. וגם הסברה נותנת כך כיון שאם מנהג הוא בל יחל דרבנן לא יתכן שיהיה האיסור להתירו דאורייתא. ולכן נראה לסכם שבפשטות האיסור לעבור על מנהג הוא מדרבנן, ולפי האוסרים לעשות התרת נדרים האיסור הזה הוא מדרבנן.