הנטען על האישה

== מהלך הגמרא ==

המשנה (יבמות ב ח) אומרת שאדם שנחשד בזנות עם אשת איש, ובעלה גירש אותה, אסור לנחשד לשאת אותה לאישה, ואם הוא נשאה- תתגרש גם ממנו. בגמרא (כד ב) רב אומר שדין זה הוא רק בעדים.
רב ששת מקשה על שיטתו של רב מברייתא האומרת שבמידה ובא אדם נוסף, והתחתן עם האישה הנחשדת וגרשה, אם נשאה הנטען- בדיעבד לא תצא.
במקרה בו יש עדים, אין נפקא מינה לכך שהאישה נישאה לשני. משום כך, ודאי שהברייתא מדברת במצב בו אין עדים, ואם האישה נישאה בשנית- לא תצא מהנטען.
אולם, אם האישה לא תתחתן בשנית, וישאה הנטען- תתגרש ממנו, אף על פי שאין עדים על המקרה. מקרה זה, בו האישה לא נשאת בשנית, הוא המקרה במשנה, ועליו רב אמר שיש צורך בעדים.
רב מתרץ קושיא זו, ואומר שאפילו מבלי שתנשא בשנית, אם לא הגיעו עדים- לא תצא האישה. אולם, הברייתא מלמדת אותנו שבמקרה זה האישה מותרת בדיעבד, ולא לכתחילה.

הגמרא מקשה על רב, ומביאה ברייתא המחדשת שדין זה אמור רק במידה ואין לאישה בנים. במידה ויש לה בנים- האישה לא תצא, ואם יש עדים-תצא בכל מקרה, בלי ילדים או עמהם.
כתירוץ, רב מעמיד את המשנה במקרה ויש עדים לזנות.
הגמרא תמהה מדוע רב נדחק להעמיד את המשנה במקרה בו יש עדים. ומתרצת, שבמשנה כתוב "והוציאוה מתחת ידו", משמע שהאישה יצאה מתחת יד הבעל על ידי בית דין, ובי"ד מוציא אישה מבעלה רק בעדים.
בנוסף, הגמרא מעמידה את הברייתא כשיטת רבי, שמוציא אישה מבעלה גם במידה ויש דבר מכוער.

הגמרא פוסקת הלכה כרב וכרבי. כרבי- במקרה ויש קלא דלא פסיק ואין עדים, כרב-במקרה ויש קלא דפסיק ויש עדים.

שיטות הראשונים

בפירוש הגמרא נחלקו הראשונים והאחרונים מהקצה אל הקצה, בעיקר סביב השאלות הבאות: באלו תנאים ניתן להוציא אישה מבעלה, האם יש הבדל בין הבעל לבועל בכפייה זו, ממי ילדיה של האישה שהוזכרו בברייתא, ואילו עדים רב מצריך.

להבנת הסוגיא, נקדים ונסביר בקצרה מספר מונחים מרכזיים בדברי הראשונים: הבעל הוא בעלה הראשון של האישה, הבועל או הנטען הוא הנחשד בזנות.
דבר מכוער הוא דבר שמעלה חשד סביר שהתרחשה זנות בין הנטען לאישה.
עדי טומאה הם עדים שראו זנות ממשית בין האיש לאישה, עדי דבר מכוער מעידים על ראיית דבר מכוער.
קלא דפסיק זוהי רכילות שיצאה בעיר על המקרה והוכחשה, קלא דלא פסיק- זוהי רכילות שיצאה ולא התבטלה.

בביאור חלק מדברים אלו נחלקו הראשונים, אך די בכך להבנת שיטותיהם בביאור הסוגיא.

הרי"ף

הרי"ף אליבא דרוב הראשונים

הרי"ף סובר שרב מצריך שיבואו עדי טומאה, ובלא עדי טומאה- לא נכפה את הבעל לגרש את אשתו. רבי סובר שניתן להוציא אישה מבעלה גם בלא עדי טומאה, אלא בדבר מכוער בלבד, במידה ואין לה בנים מהבועל.
הגמרא פוסקת הלכה כרב בקלא דפסיק, וכרבי בקלא דלא פסיק. כלומר, מהבעל מוציאים רק בעדי טומאה. מהבועל, הדין משתנה: אם יש בנים לבועל ממנה- מוציאים אותה רק בעדי טומאה, אם אין בנים מהבועל- מוציאים בקלא דפסיק ועדי טומאה, או בקלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער.
זוהי שיטת הרי"ף אליבא דבית-יוסף (אבן העזר, יא א), הט"ז (א), הרא"ש (על הסוגיא), ורוב הראשונים.

הבית יוסף ורוב הראשונים סוברים שהרמב"ם (סוטה, ב, יב-טו) פוסק כרי"ף

הרי"ף אליבא דדרישה

הדרישה (אבן העזר יא א) מפרש את שיטת הרי"ף שונה. על פי דיוקו ברי"ף, הרי"ף מחלק בין הבעל לבועל רק בברייתא המדברת על החילוק בין אם יש בנים או אין בנים, אך רבי אינו מחלק בין הבעל לבועל.
אליבא דרבי, האישה אסורה על הבעל והבועל בכל מקרה.
על אף שהאישה נאסרת על הבעל, בית הדין לא כופה אותו להוציאה, אך מן הבועל- בית הדין כופה להוציאה. הגמרא, פוסקת אמנם כרבי, אך רק בקלא דלא פסיק.

להלכה, על פי שיטת הרי"ף אליבא דהדרישה, אם יש עדי טומאה- תצא בעל כורחו של הבעל, וכל שכן בעל כורחו של הבועל. אם יש עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק- אסורה על הבעל, אך אין כופין אותו להוציא. מהבועל מוציאים את האישה בעל כורחו, במידה ואין לה בנים ממנו, אך אם יש לה- לא תצא.

הטעם לשיטת הרי"ף

הרי"ף סובר שאין מוציאין אישה מבעלה אלא בעדי טומאה, על פי הגמרא בקידושין (סו א), בה נפסק שעדות עד אחד בזנות- אינה כלום. מכאן לומד הרי"ף שיש צורך בשני עדים על זנות ממשית בכדי להוציא אישה מבעלה.

הסברא לחלק בין מקרה בו יש לה בנים מהבועל ובין מקרה בו אין לה, מופיעה בדברי הרמב"ם (פירוש המשניות לרמב"ם. יבמות ב ח). החשש הוא שבמידה ויש לה בנים מהבועל, יוציאו לעז עליהם שהם ממזרים.
דהיינו, אנשים יגידו כשם שהיא זנתה מן הבעל הראשון, כך זנתה מהבעל השני. (על פי הדרישה. יא א).

חשש לעז זה קיים דווקא בבועל ולא בבעל, היות והבעל נשאה בהיתר, וקידושי הבועל היו באיסור. כך הסביר הדרישה (יא א).

תוספות

ר"ת בתוספות (ד"ה אמר רבי) סובר שלעולם מוציאים אישה מבעלה רק בעדי טומאה. לפיכך מהלך הסוגיא יועמד כשיטת הרי"ף.
בשונה מהרי"ף, ר"ת סובר שהבנים צריכים להיות בנים של הבעל ולא של הבועל. מפני שאם תצא האישה מן הבועל השני, יגידו שהבנים הללו הם בנים של הבועל ולא של הבעל, וממילא הם ממזרים (רש"י ד"ה אבל יש, דרישה א).

להלכה, ר"ת פוסק בדומה לרי"ף: מהבעל מוציאים רק בעדי טומאה. מהבועל, הדין משתנה: אם יש בנים לבעל ממנה- מוציאים אותה רק בעדי טומאה, אם אין בנים מהבעל- מוציאים בקלא דפסיק ועדי טומאה, או קלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער.

כך פוסק בה"ג (לב, הלכות מיאון).

שאילתות דרב אחאי

רב אחאי גאון בשאילתות (בלק, קלד), אומר שאם יש דבר מכוער וקלא דלא פסיק מוציאים בין מהבעל ובין מהבועל. שיטה זו נראית לכאורה תמוהה מאוד, ונגד כל מהלך הגמרא שראינו. ר"ת והרא"ש חולקים בביאור דברי השאילתות ונציג כעת את גישותיהם.

ר"ת אליבא דהשאילתות

ר"ת (הובא ברא"ש ובבית יוסף. לא מופיע בספר הישר). סובר אליבא דרב אחאי גאון, שכשרב כשהוא אומר "ובעדים" הוא מתכוון לעדי דבר מכוער. הברייתא תועמד כשיטת רבי, שמוציא אישה מבעלה אפילו רק בראיית הבעל את הדבר המכוער.

שיטת הטור

הטור (אבן העזר יא) מביא את שיטת ר"ת להלכה, ובמידה והיו עדי טומאה, האישה תצא הן מהבעל והן מהבועל בכל מצב. במידה ואין עדי טומאה, מהבעל- האישה תצא בעדי דבר מכוער, או בראיית הבעל ובקלא דלא פסיק. מהבועל- במידה והיה עדי דבר מכוער וקלא דפסיק, תצא האישה מן הבועל אפילו יש בנים לבעל. אולם, במידה והאישה יצאה רק בראיית הבעל, אם יש לה בנים מהבעל לא תצא, ואם אין לה בנים- תצא.

שיטת הט"ז

הט"ז (א), לעומת זאת, פוסק שאין חילוק בין הבעל לבין הנחשד, ובקלא דלא פסיק, או בעדי כיעור, האישה תצא- בין מהבעל ובין מהבועל. לשיטתו, על אף שהעמדנו כרבי את הברייתא, ובברייתא היה חילוק בין אם יש בנים או אין בנים, אין לכך נפקא מינה. הברייתא מדברת על מצב בו אין קול כלל, ומשום כך יש חילוק בין אם יש בנים לאישה או לא. אבל אם יש קלא דלא פסיק, פשוט שהברייתא תאסור את האישה על בעלה. ומכיוון שאנו פוסקים הלכה כרבי רק בקלא שלא פסיק, ממילא אין חילוק בין אם יש בנים ובין אם אין בנים. הט"ז מוכיח את שיטתו מדברי הרא"ש על שיטת ר"ת, בו הוא טוען שעדי כיעור וקלא דלא פסיק, הרי הם כעדי טומאה. במצב של עדי טומאה, האישה תצא מבעלה בין אם יש בנים ובין אם אין. היות והדין במקרה של עדי כיעור וקלא דפסיק שווה לדין ראיית הבעל וקלא דלא פסיק, ממילא בשניהם אין נפקא מינה, בין אם יש בנים ובין אם אין.

קושיות ותירוצים על ר"ת

בין לטור ובין לט"ז, שיטת ר"ת כאן קשה. הרי מצינו שאין האישה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה, או בשני עדי טומאה. בנוסף, ידוע לנו שאין חוששים לקלא אחר נישואין. כמו כן, על פי שיטה זו, מה קשה על רב מהברייתא? הרי אנו יכולים להגיד שהברייתא מדברת במצב בו יש עדי דבר מכוער! קושיות אלו תירץ התשובות מיימוניות (נשים כה), ואמר, שכשם שמצינו בכתובות שפתח פתוח נחשב כשני עדי טומאה, כך גם שני עדי דבר מכוער, ייחשבו כעדי טומאה בכדי לאוסרה על הבעל. ובמקרה בו הבעל רואה את דבר מכוער, רגליים לדבר וחוששים לקלא אף אחר נישואין. וממילא גם הברייתא מדברת בתחילה כשאין עדים כלל, ובסוף הברייתא מדובר על עדי דבר מכוער, על אף שהם נקראים עדי טומאה.

הרא"ש אליבא דהשאילתות

הרא"ש (ד"ה הואיל ומכוער) מקשה על ביאור ר"ת בשאילתות שתי קושיות. האחת- אם רב אומר "ובעדים" בסתמא, הוא ודאי מתכוון לעדי טומאה ולא לעדי דבר מכוער. והשנייה- אם יש עדי דבר מכוער, אליבא דר"ת אין צורך בקלא דלא פסיק, ומדוע הגמרא מצריכה עדים וקלא דלא פסיק? לפיכך הרא"ש מבאר שאכן רב מדבר על עדי טומאה, אולם הברייתא מדברת על עדי דבר מכוער, והברייתא היא כשיטת רבי. לפיכך להלכה, הן מהבעל והם מהבועל, בית הדין מוציא את האישה בעדי טומאה או בקלא דלא פסיק ובעדי דבר מכוער. בעדי טומאה, אין הבדל בין אם יש לה בנים ואם אין לה בנים, אולם בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק- יש שינוי בין אם יש לה בנים ובין אם אין לה.

רש"י

רש"י מצד אחד מבאר שרבי מוציא אישה מבעלה אפילו בקלא דפסיק על ידי ראיית הבעל בלבד, ומצד שני הוא מפרש שרב מדבר על עדי טומאה. לכן להלכה, האישה תצא מבעלה הראשון בעדי טומאה בכל מצב, או בקלא דלא פסיק, וראיית הבעל דבר מכוער, באם אין לה בנים. זוהי שיטת מהר"י בר לב ברש"י (שו"ת מהר"י בר לב, ח"ב, סו). מהר"מ לובלין (שו"ת מהר"מ לובלין, פ), סובר שרש"י מוציא אישה מבעלה רק בעדי טומאה, ובאמירתו: "אי בעית אימא רבי הוא, דמפיק אישה מבעלה בקול כל דהו", הוא מתכוון להוצאה מידי הבועל, ולא מידי הבעל. הוא מכנה את הבועל- "בעל", היות והוא היה בעלה השני של האישה. האבני מילואים (אבן העזר יא, ג), השיג על שיטתו, והראה שכשרש"י מפרש את שיטת רבי, הוא מכנה את הנטען בשם "רוכל", ואת הבעל הוא כמנה "בעל". משום כך, אי אפשר לטעון שרש"י קורא לבועל בשם בעל. האבני מילואים עצמו, הבין ששיטת רש"י היא כשיטת ר"ת בפירוש השאילתות. הדרישה (א), מבאר שרש"י סובר שרב מדבר גם על עדי דבר מכוער, אלא שהוא השתמש בלשון הברייתא, שדברה על עדי טומאה. ממילא, רש"י סובר כשיטת הרא"ש. הדרישה מוכיח פירוש זה, מכך שרש"י לא מציין את החילוק בין עדי כיעור לעדי טומאה בכל פירושו לסוגיא. כך הבין גם הרמ"א (אבן העזר יא א).

הרמב"ם

שיטת הבית יוסף

הרמב"ם, כדרכו, לא התייחס ישירות לסוגיא, אולם ניתן לראות את פסיקת ההלכה במשנה תורה. על פי ההבנה הפשוטה, הרמב"ם פסק כשיטת הרי"ף, שמהבעל מוציאים רק בעדי טומאה. מהבועל, הדין משתנה: אם יש בנים לבועל ממנה- מוציאים אותה רק בעדי טומאה, אם אין בנים מהבועל- מוציאים בקלא דפסיק ועדי טומאה, או קלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער. כך נראה מדברי הבית-יוסף (ד"ה הנחשד) ומרבית הראשונים.

שיטת התשובות מיימוניות

אולם, המרדכי (יבמות כד ב) הביא בשם התשובות מיימוניות (נשים כה) שהרמב"ם פוסק כדבר השאילתות אליבא דרא"ש, שניתן להוציא אישה מבעלה בעדי כיעור, או בקלא דלא פסיק וראיית הבעל. בדברים אלו נבוכו רבים, ביניהם הבית-יוסף (ד"ה הנחשד). הדרישה (א) הסביר שהן הרמב"ם והן השאילתות מבינים שדברי רבי מדברים על הבעל ולא על הבועל, בניגוד לדברי ר"ת בתוספות, שסובר שרבי מדבר רק על הבועל. ולעניין זה בלבד השוו התשובות מיימוניות את דברי הרמב"ם לדברי השאילתות. תירוץ זה מעט דחוק, היות ורבי בברייתא אמר שהאישה "תצא", כלומר בעל כורחה. ואילו הרמב"ם הביא את דין רבי ותלה אותו ברצון הבעל. קושיא זו העלה הדרישה עצמו בדבריו, ונדחק מעט בפירושה.

שיטת מהר"מ מלובלין

מהר"מ מלובלין (שו"ת מהר"מ מלובלין פ), פירש את הרמב"ם בדרך שונה, והעלה שהרמב"ם סובר בדומה לשיטת הרי"ף אליבא דהדרישה. לשיטתו, היות והרמב"ם (הלכות אישות כ"ד כ"א), מדמה את דין דבר מכוער לדין העוברת על דת יהודית, דין דבר מכוער נאמר בעדים, כדין העוברת על דת יהודית. בדין זה אמר הרמב"ם שאם רצה הבעל לקיימה- רשאי. אולם, דין היוצאת בעדי כיעור רק בשיטת רבי, שהלכה כמותו בקלא דלא פסיק. לפיכך, יפרש הרמב"ם שאין חיוב להוציא אישה בעדי כיעור, אלא שאם רצה להוציא- מוציא. ויתרה מכך, מצווה עליו להוציא, אם לא הוציא נקרא רשע. כלומר, הרמב"ם אליבא דמהר"מ מלובלין יפסוק שאם יש עדי טומאה- תצא בעל כורחו של הבעל, וכל שכן בעל כורחו של הבועל. אם יש עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק- מותרת לבעל, אך מצווה עליו להוציא, ואם לא הוציא נקרא רשע. במקרה זה מוציאים מהבועל אף בעל כורחו, במידה ואין לה בנים ממנו, אך אם יש לה- לא תצא.

הראב"ד

הרשב"ש (שו"ת הרשב"ש צב) הביא בשם הראב"ד, שבעדי כיעור האישה אסורה על בעלה, אך אין מחייבים אותו לגרשה. שיטה זו דומה לסברת המהר"מ מלובלין (שו"ת מהר"מ מלובלין פ) בדעת הרמב"ם.

הרשב"א

הרשב"א בתשובותיו (ח"ה רמ"א), פוסק כרי"ף וכר"ת, שאין מוציאים איש מבעלה אלא בעדי טומאה. אולם לשיטתו בתשובות אחרת (ח"א, תקצ"ו ואלף קע"ז) נראה שהוא מוציא אישה מהנטען אפילו בקלא דלא פסיק בלא עדי כיעור. הסברא בכך היא שאין לך עדי כיעור יותר גדולים, מכך שהחשוד התחתן עם הנחשדת.

המאירי

המאירי (ד"ה אמר המאירי) מביא את שיטות הרא"ש ואת שיטת הרי"ף ולא מכריע ביניהם. אך הוא סובר שבין אם הבנים מהנטען ובין אם הבנים מהבועל-לא תצא. תוספות חד מקמאי, (יבמות כד:), מביא שיטה זו בשם הרב"י.

פסיקת ההלכה בטור

הטור באבן העזר (יא), כתב שלשיטת ר"ת אישה יוצאת מבעלה בראיית הבעל ובקלא דלא פסיק, (במידה ואין לה בנים), או בעדי כיעור בלבד. בנוסף, הרי"ף לשיטתו סובר שמוציאים אישה מבעלה בעדי כיעור וקלא דלא פסיק או בעדי טומאה. לשיטת הטור כך פסק הרא"ש.

הבנת הטור את שיטת הרי"ף

דבריו של הטור מתמיהים, היות ועל פי הרי"ף, אישה יוצאת מבעלה רק בעדי טומאה. השיטה שהוצגה, בה אישה יכולה לצאת מבעלה בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, היא שיטת הרא"ש בביאור השאילתות.

הבית יוסף (ד"ה הנחשד) אכן השיג בזה על בעל הטורים, והשיב שכנראה בעל הטורים לא דייק בלשון הרא"ש.
הרא"ש בסיום דבריו, אחרי ביאורו את שיטת השאילתות, כתב: "וכך הם דברי הרי"ף והרמב"ם".
בעל הטורים סבר ששיטות אלו שוות לגמרי, ואילו הרא"ש התכוון להשוות שיטות אלו רק בהבנת דברי רב. הן הרי"ף והן הרא"ש סוברים שרב מדבר על עדי טומאה, בניגוד לר"ת שסובר שמדובר בעדי כיעור, ולעניין זה שווים דברי הרא"ש והרי"ף.

הבית יוסף מדייק את שיטתו מדברי הרא"ש שכתב: "וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם", ולא: "וכן היא שיטת הרי"ף והרמב"ם". מדיוק זה משמע שהרא"ש אינו משווה אותם לגמרי, אלא רק לדבר זה.

הט"ז (א) סובר שיש להגיה בדברי הטור, ולכתוב:"אבל לרב אחאי" במקום:"אבל לרב אלפס". על פי הגהה זו, הטור התכוון להתייחס לשיטת השאילתות ולא לשיטת הרי"ף.

הדרישה (א) סובר שהטור אכן התכוון לשיטת הרי"ף, היות ואליבא דהדרישה הרי"ף אוסר אישה על בעלה בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, על אף שאין בי"ד מחויב להוציא אותה מבעלה. היות וההבדל בין הבעל לבועל, הוא רק בדין כפיית ביה"ד, לא טרח הטור לכתוב אותו בהלכות. הדרישה מדייק דבר זה מלשון הטור, שכתב שזוהי שיטת הרי"ף, ולא כתב שזוהי גם שיטת הרמב"ם. לשיטת הרמב"ם אליבא דהדרישה, כל שאין בית הדין כופין להוציאה מבעלה- אינה אסורה לבעל, אלא הדבר תלוי ברצון הבעל. ובכך חולק הרמב"ם על הרי"ף.

הבנת הטור את פסיקת הרא"ש

הטור פוסק שהרא"ש פוסק כשיטת הרי"ף. אולם, כפי שראינו לעיל, זוהי איננה שיטת הרי"ף אלא שיטת הרא"ש בדברי השאילתות. משום כך, הבית יוסף סובר שהדברים אינם מוכרעים בדברי הרא"ש, וייתכן שהרא"ש סובר כרי"ף וכרמב"ם, כפי הסברא הפשוטה שבהם.

הרא"ש בתשובותיו (שו"ת הרא"ש, לב יד) אכן הכריע כדברי הרי"ף , כפי שטען הבית-יוסף , אולם הטור מעיד שהרא"ש חזר בו מפסק זה.

מחלוקת זו קשורה למחלוקת בהבנת הטור את הרי"ף. על פי הטור, פירוש הרא"ש בשאילתות הוא כדברי הרי"ף, משום כך הוא פוסק כרא"ש וכרי"ף בו זמנית. הבית יוסף סובר שהרי"ף והרא"ש חלוקים, ודבריהם שווים רק לעניין דברי רב, ומשום כך בודאי היא אפשר להכריע כדברי שניהם.

הדרישה (א) סובר שאכן יש חילוק בין שיטת הרא"ש לשיטת הרי"ף. הרא"ש כופה בעל להוציא את אשתו בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, ואילו הרי"ף רק אוסרה על בעלה. לדבריו הטור לא רצה להאריך ולפרט את החילוק הקטן שביניהם, ולכן הוא כתב שדברי הרא"ש הם כדברי הרי"ף.