המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית)

מקורות
בבלי:	בבא בתרא ל א-ל ב
רמב"ם:	טוען ונטען יד יד
שולחן ערוך:	חושן משפט קמו יג

סוגיה זו עוסקת בחזקת שלוש שנים שיש עמה טענה גרועה.

מבוא

בגמרא (בבא בתרא ל א- ל ב) מתואר מקרה שבו פלוני מוחזק בשדה, כנגדו בא מערער ושואל אותו: "מה אתה עושה בקרקע שלי"? עונה המוחזק: "קניתי את השדה מפלוני (מעתה הוא יקרא מוכר) שקנה אותה ממך". משיב לו המערער: מכיוון שאתה הודית שהקרקע הייתה שלי ואתה מודה שלא אתה קנית ממני את הקרקע, אלא המוכר קנה, אתה לא בעל דברים שלי, כלומר, אין לך סמכות לדבר מולי ולכן אין לך זכות על הקרקע. בהמשך הגמרא מובאת פסיקת רבא שאכן זה הדין והמוחזק צריך לצאת מהקרקע.
מפשט הסוגיה עולה בבירור שהגמרא עוסקת במקרה שבו המערער לא מוכח כבעלים הראשון של השדה (ובלשון הגמרא, "מרא קמא") שהרי אם הוא היה מוכח כמרא קמא הוא לא היה צריך לומר למוחזק "אתה הודית שאני המרא קמא", זה הרי כבר ידוע מראש, כך גם כותב הנמוקי יוסף (ל א ד"ה א"ל ולאו קמודית).
בנוסף, הרשב"ם (ל ב ד"ה אמר ליה) מוסיף, שמפשט הגמרא עולה גם שלמוחזק אין חזקת שלוש שנים בשדה, שהרי לא כתוב "ואכלתיה שני חזקה".

שאלת הראשונים בסוגיה

כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של מרא קמא, ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא מרא קמא, מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"?
חיזוק לשאלה ניתן לראות ברשב"ם (כט ב ד"ה עליו) שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על מרא קמא מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא מרא קמא שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה.

שיטת הרי"ף

הרי"ף (ל א-ל ב ד"ה ההוא דא"ל) עונה על שאלת הסוגיה בעזרת הוספת עיקרון בדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" שלא הכרנו עד כה. לשיטת הרי"ף דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מתקיים, רק מתי שטענת האיסור וטענת ההיתר הן באותו חוזק, אך כשיש פער בין הטענות וטענת האיסור יותר חזקה מטענת ההיתר, אי אפשר להשתמש בדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". בסוגיה שלנו יש פער בין הטענות, לשיטת הרי"ף הפער נוצר מכיוון שהודאת המוחזק שהקרקע שייכת למערער היא בתורת וודאי ואילו טענת המוחזק שהמוכר אמר לו שקנה את השדה מהמערער היא בתורת ספק.
מתוך הבנתנו עד כה בפשט הגמרא דברי הרי"ף קשים, אם מבינים שכמו שהמוחזק שמע מהמוכר שהמערער הוא מרא קמא, כך הוא שמע מהמוכר שהוא קנה את השדה מהמערער, לא מובן מדוע יש פער בין שתי האמירות של המוחזק, או ששתיהן יהיו בתורת ספק, או ששתיהן יהיו בתורת וודאי?

הבנת הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף

על כך עונה הנמוקי יוסף (בהמשך ד"ה א"ל ולאו קמודית). הנמוקי יוסף כותב בהדיא, שאם באמת המקור של שתי טענות המוחזק הוא מתוך דברי המוכר ודאי שלא נוצר פער בטענותיו של המוחזק שיביא להוצאת השדה מידיו. מדברי הנמוקי יוסף עולה שהוא מבין שלשיטת הרי"ף יש פער בין המקורות של הטענות, אך הוא לא כותב במפורש מה הפער.
תשובה מדויקת לכך מובאת בהבנת הרמב"ן (ל א ד"ה ולא קא מודית) ברי"ף, הרמב"ן כותב בפירוש שלדעת הרי"ף המוחזק עצמו יודע שהשדה הייתה של המערער והידיעה הזו לא נובעת מכוח המוכר. לעומת זאת, את העובדה שהמוכר קנה את השדה מהמערער המוחזק יודע רק מחמת מהמוכר. לכן הידיעה שהמערער הוא מרא קמא היא ודאית כי הוא יודע אותה מחמת עצמו, ולעומת זאת, הידיעה שהמוכר באמת קנה מהמרא קמא מסופקת מכיוון שהמוחזק עצמו לא ראה את המכירה, הוא יודע עליה רק כי המוכר אמר לו ואין לו שום דרך לדעת אם המוכר דובר אמת או משקר. כך נוצר מצב של ודאי וספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.
הבנתם של הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף מדויקת מלשון הרי"ף שמוסיף את עניין אמירת המוכר רק לגבי טענת המוחזק שהמוכר קנה את השדה מהמערער, אך הוא לא מזכיר זאת לעניין הודאת המוחזק שהמערער הוא מרא קמא.
לסיכום השיטה יוצא, שאכן אם כל טענות המוחזק היו נובעות מהמוכר כמו ההבנה הראשונית בפשט הגמרא, פשוט שהיה לו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" כמו שלמוכר יש, אך ברגע שהמוחזק הוסיף טענה שנובעת מעצמו ולכן היא ודאית, הוא ביטל את "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ולכן הוא מפסיד את השדה למערער. ניתן לדייק שלשיטת הרי"ף הדגש בהבנת הגמרא הוא "לאו את קמודית" דווקא בגלל שאתה עצמך מודה מתוך ידיעה אישית, אין לך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

שיטת הראב"ד

בניגוד להעמדת הרמב"ן ברי"ף לשיטת הראב"ד (מובא בשיטמ"ק ל א מהמילים "ואם יתמה") המוחזק מצטט בצורה מדויקת את מה שאמר לו המוכר ואין שום טענה שנובעת מתוך ידיעתו האישית, למרות זאת, לא יווצר אצלו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". אמנם, אם המוכר היה טוען את אותן הטענות שטען המוחזק בבית דין הוא היה זוכה בדין, אך אם המוחזק טוען אותן טענות בשם המוכר הוא מפסיד.
גם הראב"ד מסכים לעיקרון של הרי"ף שבמצב שבו נוצר פער בין טענת האיסור לטענת ההיתר לא מתקיים דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך לשיטתו הפער נוצר כבר כשהמוחזק ציטט את המוכר. לשיטת הראב"ד, מתי שהמוכר אמר למוחזק שהמערער הוא מרא קמא היה מותר למוחזק להאמין למוכר מכיוון ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", ואילו מתי שהמוכר אמר למוחזק שהוא קנה את השדה מהמערער היה אסור למוחזק להאמין, כי הודאת בעל דין מתקיימת רק בדברים שהם לרעת המוכר ולא לטובתו. לכן נוצר פער בין הטענות ומתבטל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". כשהמוכר טוען את טענותיו הן ודאיות ולכן יש לו את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך כשהלוקח טוען אותן, טענת הקניה הופכת להיות לגביו ספק ולכן לשיטת הראב"ד לא מתקיים בו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
לשיטת הראב"ד הדגש בדברי הגמרא הוא "את לאו קמודית" הבעיה היא בהודאה של המוחזק שהיא ודאית לעומת טענת הקניה המסופקת.

שאלת הרמב"ן על שיטת הראב"ד

הרמב"ן (בהמשך דבריו, מהמילים ואין הדברים הללו) שואל על דברי הראב"ד. בסופו של דבר אם המוכר יכול להיות נאמן לטעון "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" בבי"ד מדוע המוחזק לא יהיה נאמן לטעון את אותן טענות מכוחו של המוכר, הרי כמו שהמוכר יכול לומר שהמערער לא היה מעולם מרא קמא, כך המוחזק יכול לומר זאת ומתוך כך נאמין לשניהם לטענתם שהשדה נקנתה מהמערער, בין אם היא נובעת מידיעה אישית ובין אם היא נובעת מאמירת המוכר?

הבנת מחלוקת רי"ף – ראב"ד ע"פ מחלוקת התומים והנתיבות

את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד נתין להבין מתוך מחלוקת התומים והנתיבות. התומים (חו"מ קמו יד ד"ה והנה) מביא את פסיקת השו"ע (חו"מ קלג ג) שלפיה במקרה שראובן קיבל חפץ בתורת הלוואה משמעון בעדים ושמעון בא ותובע אותו בבית דין על החפץ, ראובן יכל לטעון שהוא החזיר את החפץ ובית דין יאמינו לו. מתוך שראובן יכול לטעון כך, אם הוא מוציא את החפץ וטוען שהוא משכון בידו (למרות שהעדים ראו שהחפץ ניתן לו בתורת הלוואה) בית דין מאמינים לו. דין זה נובע מתוך דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", מכיוון שראובן אסר את עצמו על ידי זה שהראה את החפץ וכבר לא יכול לטעון שהחזירו, בית דין מאמינים לו על כך שהחפץ אצלו בתורת משכון.
לעומת זאת אם ראובן מראה את החפץ לעדים לפני שבא לבית דין וטוען בפניהם את אותה טענה, שהחפץ אצלו בתורת משכון, אין לו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". בנוסף, מאחר שהעדים ראו את החפץ, ראובן לא יוכל לאחר מכן לטעון בפני בית דין שהחפץ אצלו בתורת משכון, בגלל שהוא לא יכול להגיד שבכך שהוא הראה את החפץ הוא אסר על עצמו, שהרי יש כבר עדים שהוא לא החזיר את החפץ.
מכאן מוכיח התומים, (ושיטתו מדויקת גם מדברי הסמ"ע (חו"מ קלג ח)) שדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא דין שרק בית דין יכולים להשתמש בו אך כשאנשים פרטיים שומעים אותו, אין להם יכולת לומר שהיה כאן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" והם צריכים להתייחס לכל טענה בפני עצמה, לטענת האיסור הם צריכים להאמין משום "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" ולטענת ההיתר אסור להם להאמין, ולכן אצלם אין את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
אפשר להשליך את סברת התומים על הראב"ד ולומר, שגם לשיטתו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" עובד רק בפני בית דין ולכן אם המוכר היה טוען בבית דין הוא היה נאמן. לעומת זאת, למוחזק אין סמכות להאמין למוכר כי הוא אדם פרטי ולכן כשהוא שומע מהמוכר ולאחר מכן טוען אותו דבר מול בית דין, בית דין בודק את טענותיו אחת לאחת וכך לא יתקיים אצלו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

הנתיבות (חו"מ קמו יז) חולק על התומים, לשיטתו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מתקיים גם שלא בפני בית דין, כל הדיון בסימן קלג בשו"ע מתחיל בגלל ששם מדובר ב"מיגו גרוע" (מכיוון שראובן לא ירצה לשקר ולומר החזרתי, כי אחר כך לא יוכל להשתמש בחפץ מחשש שיראו אותו ויבינו ששיקר) שאותו מותר לטעון רק בבי"ד ולא בפני עדים, אך את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מותר לומר גם בפני עדים וכוחו לא יגרע.
סברת הנתיבות תואמת לשיטת הרי"ף ולקושיית הרמב"ן שלפיהן לא ניתן להבין מדוע נוצר פער בטענות המוחזק כשהוא מצטט את טענותיו של המוכר והרי אצל המוכר אין פער בין הטענות?

סברת הרב מרדכי שטרנברג בהסבר מחלוקתם

הרב מרדכי שטרנברג (חידושי הרב מרדכי, סוגית לאו קא מודית) מביא סברה שמסבירה את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד.
נקודת המחלוקת בניהם היא בהגדרת דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". לכולי עלמא מיגו אפשר לומר רק בפני בית דין ולא בפני אנשים פרטיים. הטעם לכך הוא שתפקידם של העדים הוא לספר מה קרה במציאות ולא לעשות חשבונות, לכן כשעד שומע טענה, אין לו סמכות לומר שמתוך שהיה יכול לטעון טענה אחרת אני אאמין לו לטענה שטען, אלא העד רואה את הטענה בפני עצמה וכך מעביר אותה לבית דין. לעומת זאת, תפקידו של בית דין הוא להוציא את האמת לאור והחשבון של מיגו הוא אחד מהכלים לעשות את זה. נקודת המחלוקת בין השיטות היא האם ניתן לדמות את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" למיגו או לא.
הראב"ד והתומים מבינים שדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא סוג של חשבון, אדם יוצר מציאות שבה הוא חייב ואז מבקש ממנו להאמין לו לכך שהוא מתיר את עצמו כי הוא גם היה יכול מעיקרא לשתוק והיינו מאמינים לו. לכן מובן שרק בית דין יכול לקבל את זה ואילו יחיד ששמע "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" לא יוכל לצטט אותו.
לעומת זאת הרי"ף והנתיבות מבינים ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא תיאור מציאות פשוט ורציף, המוחזק אוסר ומתיר באותה אמירה ואין כאן שום חשבון, לכן גם סתם אנשים יוכלו לקבל ולצטט את זה וממילא לא מובן מדוע אם המוחזק ציטט את המוכר הוא לא יהיה נאמן ומחויב להבין שהפער נולד רק כי המוחזק עצמו יצר אותו.

שיטת הרא"ש

הרא"ש (בבא בתרא ג ז, במילים ולי נראה) מביא תשובה שונה לשאלת הסוגיה. לשיטתו ציור המקרה הוא כראב"ד, כלומר, המוחזק מצטט לגמרי את המוכר, אך הסיבה שהמוכר נאמן והמוחזק לא, שונה מהראב"ד.
לשיטת הרא"ש טענת המוחזק פגומה עוד לפני שדנים בפער בין הטענות, זאת מכיוון שהמוחזק חושש לטעון שהשדה לא הייתה מעולם של המרא קמא. כל דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מבוסס על "מיגו דאי בעי שתק" אנחנו מאמינים לזה שאדם אוסר את עצמו ואז מתיר, כי הוא היה יכול לשתוק מעיקרא ולזכות בדין. ואילו בסוגיין המוחזק לא באמת יכול היה לשתוק, זאת מכיוון שהוא מפחד ממצב שבו העובדה שהמערער אף פעם לא היה בשדה תיקבע על סמך שתיקתו, ולכן דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" בכלל לא מתחיל להתממש.

הפלפולא חריפתא (בבא בתרא ג י) מסביר מדוע המוחזק חושש לטעון את טענתו, לשיטתו צריך להעמיד שמדובר במקרה שלמוכר לא הייתה חזקת שלוש שנים בשדה אך למוחזק ישנה חזקה. מתוך כך נובע שהמוחזק לא רוצה לטעון שהמערער אף פעם לא היה מרא קמא, מכיוון שכך הוא מכניס את עצמו למצב שבו אם המערער ימצא עדים שהוא באמת מרא קמא הוא יסלק אותו מהשדה. לעומת זאת, אם המוחזק יטען טענת "קניתי מהמוכר שקנה מהמערער", אפילו אם המערער יצליח להוכיח ממקום אחר שהוא מרא קמא המוחזק לא יצא מהשדה, כי יש לו החזקת שלוש שנים וטענת קניין. לכן למוחזק נוח יותר לטעון שהוא קנה מהמוכר שקנה מהמערער ונאמין לו מתוך שהיה יכול לטעון שהמערער לא קשור בכלל לשדה, מאשר לטעון מלכתחילה שהמערער לא קשור לשדה. בגלל זה מתפרק למוחזק המיגו וממילא אין לו גם "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (זאת בניגוד למוכר שאין לו חזקה ולכן מפחד לטעון את שתי הטענות במידה שווה)

נפקא מינה בחובת המוכר כלפי המוחזק

יש נפקא מינה ברורה בין שיטת הרי"ף לבין שיטת הראב"ד בשאלה האם כשהדין התממש והמערער הוציא את השדה מהמוחזק, המוחזק יכול לתבוע את הכסף שהפסיד מהמוכר. ככלל, מי שבגללו המוחזק הפסיד את השדה יישא באחריות על כך.
לשיטת הרי"ף כל הסיבה שהמוחזק הפסיד את השדה היא שהוא הוסיף טענה מעצמו, שהרי אם הוא היה מצטט את מה שהמוכר אמר לו הוא לא היה מפסיד את השדה, לכן המוחזק לא יוכל לתבוע את כספו מהמוכר שהרי לא היה שום פגם במכירה וההפסד נולד רק בגלל הטענה שהמוחזק הוסיף, כך גם פסק הרי"ף במפורש (בסוף דבריו).
לעומת זאת לשיטת הראב"ד יוצא שהמוכר עצמו העביר למוחזק טענה שהוא לא יכול להשתמש בה בבית דין ולכן המוכר הפסיד את הלוקח ויצטרך לפצות אותו. אמנם הראב"ד לא כתב את זה במפורש, אך כך יוצא משיטתו (וכך גם הרשב"ם פסק).
ניכר ששיטת הרא"ש במחלוקת זו תהיה כשיטת הרי"ף מכיוון שגם לשיטתו הפחד של המוחזק שנובע מהחזקתו בקרקע שלוש שנים הוא זה שגורם לכך שהמוחזק מפסיד את השדה ולא המוכר.

פסיקת הלכה

בפשט השו"ע (קמו, יג) ניכר שנפסק כרי"ף בשתי המחלוקות. נראה מפשט לשונו שיש פער בין הטענות כי המוחזק יודע שהמערער הוא מרא קמא מחמת עצמו, אך את הידיעה על הקניה הוא יודע מחמת המוכר. בנוסף השו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לתבוע את המוכר כי הוא הפסיד את עצמו וכך גם פוסק המגיד משנה (הלכות טוען ונטען יד יד) כך מסביר הש"ך (ט) את השו"ע.

לעומת זאת הסמ"ע (כט) אומר דבר פלא, לשיטתו השו"ע סובר דווקא כציור הראב"ד והרא"ש, שכל טענות המוחזק נובעות מאמירת המוכר ולמרות זאת אין לו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
דברי הסמ"ע קשים מאד משתי סיבות. האחת, שמדיוק בלשון השו"ע נובע במפורש שיש פער במקור טענותיו של המוחזק. והשנייה, שאם הסמ"ע מעמיד את השו"ע כך שהמוחזק מצטט את המרא קמא, איך הוא מסביר את זה שהשו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לגבות את ההפסד שלו מהמוכר, הרי המוחזק ציטט את המוכר בצורה מדויקת ולכן המוכר הוא זה שהפסיד את המוחזק ויצטרך לפצות אותו?

בדבריו כותב הסמ"ע ששיטת השו"ע היא גם שיטת הרא"ש ולכאורה לא מובן מה דומה בניהם מעבר לציור המקרה, אפשר שמתוך הדמיון הזה ניתן להסביר את דברי הסמ"ע. כמו שהסברנו, לשיטת הרא"ש, החיסרון בטענות נולד דווקא אצל המוחזק, כשהמוכר טען בפניו את הטענות לא הייתה איתן בעיה, אך כשהמוחזק טוען אותן ומתוך שיקולים פרטיים במוחזק בית דין לא מקבלים אותן ולכן המוחזק הוא זה שאשם באיבוד השדה, וממילא הוא לא יוכל לתבוע את ההפסד מהמוכר. זו דרך נוספת להסבר השו"ע אף שהיא לא הפשט שלו.