תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

הרהור עבירה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהגדרת איסור הרהור עבירה ובגדרו.

מקורות
משנה:
בבלי: כתובות מו א עבודה זרה כ ב
ירושלמי:
רמב"ם: איסורי ביאה כא יט
שלחן ערוך: אבן העזר כג ג


פתיחה לסוגיה והמקור בבבלי[עריכה | עריכת קוד מקור]

במאמרינו נעסוק בס"ד בהא דקי"ל (כתובות דף מו. ע"ז כ:) ונשמרת מכל דבר רע - מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ע"כ. האם איסור זה הוא מדאו' והדרשה דרשה גמורה היא, או שמא האיסור אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, וכן נדון בס"ד בגדרי איסור זה.

מחלוקת הראשונים אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת הראשונים הסוברים שהאיסור הוא מה"ת[עריכה | עריכת קוד מקור]

סיעה ראשונה בראשונים סוברת שאיסור הרהור בעבירה הוא מה"ת, והדרשה היא דרשה גמורה, זה יצא ראשונה התוס' (ע"ז כ:) וז"ל: שלא יהרהר אדם ביום - האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא וכו'. ע"כ. וכ"כ הרמב"ן (חולין לז:) במפורש ויש לדייק כך גם מלשון הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שכחת הלאוין יא) עי"ש. וכ"כ בחידושי הר"ן (חולין לז:). וכ"כ הסמ"ג (לאוין סימן קכו) עי"ש. וכ"כ הסמ"ק (מצוה כד). וכ"כ האורחות חיים (ח"ב הלכות ביאות אסורות) בשם רבינו יונה . דבריו הובאו בב"י (סי' כא) עי"ש. וכ"כ הרא"ה ((בשיטת הקדמונים) ע"ז כ:).

דעת הראשונים דס"ל שהאיסור הוא מדרבנן[עריכה | עריכת קוד מקור]

אומנם מצינו לכמה ראשונים דס"ל שאיסור הרהור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ומהם היראים (סימן מה [דפוס ישן - ריא]) וכן משמע מלשון המאירי (חולין דף לז:) וז"ל: וכבר שבח הנביא את עצמו באמרו הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום עד שאבא לידי טומאה בלילה ואף על פי שהכתוב "רמזה" כדכתיב ונשמרת מכל דבר רע וכו' עי"ש. וע"ע בפרי מגדים (אורח חיים פתיחה כוללת חלק ה) שכתב בלשון "וי"ל מדרבנן" עי"ש. וע"ע בשו"ת דברי יציב (חלק אבן העזר סימן א אות ב ד"ה ואפשר).

היחס בין לאו ד"ונשמרת" ללאו ד"ולא תתורו"[עריכה | עריכת קוד מקור]

והנה לכאורה נשאלת השאלה הרי כבר נצטווינו בתורה (במדבר פרק טו, לט), ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וא"כ מהו היחס בין לאו זה ללאו של "ונשמרת מכל דבר רע"? ולשאלה זו מצינו כמה תשובות, הסמ"ק (מצוה ל) כתב לחלק בין הסתכלות על אישה לשם זנות שזה איסור הנכלל בלאו של "לא תתורו" ואילו הסתכלות שאין מטרתה לשם זנות אלא לשם הנאה בעלמא נכלל באיסור "ונשמרת מכל דבר רע". וע"ע בבית שמואל (סי' כא ס"ק ב) שמחלק בין הבטה ביופיה בפנויה אם הוא מצד ולא תתורו או אסור מדרבנן, לבין הרהור שלכו"ע אפי' בפנויה אסור מדאורייתא. עי"ש.

אומנם הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סי' סט) כתב לחלק באופן אחר שהאיסור של "ונשמרת" בא להרחיק את האדם מקרי לילה כפשט לשון הגמ' "ויבא לידי טומאה בלילה", ומכיוון שאיסור זה בא להרחיק את האדם מקרי לילה שאיסורו חמור לכן בכלל לאו זה נכללים כול סוגי ההרהור (אפי' בעלי חיים ואפי' באשתו). ומאידך גיסא איסור "ולא תתורו" מדבר על איסור הרהור לשם זנות, ובו ייכללו רק הדברים שלכאורה שייך בהם זנות.

פסק השו"ע והרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

והנה הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א הי"ט) כתב וז"ל: וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור , אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי (והשחתה) לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן. ע"כ. ועל זה כתב הבית שמואל (סי' כא ס"ק ב) דבהרהור אפי' בפנויה אסור מה"ת. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' קי) בדעת הרמב"ם לאסור מדאורייתא. וכ"פ מרן השו"ע (אבה"ע הלכות אישות סי' כג סע' ג) כלשון הרמב"ם הנ"ל.

קצת בגדר איסור זה[עריכה | עריכת קוד מקור]

האם על כול הרהור שעולה במוחו עובר על איסור או רק אם מביא עצמו לכך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הנה הרב עזר מקודש (אבן העזר סימן כג סע' ג) כתב, שלא על כול הרהור שהוא עובר באיסור, אלא אם האדם מעורר עצמו להרהר, או שממש דוחף עצמו למחשבות זימה כאלו ואחרות רק אז עובר באיסור אך אם הרהור זה אגב שיטפא וכפי כוחו ויכולתו מסיר ההרהור מליבו אינו עובר איסור כלל.

האם בהרהור יש איסור עצמי או רק אם בא לידי קרי עובר איסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

ועוד יש לחקור אם איסור הרהור הוא איסור עצמי, או שמא יש לדקדק בדברי הגמ' אל יהרהר אדם ביום "ויבא לידי טומאה בלילה", שכול האיסור הוא שלא יבוא לידי טומאה אך אם ברור לו שלא יבוא לידי טומאה, או אם בפועל לא בא לידי טומאה אז אין איסור בזה. ובשאלה זו נחלקו האחרונים הגרצ"פ פראנק (הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן נג) סובר, שאיסור זה הוא מעין "תלוי ועומד" דאם אכן אדם הרהר ולא בא לידי טומאה איגלאי מילתא למפרע דלא עבר על ונשמרת. וע"ע שו"ת הר צבי (יורה דעה קכד ד"ה וכעין זה). אומנם הצי"א דחה דבריו שם וכתב, שהתורה ירדה לסוף רגשותיהם הנפשיות של בני האדם וידעה שקרוב לודאי שזה יביא במישרין או בעקפין, במוקדם או במאוחר לידי טומאה בלילה, ולכן אסרו את ההרהור, ואיסור הרהור זהו איסור עצמי אע"פ שלא בא לידי טומאה. והוכיח זאת מדברי הש"ס והפוסקים עי"ש. וכ"כ בשו"ת דברי יציב (חלק אבן העזר סימן לה ד"ה אך יותר ) עי"ש.

זאת תורת העולה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ומ"מ לסיכום נראה דדעת רוב הראשונים, ומהם, התוס', הרמב"ן, הר"ן, הסמ"ג, הסמ"ק, רבנו יונה, הרמב"ם והרמב"ן, ס"ל שאיסור הרהור הוא מה"ת. ובגדר איסור זה נראה דדווקא אם מעורר תאוותו לכך כמ"ש הרב עזר מקודש אבל אגב שיטפא אין איסור. וגם נראה דאדם המהרהר אף אם אינו בא לידי טומאה ג"כ עובר על איסור "ונשמרת".