דבר שנאסר במניין

דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו

מבוא-הסבר המושג

לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם (דברים יז) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.

מקור הסוגיה

מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:. הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו.

הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה כו) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר.

הפסוק השני הוא: "במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט יג) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר. הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.

ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביא רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.

עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".

"היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.

דעות הראשונים

בהסבר היחס בין שני המקורות הנ"ל נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.

דעת הרמב"ם

הרמב"ם (ממרים ב ב) פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם אינו בטל מאיליו מביצה שאינו מוזכר בעדיות, ואת הצד שצריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין מעדיות שזה לא מוזכר בביצה ומאחד את שניהם

הסתייגות הרדב"ז

הרדב"ז (שם) מסייג את שיטת הרמב"ם ומסביר שכל שיטת הרמב"ם היא רק כאשר לא תלו חכמים בפירוש את התקנה בטעם מסוים במצב כזה גם הרמב"ם יסכים שאם בטל הטעם אז בטל מיד האיסור. ישנן שלוש אפשרויות להבין את סברת הרדב"ז, הבנה ראשונה היא שכאשר חכמים תלו מלכתחילה בפירוש את האיסור בטעם מסוים זה אומר שהם התכוונו שאם לא יהיה את הטעם אז גם לא יחול האיסור ואין צורך בביטול של חכמי הדור כי החכמים שאסרו הם אלה שמתירים עכשיו. ההבנה השנייה ברדב"ז היא שאם חכמים תלו בפירוש את האיסור בסיבה כלשהיא זה אומר שהסיבה ידועה ואם הסיבה ידועה אז אין חשש שיבואו להתיר גם במקום שחל הטעם (כעין הסברה של הרא"ש וקצות השולחן לקמן) האפשרות ההבנה השלישית היא של הרב צבי שכטר, ארץ הצבי (יט), הוא מסביר שיש פעמים שבתוך נוסח הגזרה עצמה כתבו חכמים את הטעם ופעמים שלא, כלומר שכשחכמים לא כתבו את הטעם הם אומרים שזה לא תלוי בטעם ועושים לא פלוג וכעין דאורייתא תקון שלא דורשים הלכות מהטעמים אבל אם הם כתבו את טעם הגזרה בנוסח הגזרה עצמה אז זה מביע את דעתם שכאן לא אומרים לא פלוג ואם בטל הטעם בטלה הגזרה.

קושיית הראב"ד

הראב"ד (השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם?
הכסף משנה (שם) מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים. אך לכאורה יש מקום להקשות על הכסף משנה מגמרא מפורשת (סוכה כח א) שאומרת שרבן יוחנן בן זכאי הוא הקטן שבתלמידי הלל הזקן.

שיטת הראב"ד והריטב"א

הראב"ד (על פי הסבר נושא האפוד) והריטב"א (מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין.

שיטת בעל המאור

בעל המאור (פסחים מז א בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. ראייה לכך שזו דעת הרז"ה מביאים האחרונים מדבריו לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח.

קושיית הרמב"ן

הרמב"ן ( מלחמת ה' פסחים מז א בדפי הרי"ף) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה. כך הבינו את שיטת בעל המאור הרמב"ן ורבינו ניסים וכן רוב הראשונים והאחרונים.

תירוץ הר"ש

יש עוד הסבר לדברי הרז"ה,הוא מופיע בדברי הרב שמואל מרובזעביץ בחידושיו, (פסחים מז א בדפי הרי"ף) שם הוא מסביר את דברי הרז"ה כתקפים רק לעניין איסור מלאכה בערב פסח שהוא בכלל הדין הכללי של התורה שמי שנקרב קרבנו אסור הוא במלאכה בעת ההקרבה, כך גם כל ישראל בערב פסח שכולם חייבים קרבן. לפי הבנתו יוצא שאין כאן כלל דבר שנאסר במנין שהרי זה אסור מדאורייתא כפרט מתוך הדין של הקרבת קרבן ולכן אם אין קרבן אז אין איסור מלאכה. מוסיף הר"ש עוד תירוץ שאפילו אם האיסור הוא מדרבנן מכיון שלא היה איסור מפורש של עשיית מלאכה בערב פסח, אלא היה איסור כללי של אי עשיית מלאכה בשעת הקרבת קרבן של אדם וממילא נאסר גם ערב פסח משום קרבן פסח אז כאשר אין קרבן ממילא הותרה המלאכה וזה לא נחשב דבר שנאסר במנין כי לא ערב פסח נאסר במנין אלא איסור מלאכה בשעת הקרבת קרבן נאסר במנין ואת איסור זה לא התכון הרז"ה להתיר אלא רק במקום שאין קרבו אז ממילא לא חל האיסור.

הסבר נושא האפוד

שו"ת נושא האפוד (יא) מסביר שיש הסוברים שכדי שגזרה תחשב דבר שנאסר במנין צריך שיהיה ידוע לנו בברור שישבו ונמנו כל החכמים והחליטו לגזור גזרה אבל אם רק אחד החכמים או אפילו מספר אמרו איזו גזרה והסכימו איתם החכמים אין זה נחשב דבר שנאסר במנין ולכן באופן ברור גם לא צריך מנין להתירו.

שיטת הרא"ש

הרא"ש (בשו"ת שלו, כלל ב, סי' ח) מסביר שהחילוק מתי אומרים שדבר במניין צריך מניין להתירו ומתי לו תלוי בפרסום הטעם, כלומר בשאלה האם הטעם ידוע לעולם או לא. הרא"ש מביא חיזוק לדבריו מכך שכל ההלכות שמוזכרות בגמרא בביצה טעמם אינו ידוע וברור לכל. באיסור ביצה שנולדה ביו"ט, מסביר הרא"ש, לא כוטלם יודעים את הסיבה האמיתית-קידוש החודש וכן בשובו לכם לאהליכם לא כל כך מוגדר סוף הזמן מהפסוק של שלושת ימים.

קצות השולחן (יו"ד ס' קלד) מסביר שהסברה של החילוק הנ"ל היא שאם אנשים לא יודעים את טעם האיסור אז אם יתירו כשהטעם לא תקף יבואו להתיר גם במקרים בהם הטעם כן תקף. אך לענין ההלכה כותב קצות השולחן בשם התורת חסד שאין לנו סמכות להכריע מה נחשב ידוע ומה לא

עייון בשיטת בעלי התוספות

הצגת שיטת בעלי התוספות

שיטת בעלי התוספות היא לא ברורה עקב ריבוי המקורות בהם עוסקים בעלי התוספות בנושא הנ"ל. להלן מספר דוגמאות: הגמרא במס' ביצה (ו א) אומרת שהייתה אומה מסוימת שהיו רודים בישראל ואם היו רואים יהודים עוסקים במלאכת קבורה ביום טוב שני הם היו מכריחים אותם לעשות גם כל מלאכה בשבילם ולכן גזרו חכמים שלא לקבור ביו"ט שני של גלויות. על כך אומרים תוספות (שם, ד"ה והאידנא דאיכא וכו') שבימינו שאין חברי אז מותר לקבור ביו"ט שני, התוספות מתמודדים ישירות עם הדין של דבר שנאסר במנין בדבריהם: "ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם 'משום חששא' ועברה החששא עבר הטעם והכי נמי אמרינן גבי מים גלויין". מובא בגמרא במסכת ביצה (ל א) לעניין איסור ריקוד בשבת, שהדבר אסור משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. ותספות (שם, ד"ה אין מטפחין) אומרים שבזמנינו מותר משום שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר ולא שייך לגזור היום. ועוד מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (לה א) שמשקים שנשארו ללא מכסה למשך פרק זמן ממושך הם אסורים בשתייה מחשש שמא עבר שם נחש והטיל את ארסו. התוספות (שם, ד"ה חדא קתני) כותבים שבזמנינו ובמקומותינו שלא מצויין נחשים כלל אז מכיון שאין חשש אז בטל האיסור מכיון שלא יתכן לומר שתוספות סוברים שכאשר בטל הטעם אז בטל האיסור ללא צורך בכינוס חכמים כל שהוא אז הצטרכו המפרשים להסביר למה המקרים שעליהם דיברו התוספות הם יוצאים מן הכלל.

הסבר הפרי חדש בשיטת בעלי התוספות

הפרי חדש (יו"ד קטז) מסבירים שתוספות סוברים שכאשר בשעת הגזרה היו מקומות או מקרים שמלכתחילה הוצאו מהכלל מסיבה כלשהיא אז כאשר בזמנינו בטל הטעם של האיסור הוא בטל אוטומטית. לאחר עיון בדברי תוספות אפשר למצוא את ההסבר הזה בפירוש בדבריו לגבי מים גלויים, שם תוספות אומרים שהסיבה שלא אומרים שזה דבר שבמנין זה כי מלכתחילה גזרו רק באזורים שיש בהם חשש נחשים ולכן בזמנינו שאין נחשים מצויים כלל אז בטל האיסור, וכן גם בדבריהם לגבי איסור קבורה ביו"ט שני שהם בעצמם משוים לאיסור מים גלויים. הפרי חדש טוען שגם לענין מים אחרונים אפשר להסביר לפי החילוק הנ"ל מכיון שהוא טוען שמלכתחילה לא גזרו על מלח סדומית אלא בסדום ובנותיה אבל לא במדינות הרחוקות. הדין היחיד שלא הוסבר על ידי כלל זה הוא ריקוד וטיפוח בשבת שלגביו לא מצינו שום יוצא מן הכלל בשעת הגזרה, היה מקום להסביר שדין זה מותר מבלי צורך במנין אחר מסיבה אחרת ולא משום פגם בחלות מלכתחילה אבל לא משמע כך מדברי הבית יוסף שטוען (או"ח ס' שלט) שתוספות מדמים את שני הדינים וז"ל: "... ואף על גב דבפרק קמא דביצה (ה.) אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל..."ץ אך ללא דברי הבית יוסף אפשר לומר שתוס' סוברים את אותו חילוק שהביא הרא"ש שאם הטעם ידוע אז הוא בטל ללא כינוס מנין אחר להתירו והם סוברים שריקוד וטיפוח בשבת זה טעם ידוע ולכן היום הוא בטל.

הסבר האגרות משה

הרב משה פיינשטין (אגרות משה אורח חיים ב ק) מסביר את שיטת התוספות וטוען שחכמים לא אסרו לשתות מים גלויים או לקבור ביום טוב שני אלא רק הודיעו חכמים שזהו חשש שראוי לחשוש אליו משום פיקוח נפש במקרה של מים גלויים ומשום חשש מלאכה במקרה של חברי, אבל לא היה פה איסור מיוחד שיהיה צורך להתירו.

הסבר המלבי"ם

המלבי"ם בספרו ארצות החיים (ט מא) הביא שיטה יחודית לגבי דבר שבמנין. שם המלבי"ם טוען (בדומה לנושא האפוד הנ"ל ) שרק איסור שידוע לנו שהסנהדרין הגדולה נמנו וגזרו נחשב דבר שבמנין וכל שאר גזרות דרבנן אין צריך מנין כלל כדי לבטלם.

עיון בדעת השולחן ערוך

סתירה בשולחן ערוך

שיטת השולחן ערוך גם היא קשה, כאשר הוא דן בבית יוסף (או"ח שלט ב) על דין מים גלויים הוא מביא את דברי תוספות שבימינו מותר ולעומת זאת בעניין ריקוד וטיפוח בשבת הוא פוסק (או"ח סימן שלט סע' ב) שאסור גם בימינו. ביחס לגמרא בביצה הבית יוסף מסביר את שיטת התוספות ואומר שהם משוים למים גלויים וכמו שהתירו שם כך גם התירו ריקוד בשבת. לפי ההסבר של הבית יוסף יוצא סתירה לגבי פסקיו בשולחן ערוך,מצד אחד לעניין ריקוד בשבת הוא פוסק נגד תוספות ואומר שאסור גם בזמנינו אך מצד שני לגבי מים גלויים הוא פוסק (יו"ד קטז א) שבימינו בגלל שאין נחשים מצויים בינינו-מותר כתוספות. אם נקבל את דברי הב"י שמשוה בין שני הדינים אז נשאלת השאלה מדוע הוא פוסק כתוספות בדין אחד ולא בשני הרי הוא בעצמו אומר שטעם ההיתר של שניהם הוא זהה?

ניסיונות לתרץ את הסתירה

יש אפשרות לתרץ את דברי הבית יוסף עפ"י חילוק שמביא התפארת ישראל (בועז עדיות א ה), התפארת ישראל (בדומה לאגרות משה לעיל) מחלק בין סייג לחשש, הוא מסביר שסייג זה כאשר חכמים אסרו דבר כדי שלא יגיעו לעבור עבירה אחרת במזיד, לעומת זאת חשש זה איסור שקבעו חכמים כדי שלא יעברו איסור בשוגג. עפ"י דברים אלו אפשר לומר שהבית יוסף סובר שכאשר חכמים אסרו משום סייג אז חייב מנין אחר כדי להתיר אבל אם זה רק משום חשש שוגג אז אם בטל החשש אז אין צורך בכינוס והאיסור בטל מאליו. ניתן היה להסביר את שיטת השולחן ערוך על פי שו"ת הרא"ש המובא לעיל שמחלק בין טעם ידוע לכל לבין טעם שאינו ידוע. ניתן לומר עפ"י דברים אלו שהשולחן ערוך חילק והכריע שמים גלויים טעמם ידוע לכל וכן האיסור בטל לעומת ריקוד בשבת שהטעם פחות ידוע ומפורסם ולכן למרות שבטל הטעם לא בטלה הגזרה. על פי התירוץ הזה אפשר גם להסביר את הסתירה בשולחן ערוך, השו"ע הבין שתוס' באמת סוברים את אותו טעם בשני המקרים ושניהם משום שהטעם ידוע ומפורסם והשו"ע רק חולק על הגדרת המונח ידוע, וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא לא מחשיב את הטעם של גזרת כלי שיר לידוע ותוספות כן החשיבוהו לכך.

עיון בדברי פוסקי זמננו

דברי שו"ת נושא האפוד

ר' דוד פיפאנו (נושא האפוד יא) דן באריכות בשאלה האם היום מותר לאישה להתחתן מחדש כאשר יש לה ולד פחות מבן שנתיים. תקנת חכמים הייתה שלא להינשא עד שהתינוק בן שנתיים משום שעד אז התינוק עדין יונק אבל בימינו שאף אחד לא יונק יותר משנה וד' חודשים אז האם ניתן להינשא מוקדם יותר. אחרי סיכום שיטות הראשונים מסיק ר' דוד שמכיון שרבו המחלוקות בנושא דבר שנאסר במנין ויש הרבה צדדים להקל (דעת בעל המאור, ולרא"ש אם האיסור ידוע) אז ניתן להקל אם בטל טעם האיסור והדין תואם את הצדדים להקל.

דברי בדי השולחן

הרב אברהם נאה (בדי השולחן קלד) דן בנושא גזרת שחיקת סממנין ורפואה בשבת. חז"ל גזרו לחולה שאין בו סכנה שלא יטול תרופות בשבת מחשש שיבוא לשחוק סממנים. כיום שאין אנו בקיאים בהכנת תרופות דן בדי השולחן אם אפשר להתירו בלי מנין מאחר שבטל טעמו. למסקנה אומר בדי השולחן שאי אפשר להתיר לגמרי מכיון שלא ברורים הסברות אבל אפשר לצרף את העובדה שבטל טעם האיסור כסניף להיתר ביחד עם עוד גורמים.

דברי שו"ת אגרות משה

הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב ק) דן בשאלת ריקוד וטיפוח בשבת בזמנינו. האגר"מ מביא את שיטת תוספות ומסביר שמכיון שהיום כולם עוברים על האיסור ומכיון שבטל הטעם ולא נחשב שפשטה בכל ישראל ואם היו החכמים מתכנסים בודאי היו מתירים אז נחשב כאילו התכנסו ומותר ללא מנין אחר. להלכה האגר"מ מסייג את דבריו וטוען שמכיון שטעם תוספות לא ברור והשולחן ערוך חולק מן הראוי להחמיר.

דברי שו"ת יביע אומר

הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חושן משפט ג ז ) דן בנושא איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל שהשולחן ערוך התיר מכיון שאין רוב ישראל בארצו. הגרע"י מסביר מדוע אפשר להתירו בלא מנין, הוא מסביר שדעת השולחן ערוך מבוססת על שיטת הרא"ש (בתשובה לעיל) שכאשר הטעם ידוע לכל אין צורך במנין אחר להתירו. הרב עובדיה טוען שזה ההסבר גם כאן שאיסור גידול בהמה דקה ידוע שהוא משום ישוב ארץ ישראל וכאשר אין רוב ישראל בארצו לא שייך הטעם הזה.

סיכום

פוסקי זמנינו נמנעים מלהכריע בנחרצות בנושא דבר שבמנין עקב ריבוי המחלוקות והחילוקים. ולמרות הימנעותם זו, ניתן לראות שההתיחסות לתופעת ביטול גזירות מכיון שבטל טעמן קיימת ואף נפוצה בספרות ההלכה. לרוב לא ימצא רב שמוכן לבטל גזרה לגמרי אבל כן יתכן למצוא רבים שמצרפים את הסברה שבטל הטעם לסברות אחרות להקל. במיוחד אפשר לראות שימוש נרחב בהיתר זה במקרים שבהם מתקיימים התנאים המשניים האמורים לעיל על שלל גווניהם ודעותיהם.