ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן

,

מין דגן עיקר

ברכת תבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן, האם יש כמות מינימלית של מין דגן שצריכה להיות על מנת שהברכה תהיה מזונות, באילו מקרים חמשת מיני דגן בתערובת לא נחשבים עיקר והברכה לא תהיה מזונות, מה לפי האמור ברכת השניצל.

הקדמה

חמשת מיני דגן הינם חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון. חמשת מיני דגן מהווים חלק חשוב מתפריט מזונו של האדם. מהם אופים לחם שהיה ועודנו מרכיב חשוב במזונם של בני האדם. על כן, יש להם דינים מיוחדים בהלכה. הסוגיה שלנו הולכת לעסוק בייחודיותם של מיני דגן בנוגע לעיקר וטפל.

יש לדעת שלושה מצבים בחמשת מיני דגן: כסיסה – כוסס גרעיני חיטה שלמים בין מבושל בין חי. ברכתם 'אדמה'. מעשה קדירה – טוחן את החיטה לקמח (או אפילו חיטים שלמות שניתדבקו בבישולן לעיסה) ומבשל אותו במים לדייסה או תבשיל אחר. ברכתו 'מזונות' תמיד. פת - טוחן את החיטה לקמח ואופה את הקמח. ברכתה 'מזונות' (בפת הבאה בכיסנין) או 'המוציא'.

המקור בגמרא

הגמרא [(ברכות לו ב)][1] אומרת שנחלקים במקרה של חביץ קדרה ודייסא אם יש לברך 'שהכל' או 'מזונות'. לא יתכן שמדובר בקדירה סתם, כי בקדירה פשוט שמברך מזונות. אלא חולקים בדייסא כעין חביץ קדירה, כלומר שיש עוד מרכיבים חוץ מהקמח. במקרה שלנו מדובר שיש בדייסא גם דבש, לפי רב יהודה הדבש עיקר ומברך 'שהכל', לפי רב כהנא הקמח עיקר ומברך 'מזונות'. רב יוסף מכריע כרב כהנא כי רב ושמואל אומרים כמותו. רב ושמואל אמרו שכל שיש בו מחמשת מיני דגן, וכן דבר שהוא מחמשת מיני דגן – ברכתם 'מזונות'.

הגמרא אומרת שצריך לומר את שתי המימרות. שכן אם היה נאמר רק 'כל שהוא מחמשת מיני דגן', הייתי אומר שמין דגן בתערובת - לא מברכים עליו מזונות, כי הוא לא לבדו, אלא הוא נהיה טפל ויורדת ברכתו ל'שהכל'. לכן אמרו 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן'. ואם היו אומרים רק 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן', הייתי אומר שברכת מזונות אמורה לא רק לגבי חמשת מיני דגן אלא גם לדבר אחר שמזין, כמו אורז, והחידוש של 'כל שיש בו' הוא שבמין דגן אפילו אם הוא מועט בתערובת הברכה תהיה 'מזונות'. ולפי זה דבר אחר מזין [כגון אורז], לבדו, יש לברך עליו 'מזונות', ובתערובת הוא מתבטל לרוב. לכן השמיעו לנו את המימרא של 'כל שהוא' ללמדנו שרק מה שמחמשת מיני דגן, ברכתו במ"מ, ולא אורז והדומה לו.