התרת נדרים על מנהג
| משנה: | פסחים ד א |
| בבלי: | פסחים נ ב |
| ירושלמי: | פסחים ד א |
| שולחן ערוך: | ריד א |
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים. הדבר נתון במחלוקת ראשונים אותה נפרט בסוגיא זו.
המקורות בגמרא
הגמרא בפסחים נ: קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. ישנה מחלוקת ראשונים איך לפרש את המשפט הזה, האם מדובר באיסור להתיר להם את מנהגיהם מבחינה הלכתית אך ניתן להתיר להם את המנהגים בהתרת נדרים על ידי פתח וחרטה או שמא אין להתיר את המנהגים גם בתורת נדרים. מחלוקת זו חורזת בתוכה עוד גמרות בבבלי ובירושלמי. הגמרא בפסחים נ.-נ: מדברת על החיוב של אדם ללכת אחר המנהג במקום בו הוא נמצא. הגמרא מביאה סיפור על בני ביישן שהיה מנהג אבותיהם שלא להפליג הפלגות קצרות ביום שישי,דבר המותר על פי ההלכה, והם שהיו בקושי כלכלי באו לרבי יוחנן ושאלו אותו הם הם יכולים להפליג, רבי יוחנן ענה להם שאסור להם כיון שכבר קיבלו אבותיהם ויש חובה ללכת אחר מנהג אבות דבר הנלמד מן הפסוק “שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך” פסוק המורה שמעבר לכך שיש חובה לשמוע לתורת ה' יש חובה שלא ליטוש מוסר האב ותורת האם. סביב מקור זה ישנה מחלוקת ראשונים האם בני ביישן נשאלו בתורת התרת נדרים ורבי יוחנן לא התיר להם או שמא הם ביקשו רק מצד ההלכה ולכן רבי יוחנן לא התיר להם אבל אם היו נשאלים על נדרם הוא היה מתיר להם.
סיעת המתירים
הראש
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. הוא מוכיח שאכן יש איסור לעבור על מנהג אבות (ללא התרה) מהגמרא בירושלמי פסחים פרק ד' א'- "...נשאל ואין מתירין לו", וכן מגמרא דומה בבבלי נדרים טו. סברתו היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.
וכן הבינו בנו הטור בקיצור פסקי הרא”ש- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.
רבנו חננאל
רבנו חננאל מחבר בין הגמרות ומצטרף לסיעות ההיתר בכך שהוא מסביר את הגמרא שלנו על פי הגמרא בירושלמי. הוא מסביר שהסיבה שרבי יוחנן אסר להם היא כי הוא סבר שאסור באמת מעיקר הדין. ונראה שהייתה לו בירושלמי גירסא שונה וגרס את הסיפור על רבי יוחנן ולא על רבי.
רבינו ניסים
מתקשה בכך שבבבלי משמע שאסור להתיר דבר לעמי ארצות כיון שיבואו לדמות מילתא למילתא והירושלמי לעומת זאת מתיר גם בבני תורה וגם בעמי הארץ. והוא מתרץ שאפשר שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים וכל מה שהתירו הוא לעשות התרת נדרים ממש בפתח וחרטה שזה ודאי מותר. ומדייק מזה שכתוב נשאל ולא שואל שהוא לשון התרת נדרים. ואם כן יוצא מדבריו שגם הירושלמי וגם הבבבלי מתירים לעשות התרת נדרים של ממש על מנהג אבל אסור לזלזל במנהג בלי התרה. וכן מביא הר”ן את דעת רבנו יהודה הכהן בפירושו לנדרים פא: ד”ה משום שנאמר.
מהר”ם מרוטנבורג
מביא שאלה על אדם שנהג להתענות ועכשיו רוצה להפסיק כי הוא חלש, והוא פוסק שמותר לו וצריך התרת חכם. ומביאו המרדכי תלמידו ומסכים לכך.