ביעור חמץ שנמצא בתוך הפסח

תבנית:חיבור לתחרות כתיבה ביעור חמץ שנמצא ביום טוב הצגת הנידונים בסוגיא הגמרא בפסחים [ו.] מביאה את דעת רב יהודה בשם רב שמי שמוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי. השאלה העולה מדברי הגמרא היא מדוע לא לשרוף את החמץ, או לכל הפחות להוציא אותו מהבית? עוד יש לשאול האם ישנה חלוקה בין מי שביטל את החמץ מראש או שלא ביטל? כמו כן האם ישנם פתרונות נוספים או שכפיית כלי היא הפתרון היחיד המומלץ? שאלות נוספות הם מה יעשה מי שמוצא חמץ של גוי, או מי שמצא את החמץ בשביעי של פסח וכדומה. החמץ כמוקצה רש"י במקום [ד"ה כופה] מסביר שכיוון שהחמץ הוא מוקצה לא ניתן להוציא אלא יש לכסותו בכלי. הפנ"י [ד"ה בגמ'] שואל כיצד לפי רש"י מסתפקים בכפיית הכלי, הרי עובר על "תשביתו"? וא"ת שהעמידו דבריהם במקום מצווה, א"כ הוא הדין במקרה שלא ביטל, ומדוע שיהיה הבדל? מייסד הפנ"י שכשחלה מצוות שריפה על החמץ אין אפשרות להיפטר מאיסור החמץ אלא באופן של שריפה, וכיוון שביטל את החמץ א"כ אין פה איסור תורה אלא איסור מדברי חכמים, והם אמרו שאיסור כגון זה לא הותר ביו"ט ב"מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", שהעמידו דבריהם במקום מצוות עשה. ואומר הפנ"י שאה"נ אם אכן הוחמצה עיסה במועד יש לבערה. תוס' [ד"ה כופה], ותוס' הרא"ש [כאן] שואלים: אם מדובר שהחפץ הוא מוקצה איך אפשר לטלטל כלי בשבילו, הרי "אין כלי הניטל אלא לדבר הניטל"? ומיישבים שני יישובים: או שמדובר שצריכים למקומו של הכלי ולכן ניתן לטלטלו ממקומו, וכיוון שמותר לטלטלו מותר לקחתו כדי לכסות הכלי. תירוץ שני, אומרים התוס', כיוון שיש פה חשש דאורייתא שיבוא לאכול החמץ התירו לו לעבור איסור דרבנן כדי שלא יעבור על דאורייתא. שני ביאורים נאמרו בתירוצם השני של התוס': או שהכוונה שחכמים לא העמידו דבריהם במקום חשש איסור תורה, כפי שמשמע בפשט לשונם. אך הקוב"ש [כד] מסביר כוונתם שכיוון שיש חשש שיעבור איסור תורה א"כ נחשב צורך גופו לטלטל כלי כדי לכסות את החמץ. [נעיר שהפנ"י אמר בדעת רש"י דלעיל שהסיבה שהתירו לטלטל היא כדי שלא יבוא לאכלו והם אמרו לא לטלטלו והם אמרו לטלטל כלי בשבילו] ביטל את החמץ מבעוד יום רש"י [שם], הר"ן [ד"ה המוצא. ב: מדפי הרי"ף], המאירי ד"ה מצא חמץ, הרשב"א בשו"ת [ח"א סי' עא], אחי הר"י וספר המצוות [טור תמו], רבינו יחיאל וההגהות מימוניות [מובאים בב"י [תמו ד"ה המוצא] והב"ח [סוף תמו] מעמידים את הסוגיא כשביטל את החמץ מבעוד יום, ולכן הצורך לבער הינו מדרבנן, וביעור זה יעשה אחרי יו"ט, אך כשלא ביטל יש לשרוף את החמץ כדי לא יעבור עליו. מביא החק יעקב [אות ג] ראיה חזקה לשיטות אלו שמעמידות את הסוגיא כשביטל, מהמשך הסוגיות [פסחים ו:]: שם הגמרא אומרת שטעם הבדיקה היא כדי שלא ימצא גלוסקא ויבוא לאכלה. ולכאורה מדוע לא אמרה הגמרא טעם פשוט שהחשש הוא שימצאנה ביו"ט ולא יוכל לבערה? אלא מוכח מכאן שסבר שכשלא ביטל יבערנו, ולכן מוכרחים להעמיד את הסוגיא שמדובר כשביטל מבעוד יום. אומנם יש מרבותינו שמוכיחים שרש"י סובר שאין לשרוף ביו"ט אפילו בלא ביטלו. הרשב"א בשו"ת [ח"א סי' עא] מוכיח מרש"י (ה: ד"ה ש"מ) בסוגיית השבתה ביו"ט שהגמרא הוכיחה מכך שרבי עקיבא לא העמיד את דין ביעור שנאמר בתורה באופן שניתן לעשות ביו"ט כמו לזרות לרוח או לפרר לים, שסובר ר"ע שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ולכן א"א אלא לשרוף. וכך ביאר רש"י את הסוגיא. רואים, אומר הרשב"א שסובר רש"י שאין אפשרות כלל לשרוף את החמץ ביו"ט. כך כתב גם הב"ח [תמו ד"ה המוצא] בדעת רש"י והביא ראייה מדברי רש"י בסוגיא בפסחים דף לו. שם הגמרא מביא ברייתא שאומרת שאין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש, ואם לש אומר רבן גמליאל שתשרף מיד. מסביר רש"י שיש לשרוף את העיסה כיוון שדברים אלו מזרזים את ההחמצה. ומעמיד שמדובר בחול המועד, אך ביום טוב לא ישרוף העיסה, כיוון שהבערה שלא לצורך היא. על כל פנים תוס' בכתובות [ז. ד"ה מתוך] המהר"ם חלאווה [ד"ה אמר], תוס' חכמי אנגליה חולקים על השיטות הללו, וסוברים שאפי' כשלא ביטלו אין לו לשורפו, אלא שביארו באופנים שונים: תוספות הסביר שכיוון שיש פה איסור מוקצה, אזי האיסור לא נדחה מפני איסור חמץ והשבתתו. תוס' מוכיח זאת מכך שהגמרא סותמת ולא מחלקת בין ביטלו ללא ביטלו, מוכח שבכל אופן אמרה הגמרא שיכסנו בכלי, ואין אופציה שישרפנו. המהר"ם חלאווה סובר כדעת תוספות שאין לשרוף אפילו במקום איסור תורה, אך נוקט טעם אחר שסובר שדומה ביעור חמץ לשריפת נותר, וכיוון שמצוות שריפת נותר לא הותרה ביו"ט ה"ה ביעור חמץ לא הותר. תוס' חכמי אנגליה כתבו שאין לשרוף ביו"ט, כיוון שאי"ז חשוב צורך יו"ט, ולא אומרים כאן 'מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך'. ביעור במקומו הכסף משנה [על הרמב"ם בפ"ג, ה"ח מחו"מ] שואל בדעת התוספות שאמר שאף שלא ביטלו אין לשרפו: כיצד זה יתכן לא לשרוף ולעבור על איסור דאורייתא, ואין לומר שהטעם הוא מפני שיש איסור לטלטלו שהרי יכול לשורפו במקומו? ומיישב בשלושה דרכים: א. חכמים עשו חיזוק לדבריהם, והעמידו דבריהם אף במקום איסור תורה, כמו שמצאנו במקומות נוספים, תוס' בשבת ד. ועוד. ב. עדיף לעבור ב'שב ואל תעשה' על דאורייתא מאשר לעבור על דרבנן בקום עשה. ומוסיף שאין זה נקרא שעובר על איסור תורה כיוון שאין בידו לקיים מכח מצוות חכמים, א"כ אונס הוא ורחמנא פטריה. ג. אומר רבינו מנוח כיוון שבשעה שמטלטל לא מקיים מצווה דתשביתו ולכן אינו יכול לשרפו, כיוון שדחיית האיסור הותרה דווקא במקום אם בזמן הדחייה של האיסור מתקיימת המצווה, אך אם לא מקיימים את מצווה באותו הזמן הרי שיש פה איסור במנותק מהמצווה, ולכן הדבר אסור. האחרונים התקשו מאוד בפירוש רבינו מנוח: ראשית איך התירוץ ענה לשאלה, הרי יכול לכאורה לשרפו במקומו? מיישב רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע שכיוון שיכול עקרונית לפררו א"כ אסור לשרפו, שהרי יכול לקיים את המצווה ע"י פירור. אומנם מאידך גם לא יכול להוציאו ממקומו, כיוון שבשעה שמטלטלו אינו מקיים את המצווה, ולכן הפתרון היחיד הוא לכסותו בכלי. הט"ז (ס"ק ג) תירץ ואמר שאינו יכול לשרפו ביום טוב, והסיבה היא כיוון שיכול להמתין ולבערו במוצאי יו"ט, א"כ נחשב הדבר שלא לצורך לשרפו ביו"ט, לכן אין לבערו ביו"ט אפילו במקומו. הרמ"א [תמו, א] ורוב האחרונים [חק יעקב שם] פסקו שאין לשרוף את החמץ אפי' במקומו ביו"ט. האם ניתן לבער את החמץ בדרכים אחרות הב"ח (תמו ד"ה לשון) מביא ראייה לשיטות שאומרות שניתן לבער ביום טוב מסוגיא מפורשת בפסחים (מט.) שם כתוב שבערב פסח שחל להיות בשבת רבן גמליאל ביער את החמץ. א"כ כתוב מפורש שניתן לבער את החמץ אפי' בשבת. דוחה הב"ח שכנראה יסבירו את הסוגיא שמדובר שמבערו ע"י השלכתו לנהר או מסירתו לאחר, אך וודאי אין הכוונה ביעור כפשוטו. עולה מהדברים שהשיטות שסוברות שאסור לבער, ניתן לכלות את החמץ בדרכים אחרות. השל"ה (מובא במג"א תמו ס"ק ב) נוקט גם כן שיוציאנו ע"י גוי שהרי יש פה רק איסור אמירה לנכרי דרבנן, ועשה של תשביתו דרבנן [שביטל], דוחה לא תעשה מדרבנן של אמירה לגוי. המג"א מערים קושיות על השיטה של מסירה לגוי. ואומר שאפי' לומר לגוי להשליך לים אין לסמוך על גוי, ומביא מספר טעמים: או מפני שחוששים שהגוי לא יפורר את החמץ גדינו או שעיקר ביעור הוא שריפה, ובמסירה לגוי מבטלים זאת ועוד יש חשש שהגוי יטען שהוא רוצה לכשפו. רע"א (ד"ה דאמירה לעכו"ם) מוסיף ומקשה שיתכן שאינו מקיים בזה עשה דתשביתו, כיוון שאין בזה שליחות לגוי, אז נחשב הדבר כנעשה מעצמו. אומנם הוא אינו קובע מסמרות בזה, שהרי יתכן לראות את כל הפעולה של הנכרי משעת המסירה עד שעת הביעור כמסירה אחת, וא"כ הכל זה ביעור אחד. ואכן המרדכי (בסוגיין) סובר שיש לכסות את הכלי ורק במוצאי יו"ט ישרפנו. אומנם הריא"ז והשל"ה (שלטי הגיבורים אות ה) סוברים שהעיקר לסלק את החמץ, כדי שלא יעבור עליו, ואף שיתכן שלא יקיים על ידי כך עשה דתשביתו מ"מ לא יעבור על החמץ ב'בל יראה'. הלכה למעשה כתב הרמב"ם [פ"ג ה"ח מחו"מ], השו"ע והרמ"א (תמו, א) שמי שמצא חמץ ביו"ט יכסנו עד הלילה ובלילה יבערנו בברכה . וכ"כ הרב משנ"ב (ס"ק ו) שזהו מנהג העולם, ומ"מ כתב שמי שנוהג לשרוף- לא יבטל מנהגו. והשל"ה כתב שיוציא החמץ ע"י גוי. והמג"א אמר שדווקא אם יאמר לו להשליך לים יועיל ביעורו ע"י גוי, ומ"מ כתב שהכרעת כל הפוסקים לכסותו בכלי וכך גם המנהג. וכ"כ כף החיים (תמו ס"ק ט). וכתב הפסקי תשובות (תמו, ב) והקדימו שו"ת הב"ח (מובא בשערי תשובה תמו אות ג) שכיום שמבטלים את החמץ בביאור רב, וודאי לכולי עלמא לא ישרוף את החמץ ביו"ט. ראוי לציין שהצורך בכיסוי הוא אפילו במציאות בה החמץ שנמצא הוא בתערובת שיש לאסרה, שהרי כתב המרדכי [מובא בב"י ד"ה כתב] שיש לכסות את התרנגולת עם החיטה שנמצאה. דיני יום טוב שני של גלויות דייק הדרכי משה (אות א) מהטור (תמו) שביו"ט שני אסור להוציאו מביתו או לשרפו. שהרי כתב שרק בחול המועד הותר להוציאו ולשורפו ולא ביו"ט, נמצא שביו"ט לא יגע בו כלל . ובזה חולק על הארחות חיים [ב"י] ופסקו הרב בשו"ע [תמו, ב], וכן דעת המרדכי [מובא בט"ז ס"ק ד] שכתב שביו"ט שני דרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו. וכתבו המג"א והט"ז שם שהנכון הוא להטילו לים. וכתב המשנ"ב (ס"ק ח ושעה"צ אות טז) שכן הסכמת האחרונים. דין שביעי של פסח כתב הב"ח (סוף תמו) שבשביעי של פסח יש לבערו בו ביום, כי אם ישהנו נמצא איסור החמץ חוזר להיתרו, ובפשטות הכוונה שמאבד עי"כ את מצוות הביעור. המג"א (תמו ס"ק ב) מסכים עם עיקר הדין שיש לבערו, אך אומר שיעשה זאת ע"י גוי, שאם ישהנו עובר עליו, כיוון שאחר הפסח אין בו איסור, נמצא שעצם ההשהיה גורמת לקיומו ולכן חובה עליו לשורפו. אומנם המשנ"ב (ס"ק ו) כתב שהסכימו הרבה אחרונים שאין לבערו ביו"ט. דין חמץ של גוי הירושלמי בפסחים (ב, ב) אומר שאם התגלגל חמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל, ביו"ט כופה עליו את הכלי. וביארו רבינו שמחה והרי"ץ גיאת [ב"י ד"ה כתוב], וכן גם הפני משה והקרבן העדה בביאורם לירושלמי שכיוון שאינו יכול לטלטלו שהרי הוא מוקצה. ומאידך כדי שלא יבוא לאכלו יש לכסותו. וכ"כ הב"י (תמו ד"ה כתוב) בשם כמה ראשונים, וכך גם פסק בשולחן ערוך (תמו, ג). וכתב ערוך השולחן (שם אות יא) שכל זה דווקא בגגות שמשתמשין על גביהם, אבל בגגות שלנו שאין משתמשים בהם לא יגע בהם כלל. בדומה לזה כתב בביאור הלכה (ד"ה בביתו) בשם הריב"ש שכל האמור ביחס לכפיית כלי הוא דווקא בביתו, אך ברה"ר לא יגע כלל בחמץ.