הבדלים בין גרסאות בדף "התרת נדרים על מנהג"
| שורה 38: | שורה 38: | ||
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הרשב”א פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. צריך עיון האם טעמו של הרשב"א הוא כמו הטעם שמביא הראב"ד ונראה שכן. | ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הרשב”א פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. צריך עיון האם טעמו של הרשב"א הוא כמו הטעם שמביא הראב"ד ונראה שכן. | ||
== | ==האם לפי האוסרים יהיה האיסור מדאורייתא או מדרבנן?== | ||
במסכת נדרים טו. הגמרא מדברת על כך שיש איסורים הדומים לנדרים מדרבנן ומביאה לשם כך ברייתא שמוכיחה את הדבר, הברייתא הזאת היא הברייתא שעסקנו בה עד כה- “דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר בפניהם כדי לבטלן משום שנאמר "לא יחל דברו"”. מה שמראה לנו שאיסור ביטול מנהגים הוא מדרבנן. | |||
וכך '''רש”י''' מפרש את הדברים על המילים-אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר לפניהם: "לבטל מנהגם דעובר משום בל יחל ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן." וכן מפרש '''הרא”ש''' שצריך התרה מדרבנן, על הסיפור של בני ביישן בבבלי פסחים. '''והראב"ד''' שנמנה על האוסרים הסביר שמדובר באותו איסור הקיים בהתרת שבועה על דבר מצווה. (((צריך לעיין מה האיסור והאם אכן הוא דרבנן כמו שכתבתי))) | |||
וגם מדברי '''הרשב"א''' משמע שהאיסור להתיר הוא דרבנן כיון שהוא אומר שמנהגים שאדם אסר על עצמו הם '''כעין איסורים שאסרתן תורה''' ולא איסור תורה ממש. וגם הסברה נותנת כך כיון שאם מנהג הוא בל יחל דרבנן לא יתכן שיהיה האיסור להתירו דאורייתא. | |||
ולכן נראה לסכם שבפשטות האיסור לעבור על מנהג הוא מדרבנן, ולפי האוסרים לעשות התרת נדרים האיסור הזה הוא מדרבנן. | |||
גרסה מ־00:35, 22 במרץ 2016
| משנה: | פסחים ד א |
| בבלי: | פסחים נ ב |
| ירושלמי: | פסחים ד א |
| שולחן ערוך: | ריד א |
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים. הדבר נתון במחלוקת ראשונים אותה נפרט בסוגיא זו.
המקורות בגמרא
הגמרא בפסחים נ: קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. ישנה מחלוקת ראשונים איך לפרש את המשפט הזה, האם מדובר באיסור להתיר להם את מנהגיהם מבחינה הלכתית אך ניתן להתיר להם את המנהגים בהתרת נדרים על ידי פתח וחרטה או שמא אין להתיר את המנהגים גם בתורת נדרים. מחלוקת זו חורזת בתוכה עוד גמרות בבבלי ובירושלמי. הגמרא בפסחים נ.-נ: מדברת על החיוב של אדם ללכת אחר המנהג במקום בו הוא נמצא. הגמרא מביאה סיפור על בני ביישן שהיה מנהג אבותיהם שלא להפליג הפלגות קצרות ביום שישי,דבר המותר על פי ההלכה, והם שהיו בקושי כלכלי באו לרבי יוחנן ושאלו אותו הם הם יכולים להפליג, רבי יוחנן ענה להם שאסור להם כיון שכבר קיבלו אבותיהם ויש חובה ללכת אחר מנהג אבות דבר הנלמד מן הפסוק “שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך” פסוק המורה שמעבר לכך שיש חובה לשמוע לתורת ה' יש חובה שלא ליטוש מוסר האב ותורת האם. סביב מקור זה ישנה מחלוקת ראשונים האם בני ביישן נשאלו בתורת התרת נדרים ורבי יוחנן לא התיר להם או שמא הם ביקשו רק מצד ההלכה ולכן רבי יוחנן לא התיר להם אבל אם היו נשאלים על נדרם הוא היה מתיר להם.
סיעת המתירים
הרא"ש
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. הוא מוכיח שאכן יש איסור לעבור על מנהג אבות (ללא התרה) מהגמרא בירושלמי פסחים פרק ד' א'- "...נשאל ואין מתירין לו", וכן מגמרא דומה בבבלי נדרים טו. סברתו היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה.
וכן הבינו בנו הטור בקיצור פסקי הרא”ש- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם.
רבנו חננאל
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן (בגרסאות שלנו רבי) למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין ולכן אין מקום להתיר ואין הדבר תלוי במנהג אבותיהם אלא בעיקר הדין. וכך הוא גם מסביר את הדין פה שבהתרת נדרים הדבר באמת יהיה מותר.
רבינו ניסים
בעקבות סתירה בין הבבלי לירושלמי באפשרות להתיר מנהגים של עמי ארצות והוא מסיק שאפשר שגם הירושלמי אוסר להתיר מנהגים אפילו לתלמידי חכמים, והירושלמי בסך הכל התיר לעשות התרת נדרים ממש בפתח וחרטה שזה ודאי מותר. והוא מדייק זאת גם מלשון הבבלי. בפירושו לנדרים פא: ד”ה משום שנאמר הר"ן מביא את דעת רבנו יהודה הכהן שמסכים לדעתו.
מהר”ם מרוטנבורג
מביא שאלה על אדם שנהג להתענות ועכשיו רוצה להפסיק כי הוא חלש, והוא פוסק שמותר לו וצריך התרת חכם. ומביאו המרדכי תלמידו ומסכים לכך.
סיעת האוסרים
ראב"ד
מחלק בין סוגי המנהגים השונים:
1. מנהג שבא להרחיק מאיסור- אין מתירין כלל. אם הוא מנהג אבות מותר לעשות עליו התרה אם לא נהגו אחר מיתת אביהם.
2. מנהגים שלא באו להרחיק מאיסור אבל באו בהסכמת הקהל- רשאים הקהל להתיר לעצמם אבל אין היחיד יכול לפרוש מהקהל.
הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. ולכן את הסיפור לגבי בני ביישן הוא מבין שמדובר שבני ביישן באו לעשות התרת נדרים ורבי יוחנן לא הסכים כיון שזה כמו הנשבע לקיים את המצוות. יש לשים לב שיוצא לנו מכאן שהאיסור לעשות התרת נדרים על מנהג הוא מדרבנן לפי הראב”ד ויש לדבר חשיבות גדולה. יתכן שגם הרשב”א יסכים לטעם הזה. והסכים לזה הרמב”ן.
רשב"א
ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הרשב”א פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם. צריך עיון האם טעמו של הרשב"א הוא כמו הטעם שמביא הראב"ד ונראה שכן.
האם לפי האוסרים יהיה האיסור מדאורייתא או מדרבנן?
במסכת נדרים טו. הגמרא מדברת על כך שיש איסורים הדומים לנדרים מדרבנן ומביאה לשם כך ברייתא שמוכיחה את הדבר, הברייתא הזאת היא הברייתא שעסקנו בה עד כה- “דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר בפניהם כדי לבטלן משום שנאמר "לא יחל דברו"”. מה שמראה לנו שאיסור ביטול מנהגים הוא מדרבנן.
וכך רש”י מפרש את הדברים על המילים-אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר לפניהם: "לבטל מנהגם דעובר משום בל יחל ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן." וכן מפרש הרא”ש שצריך התרה מדרבנן, על הסיפור של בני ביישן בבבלי פסחים. והראב"ד שנמנה על האוסרים הסביר שמדובר באותו איסור הקיים בהתרת שבועה על דבר מצווה. (((צריך לעיין מה האיסור והאם אכן הוא דרבנן כמו שכתבתי))) וגם מדברי הרשב"א משמע שהאיסור להתיר הוא דרבנן כיון שהוא אומר שמנהגים שאדם אסר על עצמו הם כעין איסורים שאסרתן תורה ולא איסור תורה ממש. וגם הסברה נותנת כך כיון שאם מנהג הוא בל יחל דרבנן לא יתכן שיהיה האיסור להתירו דאורייתא. ולכן נראה לסכם שבפשטות האיסור לעבור על מנהג הוא מדרבנן, ולפי האוסרים לעשות התרת נדרים האיסור הזה הוא מדרבנן.