התרת נדרים על מנהג

מקורות
משנה:	פסחים ד א
בבלי:	פסחים נ עמוד ב
ירושלמי:	פסחים ד א
שולחן ערוך:	יורה דעה רי"ד א'

הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.

החובה להמשיך במנהג אבות

הגמרא בפסחים נ: קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת איך להבין את המשפט הזה אך המוסכם הוא שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות. חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"(בגמרא בפסחים בסיפור בני ביישן), ובגמרא בנדרים (טו:) מובא שהיא ענף של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים.

החובה ללכת במנהגי אבות הובאה להלכה בפוסקים רבים כבר ברי"ף (פסחים נ עמוד ב) הובא סיפור על בני ביישן אותו נזכיר בהרחבה בחיבור זה שממנו משתמעת חובה זו. וכן כתב הרמב"ן (משפט החרם) שקבלה של קהל חלה עליהם ועל זרעם, כמו שמצינו במעמד הר סיני וענייני צומות. וכן כתב הרשב"א (ח"ג סימן רלו) , וכן כתב הרא"ש (בבלי פסחים פרק רביעי אות ג) וכן כתב בשו"ת הריב"ש (סימן שצ"ט) וכן פסק השו"ע (יו"ד רי"ד סעיף ב'), והדבר מוסכם על כל הפוסקים. אמנם לא נמצא לכך מקור ברמב"ם והדבר צריך עיון האם הרמב"ם חלק על דין זה. אמנם כל זה רק במנהג שלא נובע מטעות.

מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. ישנם ראשונים הסוברים שניתן להתיר את המנהגים על ידי התרת נדרים ויש הסוברים שאין דרך להתיר מנהג אבות אפילו לא על ידי התרת נדרים.

האוסרים לעשות התרה

ראב"ד

מחלק בין סוגי המנהגים השונים:

1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.

2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.

הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. ולכן את הסיפור לגבי בני ביישן הוא מבין שמדובר שבני ביישן באו לעשות התרת נדרים ורבי יוחנן לא הסכים כיון שזה כמו הנשבע לקיים את המצוות. והאיסור להתיר את השבועה של הנשבע על המצוות הוא מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן משמע שהאיסור הוא מדרבנן. והרמב”ן הסכים לכל זה.

רשב"א

ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם.

מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן.

המתירים לעשות התרה על מנהגים

רב האי גאון

פוסק בתשובה שסתם קבלה של הקהל רשאים לשנות להוסיף ולהפחית בה כפי רצונם. ושמשמע ממנו שאפילו אין צריך לעשות התרת נדרים על הסכמה של קהל. וכך הבין אותו הרמב"ן (משפט החרם).

רבנו חננאל

רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים.

הרא"ש

מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו המהר"ם מרוטנבורג והמרדכי. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.

וכן הבינו בנו הטור בקיצור פסקי הרא”ש- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.

רבינו ניסים

בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגים של עמי ארצות והוא מסיק שאפשר שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים, והירושלמי בסך הכל התיר לעשות התרת נדרים ממש בפתח וחרטה שזה ודאי מותר. והוא מדייק זאת גם מלשון הבבלי. בפירושו לנדרים פא: ד”ה משום שנאמר הר"ן מביא את דעת רבנו יהודה הכהן שמסכים לדעתו.

שו"ע

השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. והרמ"א כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו.

אחרונים

האחרונים נחלקו כיצד להבין את הסוגיא וכן במקרי ביניים בהם לא ברור האם מדובר במנהג או לא.

המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן מ) כתב שאם קהילה מסוימת הלכה לפי פסיקה של רבם ואחר כך הגיע רב אחר וחלק עליו אזי הם רשאים לכולי עלמא לעשות לפי דברי הרב השני כיון שכל מה שנהגו היה מחמת שסברו שכך הדין והרי זה בעצם מנהג טעות כיון שעכשיו הרב החדש סבור להתיר.

המהרש"ל (שו"ת מהרש"ל סימן ו) חידש שנראה לדייק מלשון הברייתא "אחרים נהגו איסור" שדווקא אם נהגו מקצת העם (אחרים) אפשר להתיר אבל אם כל העם נהגו בדבר איסור אז זה כמו תקנת חכמים ואין להתיר את זה.

הקרבן נתנאל (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) הלך רחוק יותר ורצה להעמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב מהר"י קולון (שורש קמ"ד).ויש להקשות על כך מהירושלמי פסחים ד א שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן גם כתב המהרשד"ם (יו"ד סימן מ) אך כתב שדבריו הם נגד השו"ע.

הפרי חדש (פר"ח אור"ח תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש.