דבר הגורם לממון

דבר הגורם לממון

מקור

ב"ק עד: "רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי ד' וה'" ובכמה מקומות אמרי' בגמ' דר"ש סובר דדבר הגורם לממון כממון דמי, ולכך כיון שאם נגנב או מת מתחייב לשלם כדידיה דמי ורעהו קרינן ביה וחייב הגנב לשלם לו תשלומי כפל תשלומי ד' וה'.

מספר תמיהות בנושא

ובגמ' בריש מרובה סו: אי' "איתיביה אביי לרבה קרבנו ולא הגזול היכי דמי וכו' אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחבריה ה"נ דגזל קרבן דחבריה" והק' תוס' שם ד"ה "דגזל קרבן" וז“ל "תימה דל"ל קרא דאי בחטאת וכו' ואי בעולה ושלמים הא אמרי' בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום" וכו' וכ' הפנ”י שם וז“ל "בעיקר תמיהת התוס' יש לי ליישב כו' אפי' בעולה וכר"ש דאמר בפרק הזהב קדשים שחייב באחריותן הוי ממון בעלים והך ברייתא דפסחים דלא כותיה" עכ”ל, וצ"ע קושית תוס', עוד צ"ע דשם בב"מ פירש”י (נו: ד"ה "קדשים שחייב") וז“ל "ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה- אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה", משמע בהדיא דדוקא הוממה יכול למכרה ולהוציאה לחולין והמעות ישארו ברשותו ויתפסו בקדושתה, אבל קודם שהוממה אין יכול למכרה שיתכפר בה הלוקחה ודלא כהפני יהושע, וצ"ע באמת הטעם מ"ש מהא דהוי ממונו לענין שמקבל הכפל וד' וה', ולמה לא יוכל למכרה [ומש"כ הקצה”ח בסי' שפו' סק”ז דמסקנת הגמ' בפסחים ו. דלא אמר ר"ש ממון בעלים הוא אלא בדליתיה בעיניה, אינו מיישב דברי רש”י, אינו מיישב דברי רש”י, דשם בב"מ ובכ”מ פירש וז”ל "יש להם אונאה- דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה הוא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה", משמע דאפי' איתא בעינא הויא כדידיה, דאל”כ לא היה לו להזכיר מיתה או גניבה דזה אינו סיבה להחשיבו כדידיה, אלא מה שההנאו וגרם לו להתחייב ממון (עיין רש”ש בפסחים שם) זה גורם להחשיבו כדידיה, ועל כרחך צ"ל כמש”כ האחרונים (הט”ז והצל"ח) דלמסקנת הגמ' דכתיב "לא ימצא" מזה ילפי' לכה"ת דדבר הגורם לממון כממון דמי אפי' באיתיה בעיניה, או שנאמר דקי”ל כלישנא קמא שם דלר"ש גם באיתיה בעיניה אמרי' דבר הגורם לממון כממון, וכן מוכח בגמ' בכל מקום בסנהדרין קיב: לגבי עיר הנדחת, בפסחים כט: לגבי מעילה ובב"ק עו. לגבי מכרו לשמים דאין לחלק לרבי שמעון. עוד כ' הקצה”ח שם דאפי' ס"ל לר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי אפי' באיתיה בעיניה מ"מ במכירה ודאי ליתיה דהגע עצמך המקבל פקדונות מחבירו באחריות היעלה על הדעת שיוכל הנפקד למכור דבר שאינו שלו, וא"כ ה"ה בקדשים שחייב באחריותן ודאי ליתנהו במכירה ודלא כהפנ"י. וגם זה לכאורה אינו מספיק, דהא בפקדון לא אמר ר"ש כלל שנוטל הנפקד כפל ד' וה' דבהמפקיד אמרי' שאין נוטל הנפקד אלא מחמת שהקנה לו פרה לכפילא ודוקא בשילם ולא רצה לישבע עי”ש, ובקדשים ס"ל שהמקדיש נוטל הכפל, ועל כרחך צריך לחלק דדוקא לענין קדשים שאין הקדש נוטל הכפל הנפקד נוטלו אבל בשומר דעלמא שהבעלים ראוי ליטול הכפל ודאי קודם לשומר שאינו בעלים אלא מחמת שחייב באחריות, וא"כ ה"ה לענין מכירה בשומר ודאי לא יוכל למכרו להפקיע זכות הבעלים השני, אבל בהקדש שגם הלוקח יקריבנו ואינו מפקיע זכות הקדש למה לא יוכל למכרו וכהפני יהושע (ומש"כ בשטמ”ק בשם הראב”ד דלהכי אין הנפקד נוטל כפל, דמשום דחיוב שמירה אינו דומה לקבלת אחריות, לכאורה אינו מיישב להראשונים דגם בקבלת סגי בחיוב אחריות מגניבה ואבידה או מפשיעה וכמו שומר)]. עוד צ"ע לרבי שמעון דעל ידי שגורם לממון חשיב כדידיה, מהא דמבואר בסוכה ריש לולב הגזול דאין יוצאין בלולב שאול וגזול משום דלא חשיב "לכם", ולר"ש כיון הגורם לממון (דשאול הוי כקיבל אחריות, וגזול הוי נפטר בו מחיובו) וא"כ ייחשב שלו, וכן צ"ע לגבי חלה דקי”ל "עריסותיכם" למעט דעיסת עכו”ם וגבוה פטורה מן החלה ולר"ש אם קיבל אחריות יתחייב בחלה, וכן לגבי ביתך ודגנך ושדך במזוזה וקנין לעכו"ם בא"י ומירוח עכו”ם, ובכ"ז אם קיבל ישראל אחריות יתחייב לר"ש, וכן בחמץ ללישנא קמא בפסחים ה: מבואר דברייתא שם אתיא אליבא דר"ש גם בלא סברא ד"לא אמר ר"ש אלא בליתיה בעיניה", ומפורש בברייתא שם דמ"לך" היינו ממעטים אפי' קיבל אחריות דלא חשיב "לך" ורק מ"לא ימצא מרבינן חמץ של עכו”ם שקיבל עליו אחריות, וקשה כיון דלר"ש הוי כדידיה למה לא ייחשב "לך" לגבי חמץ ולולב וכדו'. עוד קשה לר"ש איך ייחשב כשלו מחמת שגורם לו לממון, ובקדשים שחייב באחריותן היה אפ"ל דלר"ש קנוי לו לענין שייפטר בזה ויצא בו ידי חובתו, אבל ר"ש איירי גם בחמץ של אחר ושל עכו”ם דאינו קנוי לשומר לענין ליפטר בו ואעפ”כ ס"ל לר"ש דהוי כשלו כמבואר בפסחים ה: דעוברין עליו בב"י וב"י. עוד קשה דהנה הפנ"י שם כ' דלר"ש קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים הוא אבל באמת לא מצינו לשון זה אלא לרבי יוסי הגלילי בקדשים קלים, אבל לר"ש הלשון בכל מקודם אינו כן (עיין ב"ק עו. "הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמריה קיימי" ושם "הב"ע בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא וברשותיה קיימי) וצ"ב החילוק.

הגדרת הדין

ונראה בכל זה דהנה אי' בגמ' כט: האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל וכו' מ"ד מעל קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר דבר הגוזל לממון לאו כממון דמי ", והנה שם לא איירי כלל לענין שהקדש ייחשב בעלים עליו אלא שייחשב שוה השתא כשויו דלקמיה, ונראה דזה ג"כ דינו של רבי שמעון בכל מקום, דודאי כשממון חבירו גורם לו לממון לא חשיב בעלים עליו, אלא דסתם ממון חבירו אינו שוה אצלו כלום ולרבי שמעון ממון חבירו שגורם אצלו לממון חשיב שוה גם אצלו כיון שלאותו שווי גורם לו, אבל ודאי אינו בעלים עליו ולכך אינו יכול למכרו ולא חשיב "לכם" לגבי אתרוג וחולה ובכ"מ, ולא אמרי' עליו בגמ' "ממון בעלים הוא", ורק לענין תשלומין כיון שגם אצלו יש לו שיווי חייב הגנב לשלם לו כפל ד' וה' וכן לענין אונאה ומעילה ולענין דלא חשיב הקדש כמכירה לחייב הגזלן בד' וה', וכה"ג כל דבר התלוי בשווי החפץ, אצל מי שווה (ועיין קצה”ח שם בשם התוספתא ב"ק פ"ד לענין הזיק או הוזק דלר"ש חייב), ורק לענין עיר הנידחת אמרי' דלר"ש קדשים שחייב באחריותן הוי "שללה" וחייב שריפה משום דלשון "שללה" אין פירושו שיהיו אנשי העיר בעלים עליו אלא כל דבר השוה אצלם נכלל בזה, וכן לענין חמץ דכיון דשוה אצל החייב באחריותו חשיב מצוי אצלו ונכלל בלא ימצא.