ביטול איסור לכתחילה

מקורות
משנה:	תרומות ה ט
בבלי:	גיטין נד: חולין צח ביצה ד: בכורות כז.
ירושלמי:	תרומות ה ג
רמב"ם:	קדושה, מאכלות אסורות, טו, כה-כז
שולחן ערוך:	יורה דעה צט ה-ז

איסור ביטול איסור לכתחילה הוא דין מהלכות תערובות הקובע שאסור לערב בכוונה תחילה איסור והיתר בצורה כזו שיחול על האיסור דין ביטול ברוב.

מקורות הדין

מקורות שאסור לבטל איסור לכתחילה

במשנה

"סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, ואחר כן נפלו שם חולין: אם שוגג - מותר, ואם מזיד - אסור." (תרומות, ה, ט).

במשנה זו נלמד שכאשר נופלת תרומה (האסורה באכילה) ומתערבת בהיתר, דין התערובת תלוי אם הייתה כוונה לבטל אותה בהיתר.

בתלמוד הבבלי

חולין

"ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה... והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור... חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן" (תלמוד בבלי, חולין, צח).

בגמרא זו עולה האפשרות ללמוד מקורבן איל נזיר שניתן לבטל איסור לכתחילה, מכיוון שמבשלים את הזרוע, שהיא איסור דאורייתא, עם שאר האיל שהוא היתר.

סברה זו נדחית מכיוון שלגבי קורבן איל נזיר חידשה התורה במפורש לעשות כך: "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל" (במדבר, ו, יט), ולכן לא ניתן ללמוד ממקור זה לשאר איסורים.

גיטין

"נפלו ונתפצעו: אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו, דברי ר"מ ורבי יהודה. רבי יוסי ור' שמעון אומרים: בשוגג יעלו במזיד לא יעלו." (תלמוד בבלי, גיטין, נד:).

בגמרא נחלקו בעניין אגוזי פרך של ערלה (שאינם בטלים אפילו באלף כל עוד הם שלמים) שנפלו לתערובת ונתפצעו לגבי דין התערובת.

לשתי הדעות בגמרא, אם נעשה הדבר בכוונה תחילה (במזיד) התערובת אסורה, כלומר אסור לבטל איסור לכתחילה.

מקורות למקרים שמותר לבטל איסור לכתחילה

ביצה

אמר רב מתנה: עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן.

והא קא מהפך באיסורא?!

כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך.

והא קא מבטל איסורא לכתחלה ותנן "אין מבטלין איסור לכתחלה"?

הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין.

ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר?

הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה הכא מקלא קלי איסורא.

— תלמוד בבלי, ביצה, ד:

על עצים שנשרו מהדקל ביום טוב חל דין מוקצה ואסור להסיק אותם ביום טוב. רב מתנה טען שניתן להרבות עליהם עצים המוכנים מבעוד יום ובכך להתיר את השימוש בהם.

הקשו עליו (מהמשנה בתרומות) שזה ביטול איסור לכתחילה שאסור לגרום.

כתשובה עולה הסברה שהמשנה בתרומות התייחסה לאיסור דאורייתא, ולגבי איסור דרבנן אין אומרים שאסור לבטל איסור לכתחילה.

בכורות

"אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב. רבה מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו." (תלמוד בבלי, בכורות, כז.)

שמואל הביא הלכה לגבי תרומת חלה בחוץ לארץ, שבטלה ברוב. רבה (שהיה כהן) היה מבטל אותה לכתחילה ואוכלה.

על איזה איסורים חל דין איסור ביטול איסור לכתחילה

בעקבות הגמרא בביצה (ד, ב) נחלקו על איזה איסורים חל דין איסור ביטול איסור לכתחילה.

איסורי תורה

כתב הרמב"ם: "אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה. ואם ביטל הרי זה מותר ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל, ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור, אבל לאחרים הכל מותר." (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה כ"ה)

ספק איסור תורה

פאה"ש (פב) כתב על-פי פמ"ג^{[דרוש מקור]} שאסור להפוך ספק איסור תורה לדרבנן כדי להתירו.

איסורים מדברי חכמים

ספק איסור מדברי חכמים

מעדה"ש (ל) כתב לגבי ספק איסור דרבנן, שלכו"ע מותר לבטלו לכתחילה.

תוקף האיסור

בעקבות הגמרא בחולין (צח, ב), נחלקו האם תוקף האיסור לבטל איסור לכתחילה מהתורה או מדברי חכמים.

דאורייתא

לדעת ראב"ד (הובא ברשב"א בתוה"ב, ד, ג בתחילתו, ובר"ן חולין, ז, לה: בדפיו) וראב"ן ^{[דרוש מקור]} ביטול איסור לכתחילה הוא איסור דאורייתא. אולם, אם נעשה הביטול במזיד, התערובת אסורה מתוקף קנס של חכמים (כדברי הרמב"ם). הדר"ת (לה) כתב שגם לדעת הסוברים שתוקף האיסור מהתורה, זהו איסור בעלמא ואין לוקין עליו.

הפר"ת^{[דרוש מקור]} כתב שהדין הוא הלכה למשה מסיני.

דרבנן

"ותירצו בתוספות דמדאורייתא מבטלין, והא דאמרינן אין מבטלין, מדרבנן אמרינן." (רשב"א על חולין צח:, ד"ה והתנן.)

וכך גם כתב הר"ן (על חולין, לה: מדפי הרי"ף) בשם תוספות.

הש"ך (יורה דעה, צט, ס"ק ז) הביא שהרמ"ע מפאנו (בשו"ת, סימן כז) סובר שתוקף האיסור מדרבנן.

כדעתם פסקו גרש"ק (שו"ת אלף לך שלמה יו"ד, קמו), תורת חסד (או"ח, כח, ח) וחכ"א ^{[דרוש מקור]}. הנו"ב (כו ד"ה ועכ"פ) כתב שכן דעת רוב הפוסקים.

הנו"ב ,חת"ס ^{[דרוש מקור]} וערוה"ש (צט, כז) כתבו שתערובת לח בלח הוי דרבנן, ותערובת יבש ביבש הוי דאו' לכו"ע.

לערוך:

רשב"א ור"ן בשם התס'- ביטול איסור לכת' הוא גזירה של חכמים, והחידוש המבואר בתורה לגבי ביטול הזרוע,

הוא לא עצם ההיתר לבטלה, אלא זה שמצוה לבטלה, משא"כ בש"א שאין מצוה כזו של ביטול איסור לכת',

ואפילו גנאי הוא לעושה כן.  וכ"ד רה"פ (וכ"כ הש"ך,ז בשם הרמ"ע מפאנו. וכ"כ גרש"ק,תורת חסד,חכ"א. הרב פויפר,א הערה 3).

     וכ"פ נו"ב,חת"ס,ערוה"ש, אלא שכתבו שנחלקו דוקא בתערובת לח בלח, אבל לבטל תערובת יבש ביבש

לכו"ע הוי דאו' (הרב פויפר,א הערה 4).

הגדרת שוגג ומזיד לעניין ביטול איסור לכתחילה

שוגג מקרי בין אם לא ידע כלל שמבטל איסור (לכו"ע), בין אם ידע ושכח שיש שם איסור (לפי מ"א ^{[דרוש מקור]} ופמ"ג ^{[דרוש מקור]}, ומוסכם למעשה), ובין אם שאל מורה הוראה והורה לו בטעות שבמקרה זה מותר לבטל איסור (ט"ז ^{[דרוש מקור]} ורוב הפוסקים, דלא כמשמעות רש"ל ^{[דרוש מקור]}).

אבל אם שאל לאחד הלומדים וטעה, לא נחשב שוגג (פת"ש ^{[דרוש מקור]} בשם הצ"צ).

לערוך:

לדעת הט"ז ט,פמ"ג,יד אברהם ורה"פ גם אם ידע שמבטל איסור אלא שטעה בדין וחשב שמותר לעשות כן, נחשב שוגג (פאה"ש,קיא והרב פויפר,א הערה 13. ודלא כפר"ח וערוה"ש שסוברים ששוגג היינו דוקא כשלא ידע שמבטל איסור או ששכח (וכ"כ לגבי שכח המ"א ופמ"ג. הרב פויפר,א הערה 11 ופאה"ש,קיד), אבל אם טעה בדין, שגגת תלמוד עולה זדון (הרב פויפר,א הערה 12). וכן הבאנו בהלכות שבת בשם המ"ב,בית יעקב,עה"ש ועוד, ששוגג הוא גם כאשר הכיר את המציאות וחשב שמותר לעשות את המעשה שעושה.  וכאשר לא התכוון למעשה האיסור כלל, או מפני שלא הכיר את המציאות וחשב שעושה דבר המותר ויצא שעשה דבר אסור, או מפני שפשוט התפקשש לו- לא נחשב שוגג אלא מתעסק. והלכה להקל כט"ז ודעמיה, משום שכ"ד רה"פ, ועוד שלרה"פ ביטול איסורים הוי דרבנן. אמנם כתב הפת"ש בשם הצמח צדק שאם שאל ללמודים במקום ולא לבעלי הוראה, והתברר שטעו, מקרי מזיד. והובא בדעת תורה ובילקו"י (פנה"ל שבת הרחבות). וכ"כ מעדה"ש,לד.  וכ"כ הרב בפנה"ל שבת כו,ז ובהרחבות ובספר הצבא כהלכה לג,12 שכל שידוע לאדם שלא בירר היטב את ההלכה אינו נחשב שוגג. ולכן חילוני שיודע שהמעשה שעושה אסור לפי התורה, ודאי נחשב מזיד. ורק אם לא שמע כלל שמעשה מסויים אסור אצל שומרי המצוות דינו כשוגג. ובכל מקרה שיש מקום לחשוש שאם אחרים יהנו ממעשיהם אזי שוב יעשו את העבירה בעתיד, הדבר אסור משום 'לפני עיור'. ע"כ מהצבא כהלכה ופנה"ל

מקרים מיוחדים

מאכל פרווה הבלוע בו חלב ורוצה לאוכלו או לערבו עם בשר

בדיעבד

"כזית חלב שנפל למים ונתבטל בשישים ואחר כך נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר אע"פ שאין בבשר שישים נגד החלב, שהרי נתבטל במים. (באיסור והיתר הארוך כלל כ"ד) וכל כיוצא בזה." (רמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה, צ"ט, ו')

הש"ך (יו"ד, צט, כב) כתב על דברי הרמ"א שבתו"ח (פ"ה, י"א) כתב שאפילו לכתחילה מותר להעביר את המים שבלעו חלב ובטלוהו לקדירה של בשר.

לכתחילה

פמ"ג (ש"ד, יו"ד, צט, כב) כתב על-פי צמח צדק (פ') שאסור לבטל חלב במים על מנת ליתנם לאחר מכן בבשר.

הערמה

פאה"ש (צד) כתב בשם רדב"ז, ברכ"י וכה"ח שבמקרה של מערים להניח תערובת שנפל בה איסור במקום שיפול אליה היתר מעצמו, יש להקל בדיעבד.

ביטול הגורם שאוסר 'דברים שאינם בטלים'

פאה"ש (פא) כתב בשם הבי"ו^{[דרוש מקור]} וכה"ח^{[דרוש מקור]}, שמהגמרא בגיטין (נד, ב) לגבי אגוזי ערלה שנתפצעו מוכח שגם כשאינו מרבה היתר, אלא רק משנה את האיסור כדי שיהיה בטל, הדבר נחשב לביטול איסור לכתחילה ואסור לעשות כך. ההשלכה של דין באה לידי ביטוי ב'דברים שאינם בטלים', כגון שחותך בריה או חהר"ל.

דוגמאות מעשיות

קטניות נגועות בתולעים

קלייתן

בשו"ת הרשב"א (חלק א, סימן תצ"ה ד"ה ומעתה אם) כתב שאין אומרים "אין מבטלין איסור לכתחילה" אלא כשמבטל האיסור ואכלו, אבל לסחוט את האסור ולהוציאו מההיתר, אין זה מבטל איסור, אלא מכשיר את ההיתר ומפריד ממנו האסור (שאם כן ביטלת את דיני הגעלת כלים, ליבון וכחל).

דברים דומים הביא הט"ז (יורה דעה, צ"ט ,ס"ק ז') עם ציון לסימן פד: מותר לחמם דבש כדי להוציא את הנמלים מתוכו.

תערובת שביטל בה גוי איסור לכתחילה

לערוך:

אם ביטל עבור גויים- המאכל מותר באכילה (כ"כ הרב פויפר ח,ד ע"פ הגש"ד,מהר"מ מלובלין,חת"ס,נו"ב. וכגון בית חרושת של גוי שמייצר דברי מאכל עבור גויים, ובתהליך הייצור מערבבים איסור בפי ששים היתר).

אבל אם ביטל גם עבור יהודים, והוסיף בכמות המאכל בשבילם, אזי אפילו שלא עשה כן בכוונה כדי שיוכלו לאכול מאכל כשר- אסור לאוכלו, כיון שבכה"ג הוי כשלוחו של הישראל (שם בשם הרשב"ש וערוה"ש).

כלי שבשימושו יש פי שישים כנגד איסור הבלוע בו

כשתמיד משתמשים כך שיש פי שישים כנגד האיסור

השולחן ערוך כתב על פי הראב"ד והרשב"א (תורת הבית הארוך, בית ד, שער ד, לו,א ובקצר לו, ב): "אם נבלע איסור מועט לתוך כלי בשר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר, מותר להשתמש בו לכתחלה, כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבוא לידי נתינת טעם... ואפילו בבן יומו." (שולחן ערוך, יורה דעה, צט, ז).

כשלפעמים משתמשים כך שיש פי שישים כנגד האיסור

"...אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בה, אסור להשתמש אפילו בשפע, גזירה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם." (המשך השולחן ערוך, יורה דעה, צט, ז).

הוספת שמן לשמן שנשאר מנרות חנוכה

השו"ע כתב בהלכות חנוכה (אורח חיים, תרעז, ד) על השמן שנותר מנר חנוכה שכבה תוך חצי שעה והתערב בשמן אחר, שיש מי שאומר שאין להוסיף עליו שמן ולבטלו בששים. הקשו הפוסקים שלכאורה כיון שהוא איסור דרבנן, היה לשו"ע להתיר.

ותרצו (מובא במטעמה"ש, יג בסוף): ש"ך (יט) טען ששמן של נר חנוכה חמור מכיוון שהוקצה למצוותו, ודוחק לתרץ כך, וצ"ע. גם הט"ז (יב) הקשה ולא הביא תירוץ. המ"א^{[דרוש מקור]} הציע שיתכן שהשו"ע כתב כן בשם יש מי שאומר אך הוא עצמו לא סובר כך. והביא תירוץ נוסף, שיתכן דשאני הכא דהוי דשיל"מ, שהרי יכול להשתמש בשמן בשנה הבאה, ובכה"ג מודה השו"ע שאסור להוסיף אף בדרבנן (שרק בעצי מוקצה התירו בכה"ג כיון דמקלא קלי איסורא). ואף שדשיל"מ לא בטל כלל כתב השו"ע שבטל בששים מפני שבנד"ד אינו מן הדין לדעתו לאוסרו בנתערב (מחצה"ש^{[דרוש מקור]} ולבושי שרד^{[דרוש מקור]}). חוו"ד^{[דרוש מקור]}­- בחנוכה זה איסור הנאה וכשמבטלו בשישים עדיין נהנה מהאיסור. אך בביטול אוכל, הטעם מתבטל כראוי ולכן אינו נהנה ממנו. מ"ב (תרעז, כ) כתב שהעיקר כדכתוב ביו"ד שמותר לבטל בדרבנן וה"ה הכא, אלא שכאן רק הזכיר את דעת האוסרים. ומעין זה כתב הילקו"י (מועדים עמ' רלג-רלד) שהשו"ע חזר בו ביו"ד ופסק להקל.