הנטען על האישה

== מהלך הגמרא ==

המשנה (יבמות ב ח) אומרת שאדם שנחשד בזנות עם אשת איש, ובעלה גירש אותה, אסור לנחשד לשאת אותה לאישה, ואם הוא נשאה- תתגרש גם ממנו. בגמרא (כד ב) רב אומר שדין זה הוא רק בעדים.
רב ששת מקשה על שיטתו של רב מברייתא האומרת שבמידה ובא אדם נוסף, והתחתן עם האישה הנחשדת וגרשה, אם נשאה הנטען- בדיעבד לא תצא.
במקרה בו יש עדים, אין נפקא מינה לכך שהאישה נישאה לשני. משום כך, ודאי שהברייתא מדברת במצב בו אין עדים, ואם האישה נישאה בשנית- לא תצא מהנטען. אולם, אם האישה לא תתחתן בשנית, וישאה הנטען- תתגרש ממנו, אף על פי שאין עדים על המקרה. מקרה זה, בו האישה לא נשאת בשנית, הוא המקרה במשנה, ועליו רב אמר שיש צורך בעדים.
רב מתרץ קושיא זו, ואומר שאפילו מבלי שתנשא בשנית, אם לא הגיעו עדים- לא תצא האישה. אולם, הברייתא מלמדת אותנו שבמקרה זה האישה מותרת בדיעבד, ולא לכתחילה.

הגמרא מקשה על רב, ומביאה ברייתא המחדשת שדין זה אמור רק במידה ואין לאישה בנים. במידה ויש לה בנים- האישה לא תצא, ואם יש עדים-תצא בכל מקרה, בלי ילדים או עמהם.
כתירוץ, רב מעמיד את המשנה במקרה ויש עדים לזנות.
הגמרא תמהה מדוע רב נדחק להעמיד את המשנה במקרה בו יש עדים. ומתרצת, שבמשנה כתוב "והוציאוה מתחת ידו", משמע שהאישה יצאה מתחת יד הבעל על ידי בית דין, ובי"ד מוציא אישה מבעלה רק בעדים.
בנוסף, הגמרא מעמידה את הברייתא כשיטת רבי, שמוציא אישה מבעלה גם במידה ויש דבר מכוער.

הגמרא פוסקת הלכה כרב וכרבי. כרבי- במקרה ויש קלא דלא פסיק ואין עדים, כרב-במקרה ויש קלא דפסיק ויש עדים.

שיטות הראשונים

בפירוש הגמרא נחלקו הראשונים והאחרונים מהקצה אל הקצה, בעיקר סביב השאלות הבאות: באלו תנאים ניתן להוציא אישה מבעלה, האם יש הבדל בין הבעל לבועל בכפייה זו, ממי ילדיה של האישה שהוזכרו בברייתא, ואילו עדים רב מצריך.

להבנת הסוגיא, נקדים ונסביר בקצרה מספר מונחים מרכזיים בדברי הראשונים: הבעל הוא בעלה הראשון של האישה, הבועל או הנטען הוא הנחשד בזנות. דבר מכוער הוא דבר שמעלה חשד סביר שהתרחשה זנות בין הנטען לאישה. עדי טומאה הם עדים שראו זנות ממשית בין האיש לאישה, עדי דבר מכוער מעידים על ראיית דבר מכוער. קלא דפסיק זוהי רכילות שיצאה בעיר על המקרה והוכחשה, קלא דלא פסיק- זוהי רכילות שיצאה ולא התבטלה.

בביאור חלק מדברים אלו נחלקו הראשונים, אך די בכך להבנת שיטותיהם בביאור הסוגיא.

הרי"ף

הרי"ף אליבא דרוב הראשונים

הרי"ף סובר שרב מצריך שיבואו עדי טומאה, ובלא עדי טומאה- לא נכפה את הבעל לגרש את אשתו. רבי סובר שניתן להוציא אישה מבעלה גם בלא עדי טומאה, אלא בדבר מכוער בלבד, במידה ואין לה בנים מהבועל.
הגמרא פוסקת הלכה כרב בקלא דפסיק, וכרבי בקלא דלא פסיק. כלומר, מהבעל מוציאים רק בעדי טומאה. מהבועל, הדין משתנה: אם יש בנים לבועל ממנה- מוציאים אותה רק בעדי טומאה, אם אין בנים מהבועל- מוציאים בקלא דפסיק ועדי טומאה, או בקלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער.
זוהי שיטת הרי"ף אליבא דבית-יוסף (אבן העזר, יא א), הט"ז (א), הרא"ש (על הסוגיא), ורוב הראשונים.

הבית יוסף ורוב הראשונים סוברים שהרמב"ם (סוטה, ב, יב-טו) פוסק כרי"ף

הרי"ף אליבא דדרישה

הדרישה (אבן העזר יא א) מפרש את שיטת הרי"ף שונה. על פי דיוקו ברי"ף, הרי"ף מחלק בין הבעל לבועל רק בברייתא המדברת על החילוק בין אם יש בנים או אין בנים, אך רבי אינו מחלק בין הבעל לבועל. אליבא דרבי, האישה אסורה על בעלה ואסורה על הבועל, בין בקלא דפסיק ובין בקלא דלא פסיק. על אף שהאישה נאסרת על הבעל, בית הדין לא כופה אותו להוציאה, אך מן הבועל- בית הדין כופה להוציאה. הגמרא, פוסקת אמנם כרבי, אך רק בקלא דלא פסיק.

להלכה, על פי שיטת הרי"ף אליבא דהדרישה, אם יש עדי טומאה- תצא בעל כורחו של הבעל, וכל שכן בעל כורחו של הבועל. אם יש עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק- אסורה על הבעל, אך אין כופין אותו להוציא. מהבועל מוציאים את האישה בעל כורחו, במידה ואין לה בנים ממנו, אך אם יש לה- לא תצא.

סברת הרי"ף

הרי"ף סובר שאין מוציאין אישה מבעלה אלא בעדי טומאה, על פי הגמרא בקידושין (סו א), בה נפסק שעדות עד אחד בזנות- אינה כלום. מכאן לומד הרי"ף שיש צורך בשני עדים על זנות ממשית בכדי להוציא אישה מבעלה. הסברא לחלק בין מקרה בו יש לה בנים מהבועל ובין מקרה בו אין לה, מופיע בדברי הרמב"ם (פירוש המשניות לרמב"ם. יבמות ב ח). במידה ויש לה בנים מהבועל, יוציאו לעז עליהם שהם ממזרים, מה שאינו נכון. דהיינו, אנשים יגידו כשם שהיא זינתה מן הבעל הראשון, כך זנתה מהבעל השני. (על פי הדרישה. יא א). הדרישה נתן טעם לכך שחשש הלעז קיים דווקא בבועל ולא בבעל, היות והבעל נשאה בהיתר, וקידושי הבועל היו באיסור.