ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן

ברכת תבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן, האם יש כמות מינימלית של מין דגן שצריכה להיות על מנת שהברכה תהיה מזונות, באילו מקרים חמשת מיני דגן בתערובת לא נחשבים עיקר והברכה לא תהיה מזונות, מה לפי האמור ברכת השניצל.

הקדמה

חמשת מיני דגן הינם חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון. חמשת מיני דגן מהווים חלק חשוב מתפריט מזונו של האדם. מהם אופים לחם שהיה ועודנו מרכיב חשוב במזונם של בני האדם. על כן, יש להם דינים מיוחדים בהלכה. הסוגיה שלנו הולכת לעסוק בייחודיותם של מיני דגן בנוגע לעיקר וטפל.

יש לדעת שלושה מצבים בחמשת מיני דגן: כסיסה – כוסס גרעיני חיטה שלמים בין מבושל בין חי. ברכתם 'אדמה'. מעשה קדירה – טוחן את החיטה לקמח (או אפילו חיטים שלמות שניתדבקו בבישולן לעיסה) ומבשל אותו במים לדייסה או תבשיל אחר. ברכתו 'מזונות' תמיד. פת - טוחן את החיטה לקמח ואופה את הקמח. ברכתה 'מזונות' (בפת הבאה בכיסנין) או 'המוציא'.

הסוגיה בגמרא

הגמרא (ברכות לו ב) אומרת שנחלקים במקרה של חביץ קדרה ודייסא אם יש לברך 'שהכל' או 'מזונות'. לא יתכן שמדובר בקדירה סתם, כי בקדירה פשוט שמברך מזונות. אלא חולקים בדייסא כעין חביץ קדירה, כלומר שיש עוד מרכיבים חוץ מהקמח. במקרה שלנו מדובר שיש בדייסא גם דבש, לפי רב יהודה הדבש עיקר ומברך 'שהכל', לפי רב כהנא הקמח עיקר ומברך 'מזונות'. רב יוסף מכריע כרב כהנא כי רב ושמואל אומרים כמותו. רב ושמואל אמרו שכל שיש בו מחמשת מיני דגן, וכן דבר שהוא מחמשת מיני דגן – ברכתם 'מזונות'.

הגמרא אומרת שצריך לומר את שתי המימרות. שכן אם היה נאמר רק 'כל שהוא מחמשת מיני דגן', הייתי אומר שמין דגן בתערובת - לא מברכים עליו מזונות, כי הוא לא לבדו, אלא הוא נהיה טפל ויורדת ברכתו ל'שהכל'. לכן אמרו 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן'. ואם היו אומרים רק 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן', הייתי אומר שברכת מזונות אמורה לא רק לגבי חמשת מיני דגן אלא גם לדבר אחר שמזין, כמו אורז, והחידוש של 'כל שיש בו' הוא שבמין דגן אפילו אם הוא מועט בתערובת הברכה תהיה 'מזונות'. ולפי זה דבר אחר מזין [כגון אורז], לבדו, יש לברך עליו 'מזונות', ובתערובת הוא מתבטל לרוב. לכן השמיעו לנו את המימרא של 'כל שהוא' ללמדנו שרק מה שמחמשת מיני דגן, ברכתו במ"מ, ולא אורז והדומה לו.

לגמרא קשה. יצא לנו מהדיוק של ה"צריכא" שברכת האורז 'שהכל'. אבל שנינו שצריך לברך על אורז תחילה וסוף כמעשה קדירה! ועל מעשה קדירה שנינו שבתחילה מברך 'במ"מ' ולבסוף מברך עליו ברכת 'מעין שלוש'. כך שברכת האורז צריכה להיות 'מזונות' ולא 'שהכל'!

הגמרא עונה שזה כמו מעשה קדירה, אבל לא לגמרי. זה כמעשה קדירה - שמברכים עליו תחילה וסוף, אבל לא כמעשה קדירה - לעניין אילו ברכות לברך. ויוצא שברכת האורז אפילו לבדו 'שהכל', ושיש לברך גם בסוף. (בזמנם, לא היה ברור שמברכים על הכל תחילה וסוף).

ולגמרא שוב קשה - אורז אינו מעשה קדירה לגמרי?! שנינו ברייתא מאוד ברורה ובה כתוב: "אלו הן מעשה קדרה: חילקא, טרגיס, סולת, זריז, וערסן ואורז". כך שברור שאורז הוא כמעשה קדירה לגמרי.

והגמרא עונה - נכון. זה באמת כך לגבי שיטת רבי יוחנן בן נורי, אך לא לרבנן! רבנן סוברים אחרת, ורב ושמואל סוברים כרבנן. (רבי יוחנן בן נורי סובר שאורז הוא בדיוק כמו חמשת מיני דגן).

והגמרא מקשה, באמת רבנן לא סוברים שאורז מזונות?! והרי שנינו שכן! ואם תאמר שמה ששנינו זה רבי יוחנן בן נורי שאמר, אז לא היינו אומרים במקרה הזה מזונות ומעין שלוש כפי שאמרנו, אלא המוציא וברכת המזון! ואכן זה לא רבי יוחנן, אלא רבנן. ותיובתא (קשה) על רב ושמואל.

מה מדברי רב ושמואל נדחה ומה לא?

מתוך הגמרא לעיל, בעניין הברכה של חביץ קדרה (דייסא שיש בה עוד מרכיבים חוץ מהקמח), ניתן לראות שדברי רב ושמואל לגבי 'כל שיש בו מחמשת המינין', התקבלו. שכן נפסק כרב כהנא שאמר שיש לברך על חביץ זה 'מזונות' משום שכך אמרו רב ושמואל.

הגמרא (ברכות לז ב) אומרת שבכפר, שיש בו הרבה קמח – מברכים על תבשיל של דבש וקמח (ובו הרבה קמח) 'בורא מיני מזונות'. ואילו בעיר, שיש קצת קמח – מברכים על תבשיל של דבש וקמח (ובו הרבה דבש) מברכים 'שהכל נהיה בדברו'. חוזר בו רבא ואומר ששניהם מזונות עפ"י דבריהם של רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת מיני דגן – ברכתו 'מזונות'. גם כאן ניתן לראות שדברי רב ושמואל לגבי 'כל שיש בו' התקבלו.

הגמרא (ברכות לט א) מביאה את דברי רב כהנא שאמר שעל תבשיל סלק שאין בו הרבה קמח – מברכים 'אדמה', ובתבשיל של לפת ובו הרבה קמח – 'בורא מיני מזונות'. חזר בו ואמר שעל שניהם מברכים 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהקמח בא "לדבוקי בעלמא". ניתן לומר שרב כהנא הכיר את רב ושמואל ולכן פסק בהתחלה שעל לפת מברכים מזונות, והוא מסייג את דברי רב ושמואל ומביא לנו יסוד של 'לדבוקי בעלמא' והכוונה היא שהקמח במקרה הזה הוא רק כדבק לתבשיל. חמשת מיני דגן מקבלים את החשיבות שלהם כשהם באים כמזון, אבל אם הם דבק אז כמובן שהם לא עיקר ויורדת חשיבותם... (קמח נהיה דבר מדבק כשמערבבים אותו עם מים ולכן משתמשים בו). ומה שחילק בין הרבה קמח לקצת, זה פשוט משום שחשב שכשמים קצת קמח – המטרה היא לדבק, והרבה קמח – זה כבר כנראה חלק מהמאכל. וחזר בו בהבנת המציאות. הוא הבין שגם בתבשיל של לפת ובו הרבה קמח – המטרה הייתה לדבק וברכת התבשיל אדמה. כך שבגדול קיבל את דברי רב ושמואל לגבי 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן'.

הרי"ף (כה ב) על הגמרא (ברכות לו ב) פוסק את המימרא של רב ושמואל של 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן', המימרא הזו לא נדחתה שהרי הגמרא לא הקשתה עליה בכלל. הרי"ף מראה את הקושיה על 'כל שהוא מחמשת מיני דגן' ומראה שנדחתה.

הרשב"א על הגמרא אומר שמה שאמרו רב ושמואל שכל שהוא מחמשת המינים מברכים מזונות, זה כן להלכה. אך מה שדייקנו שרק מה שמחמשת המינים ברכתו 'מזונות', ועל כן אורז לדוגמא ברכתו 'שהכל', הוא שנדחה. וכמובן ש'כל שיש בו מחמשת מיני דגן' לא נדחה שהרי הגמרא לא הקשתה. מה גם שבדף לז: רואים שהתקבלה המימרא של 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן'.

ספר הפרדס שער הדגן על הגמרא אומר שכל המפרשים קיבלו את דברי רב ושמואל לגבי 'כל שיש בו'. ומה שכתוב תיובתא דרב ושמואל אינו על זה, אלא על הדיוק שדייקנו מדבריהם 'כל שהוא מחמשת מיני דגן', שאמרנו שרק מה שהוא חמשת מיני דגן ברכתו 'מזונות' ולכן אורז ודוחן לא, שזה לא נכון שהרי מברכים על אורז 'מזונות' כי הוא מזין. יוצא מדבריו שגם כל שהוא מחמשת המינים לא נדחה אלא רק הדיוק.

חידושי הרשב"ץ (על הרי"ף לז ב) מה שנאמר על רב ושמואל תיובתא, לא נאמר אלא לכל שהוא מחמשת המינים, אבל 'כל שיש בו' לא נדחה. שמשום חשיבותם, גם כשהם לא הרוב – יש לברך עליהם. ומה שנאמר בגמרא (ברכות לט א) הוא רק משום ששם הקמח הוא לא בא כמזון להכשיר את התבשיל או לתת טעם, אלא רק כדבק. על כן ברור שלא נברך עליו כשהוא בתערובת.