כלים הניטלים ושאינם ניטלים בשבת

מקורות
משנה:	שבת יז א-ד
בבלי:	שבת קכב ב-קכד ב
ירושלמי:	שבת יז א
רמב"ם:	שבת כה א-ג
שולחן ערוך:	אורח חיים שח ג-ד

אילו כלים מותר לטלטלן בשבת ולאיזה צורך, ואילו כלים אינם ניטלים בשבת כלל.

סוגיות הגמרא

במסכת שבת פרק שבעה עשר, ישנן מספר משניות העוסקות בנטילת כלים מסוגים שונים בשבת, לצורך מלאכות המותרות בשבת או לצרכים אחרים.

סוגיה ראשונה

המשנה (שבת יז ב) מביאה שמותר ליטול כלים מסויימים לצורך מלאכות המותרות בשבת, כגון קורנס כדי לפצוע בו אגוזים, קרדום לחתוך בו דבלה ועוד.

הגמרא (שבת קכב ב) מביאה מחלוקת באמוראים, איזה סוג של קורנס מותר ליטול לצורך האגוזים, וממילא ניתן ללמוד מזה לשאר הכלים, איזה סוג של כלים מותר ליטול בשבת.
לדעת רב יהודה דווקא קורנס המיוחד לפציעת אגוזים הוא שהותר, אך קורנס של נפחים אסור אפילו שהוא משתמש בו למלאכת היתר, ומבאר רש"י (ד"ה קורנס) שבשל אגוזים מותר מפני שעיקרו למלאכת היתר, מה שאין כן בשל נפחים שעיקרו למלאכת איסור. מבואר מזה שרב יהודה סובר, או על כל פנים כך מסביר הוא את המשנה, שכלי שמלאכתו לאיסור אסור ליטלו ואפילו לצורך גופו, כלומר שצריך להשתמש בגוף הכלי למלאכת היתר, וכתב רש"י (ד"ה לצורך גופו) שכל שכן שלצורך מקומו, כלומר שנצרך לפנות את מקומו של הכלי לאיזה צורך, שאסור ליטלו כיון שהוא כלי שעיקרו למלאכת איסור.
לעומת זאת דעת רבה (בר נחמני) שאף כלי שמלאכתו לאיסור מותר ליטלו כדי לעשות איתו מלאכת היתר, ולכן בנידון דמתניתין מותר אף ליטול קורנס של נפחים, שעיקרו למלאכת איסור, על מנת לפצוע בו אגוזים.

על דברי רבה מקשה אביי מברייתא המובאת גם בתוספתא (שבת יד טז) שם כתוב שאסור לטלטל מדוכה אלא אם כן יש בה שום, ומבואר מזה שגם כלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו. מתרץ על זה רבה שברייתא זו היא אליבא דר' נחמיה להלן שאוסר ליטול כל כלי, אלא אם כן לצורך תשמישו, כלומר תשמיש המיוחד לו, וכיון שזהו כלי שמלאכתו לאיסור אין לטלטלו כלל. כן הוא תירוץ הגמרא על פי רש"י, אמנם בעל המאור (בדפי הרי"ף מז א ד"ה נוטל אדם) פירש שבמדוכה אין תשמיש של היתר מצוי והוי כסיכי זיארי ומזורי שהם אסורים מחמת חסרון כיס. ודבריו הם לשיטתו שגם כלי שמלאכתו לאיסור לרבה אליבא דר' נחמיה מותר לטלטל, ותתבאר מחלוקת ראשונים זו להלן.
עוד מקשה אביי מהמשנה במסכת ביצה (חסר מקור) שאוסרת לטלטל ביום טוב את העלי אחר שקצבו עליו בשר, ועל זה מתרץ רבה שהטעם בזה הוא שבהיות שהוא מקפיד עליו לבל יתלכלך או יתעקם, הרי הוא מייחד לו מקום מיוחד ולכן אין לטלטלו בשום אופן, מפני שהוא מקצה בעצמו את הכלי בידיים.

נקודה זו מבוארת גם מהמשך הגמרא (קכג א) שמביאה מחלוקת אמוראים, שלדעת ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן, קורנס האמור במשנה להיתר, הוא אף קורנס של זהבים, לפי שאינו מקצה אותו במיוחד, אך קורנס של בשמים אסור, מפני שמקפיד עליו שלא ימאס. לעומת זאת דעת רב שמן בר אבא שאף קורנס של בשמים מותר.
בענין זה יש להעיר שמשמע שזהו דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור שהיות ומייחד לו מקום אסור להשתמש בו, אבל כלי שמלאכתו להיתר אף שמייחד לו מקום מפני שמקפיד עליו, מ"מ מותר להשתמש בו כשם שמשתמש בו בחול לאותה מלאכת היתר (או אולי אפילו למלאכת היתר אחרת שאינה עיקר תשמישו). ודבר זה משמע מהגמ' שאומרת שאף חכמים מודים לר' נחמיה בכלים אלו, והרי ר' נחמיה עצמו לא אסר אלא בכלי שמלאכתו לאיסור (ואולי תלוי במחלוקת ראשונים, ולהלן ית').

בירור דעת רב יהודה

שואלים הראשונים מה יעשה רב יהודה עם סוף המשנה, שם מבואר שמותר ליטול רחת ומזלג לקטן, והרי בזה אי אפשר להעמיד שהוא כלי שמלאכתו להיתר. וכמה תירוצים נאמרו בזה. תוספות (ד"ה רחת) כתבו שהוא מעמיד שייחד את הכלים לכך מבעוד יום, ולכך מותר ליטלן. והרמב"ן כתב שאף שאין מיוחדים לקטן, מ"מ דרך תשמישן הוא לזרות עליהן ולהבר, ונתינה בהם לקטן מיקרי דרך תשמישן.

עוד שאלו הראשונים איך אומר רב יהודה שכלי שמלאכתו לאיסור אסור ליטלו, והרי הוא עצמו אמר (שבת קיג א) שכלי קיואי (כלי אורגים) מותר לטלטלו בשבת אף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, ולא משמע שם שמדובר שייחדו לכך. וגם אמר בפרק כירה (מו א) שמותר לטלטל שרגא דמישחא.

תוספות שם מתרצים שבאמת רב יהודה לא אסר אלא לעשות בכלי מלאכה גרועה, כמו פיצוע אגוזים ביחס לקורנס המיוחד למלאכה חשובה. אך אם צריך לכלי לצורך גופו למלאכה חשובה, מותר אף שעיקר מלאכתו לאיסור. אמנם בעל המאור כתב לתרץ שרב יהודה אינו סובר כתנא דמתני' אלא כר' יוסי, ודבריו כאן באו רק לבאר את דעת התנא, אבל ליה לא ס"ל, אלא דעתו להתיר כר' יוסי. והרמב"ן (ד"ה ויש מפרשים) כתב בשם הראב"ד שנרות לא חשיבי כלי שמלאכתו לאיסור לפי שאין עושים בהם מלאכה כקורנס וכד'. ודעת הרמב"ן עצמו שכיון שנרות משמשי שבת הן, אין מלאכתן לאיסור, דרק בדבר שאין לו תשמיש קבוע לשבת חשיב מלאכתו לאיסור. אמנם לבסוף כתב הרמב"ן בדרך אי נמי שרב יהודה חזר בו מפירושא דמתני' שהרי הוא עצמו התיר גם כלי קיוואי (ולראב"ד קושיה זו לא מתורצת, וכמ"ש הרשב"א). גם הרשב"א כתב שרב יהודה חזר בו אחרי שהקשה עליו רבה, אמנם כתב תירוץ נוסף כבעה"מ שרק מפרש את המשנה וליה לא ס"ל, וכתב שלפי"ז א"ש להעמיד את המשנה אליבא דר' נחמיה וכדברי הירושלמי.

שיטת הירושלמי

בירושלמי (יז ב) מובא שהמשנה היא אליבא דר' נחמיה שאמר שאין הכלים ניטלים אלא לצורך, ולכן התירה דווקא לאגוזים. וכתב הרמב"ן שלפי"ז יש לבאר את המשך המשנה שמתירה רחת ומזלג לתת לקטן, אף שאין מיוחדים לזה מ"מ חשיב דרך תשמישן כיון שהדרך להבר בהם. אמנם הרשב"א (קכב ב סוד"ה אמר רב יהודה) דחה מפני קושיה זו את העמדת הירושלמי.

סוגיה שניה

עוד מביאה המשנה (יז ד) דעת ר' יוסי שכל הכלים ניטלים בשבת מלבד שני כלים, מסר גדול ויתד של מחרשה, ובגמרא (קכג ב) מוסיפים האמוראים עוד מספר כלים. וביאר רש"י (ד"ה ויתד) שהטעם בכלים אלו הוא מפני שהאדם מקפיד עליהם ומייחד להם מקום, לפי שאינם ראויים למלאכה אחרת.

הגמרא על אתר מביאה ברייתא שאומרת שהיתר זה של ר' יוסי הוא השלב האחרון בהשתלשלות של היתרים שהתירו חכמים זה אחר זה. שבתחילה, בימי נחמיה בן חכליה כאשר ראו חכמים שהציבור מזלזלים באיסור שבת, גזרו שלא לטלטל שום כלי מלבד שלושה כלים חיוניים. לאחר מכן כאשר ראו שמקפידים יותר על השבת התירו עוד, ושוב חזרו והתירו ושוב חזרו והתירו עד שהתירו את כל הכלים מלבד השניים השנויים במשנתנו.
ונחלקו האמוראים בפירוש הברייתא ובהיתרים שהתירו בכל שלב.
לדעת אביי אלו הם ארבעת השלבים: א. התירו כלים שמלאכתם להיתר לצורך גופן. ב. כלים שמלאכתן להיתר לצורך מקומן. ג. מלאכתן לאיסור לצורך גופן. ד. התירו טלטול אף בשני ידיים. נמצא לשיטתו שכלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו עדיין נשאר באיסורו. ולענין כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל, כלומר לצורך הכלי עצמו שלא יתקלקל או יגנב, לא מבואר דעתו.
לעומת זאת דעת רבא שאין חילוק בין צורך גופו לצורך מקומו, ואם התירו את זה התירו גם את זה ולכן סובר שאלו הם השלבים: א. כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו ומקומו. ב. כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל. ג. כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו. ד. התירו לטלטל אף בשני אנשים. נמצא שלשיטתו כל שאסור הוא רק כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל.
כתבו הרמב"ן (ד"ה ובירושלמי) והרשב"א (ריש הפרק) שלדעת רבא יש להסביר את המשנה הראשונה שמה שנקטה 'לפצוע בו אגוזים' הוא לאו דווקא, שהרי לרבא אפילו לצורך מקומו מותר, אלא שלא חש התנא לחלק בכך.

אביי מקשה על רבא שתי קושיות. אחת מהברייתא לגבי מדוכה שהובאה לעיל, והשניה מעלי שאסרו לטלטלו. על שתיהן מתרץ רבא שמדובר בטלטול מחמה לצל, ולכן כיון שהוא כלי שמלאכתו לאיסור אסור בכה"ג.
מעירים תוספות (ד"ה איתיביה) שרבא לא מעמיד כר' נחמיה מפני שאין הלכה כמותו. אמנם לגבי עלי לכא' יכול היה לתרץ כרבה שבזה כו"ע מודים מפני שמייחד להם מקום ומקפיד עליהם. ולכא' מזה שלא תירץ כן היה אפשר לדייק שלא ס"ל שכלים שאדם מייחד להם מקום אסורים בטלטול. אמנם יש לדחות ולומר שבעלמא ודאי הוא סובר כן, אלא שבעלי לא נכון לומר כך מפני שאינו מקפיד עליו כל כך (וכך משמע בבעה"מ ד"ה ורבה).

כתב הרשב"א שאביי חולק על רבא וסובר שדבר שאפשר לטלטלו באדם אחד אין לטלטלו בשני בני אדם, א"נ שאדם מקצה אותו כיון שאינו יכול לטלטלו בעצמו. ומ"מ הלכה כרבא שמותר אפילו בכמה בני אדם, ומחלוקת היא בירושלמי (ה"א) וראה להלן.

סוגיה שלישית

בהמשך אותה משנה (יז ד) מובא בסתם שכל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך, ולדעת ר' נחמיה אין ניטלים אלא לצורך. ובגמרא (קכד א) פליגי האמוראים בהבנת מחלוקתם.
רבה (ויש גורסים אביי) מסביר שת"ק מתיר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו ומקומו, וכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו בלבד, ובא ר' נחמיה ואומר שגם כלי שמלאכתו להיתר מותר רק לצורך גופו. לעומת זאת רבא סובר שת"ק מתיר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו ומקומו, וכן מתיר הוא מחמה לצל כלומר לצורך הכלי עצמו ולא בשביל שימוש בו, ואילו כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו בלבד אך לא מחמה לצל, ואילו ר' נחמיה סובר שגם בכלי שמלאכתו להיתר מותר רק לצורך גופו ומקומו.
עולה מזה לכאורה שבין לרבא ובין לרבה דעת ר' נחמיה היא שאין לחלק כלל בין כלי שמלאכתו לאיסור לבין כלי שמלאכתו להיתר, אלא שלרבה מותר בהם רק לצורך גופן ולא לצורך מקומן, ואילו לרבא מותר בהם בין לצורך גופן בין לצורך מקומן.

בירור דעת ר' נחמיה

שיטת רש"י וסייעתו

אמנם ברש"י (קכד א ד"ה א"ל) מבואר להדיא שבין לרבה ובין לרבא אליבא דר' נחמיה דווקא מלאכתו להיתר שרי, אבל מלאכתו לאיסור אסור בכל גווני. ומה שהביא את רש"י לפרש כן, היא הברייתא לקמן (קמו א) המובאת בתוספתא (טו א) שם אומר ר' נחמיה שאפילו טלית ותרווד אינם ניטלים אלא לצורך תשמישן המיוחד להן, וא"כ כלים שמלאכתן לאיסור אינם ניטלים כלל, שהרי תשמישן המיוחד להם הוא מלאכת איסור. נמצא שלשיטת רש"י 'צורך גופו' אליבא דר' נחמיה לא דמי ל'צורך גופו' אליבא דרבנן, שלר' נחמיה דווקא לצורך תשמישן המיוחד חשיב צורך גופו. אמנם לרבא מותר אף לצורך מקומו כיון שהוא מחשיבו כצורך גופו.
דברי רש"י מסתייעין מן הגמרא (שבת לו א) שאומרת שלר' נחמיה אסור לטלטל שופר וחצוצרות אף כדי לגמע בהן לתינוק.

על דברי רש"י אלו הקשו הראשונים מספר קושיות:

• הקשה רבנו תם (לו א תוד"ה הא ר' נחמיה) מהגמרא לקמן (קמו א) שם מבואר שלר' נחמיה אסור לחתוך חותלות (כלי שנותנים בו תמרים ע"מ שיבשילו) בסכין, וכן בעירובין (לה א) שלר' נחמיה אסור ליטול סכין על מנת לחתוך מנעול הקשור בחבל, ואינו מובן שהרי סכין נועד לחיתוך. אמנם בספר הישר כתב רבנו תם (תשובות ב) לבאר ברש"י שמלאכה זו של חיתוך החותלות והחבל אינה נחשבת צורך גופו של הסכין. ובאמת שכן מבואר להדיא ברש"י (עירובין לה א ד"ה אלא לצורך) שעיקר שימושו של סכין הוא לאוכלין, ולכן לר' נחמיה אסור לטלטלו שלא לצורך זה.
• עוד הביאו תוספות (לו א תוד"ה הא ר' נחמיה) שהקשה הר"ר שמעון הזקן איך מתיר רבא לצורך מקומו אפילו לר' נחמיה, והרי אין כאן צורך תשמישן. אמנם על זה תירץ רבנו תם בתוס' שם ובספר הישר שם, שגם צורך מקומו חשיב צורך תשמישו המיוחד לו, וכן הוא בחידושי הרשב"א (קכד א ד"ה ואתא), וכן מתבאר כבר ברש"י עצמו (קכד א ד"ה א"ל רבא).
• עוד הקשה רבנו תם בספר הישר שם מהגמרא לקמן (קמו א) שמתירה לשבור חבית על מנת ליטול את הדבלה, ולר' נחמיה אליבא דרש"י אינו מובן, שהרי הסייף הוא כלי שמלאכתו לאיסור. וכתב רבנו תם שצ"ל לשיטתו שההיתר לשבור הוא דווקא במקצוע של דבלה שמותר לו ליטלה לצורך חיתוך הדרוסות, ואף שרש"י עצמו פירש שם (ד"ה לא שנו) שחותכה בסייף, כתב ר"ת שאגב חורפיה לא עיין בה. וכן כתב בשמו הרשב"א בחידושיו (קכד א ד"ה ואתא). אמנם נראה שרש"י הוכרח לפרש כן, שהרי הגמרא עצמה כבר הזכירה סייף (ואף שהזכירה כן בברייתא שהעמידוה אליבא דרבנן דוחק הוא לחלק). ובאמת שברש"י משמע (ד"ה אלא דרוסות) שהסייף הוא כלי שמיוחד חחיתוך גרוגרות, וזהו תשמישו המיוחד לו, ואגב כן הותר לו לשבור בו את החבית אפילו לר' נחמיה.
• עוד הקשה רבנו תם בספר הישר שם, ממחלוקת אביי ורבא בפירוש המשנה, שפירשו את דברי המשנה 'לצורך ושלא לצורך' שהוא בכלי שמלאכתו להיתר (כל אחד לפי פירושו), אבל למה הזכירו כלי שמלאכתו לאיסור שלא הוזכר במשנה כלל. גם דוחק הוא ש'לצורך גופו' דרבנן אינו מתפרש כ'צורך גופו' דר' נחמיה ומכח קושיות אלו, מפרש רבנו תם בדרך אחרת כדלהלן.

כתבו הרמב"ן (קכד א ד"ה ומיהו) והרשב"א (קכד א ד"ה ונמצא לפי דברי רש"י) שלשיטת רש"י יצא שבכלי שמלאכתו לאיסור אסור ליטלו לצורך גופו כלל, אך לצורך מקומו יהיה מותר אליבא דרבא. ואף שבד"כ צורך מקומו חמור יותר מלצורך גופו, מ"מ לר' נחמיה כיון שאין משנין כלי מתשמישו, מצינו צורך מקומו קל יותר מצורך גופו. וברשב"א שם הוסיף שכבר מצאנו כיוצא בו לגבי כר שהניח עליו מעות שלצורך גופו אסור ולצורך מקומו מותר.
אמנם ברש"י מבואר להדיא (קכד א ד"ה א"ל רבא) שכלי שמלאכתו לאיסור אסור אף לצורך מקומו ואפילו לרבא, וכן למד בדעתו רבנו תם (שבת לו א ד"ה הא ר' נחמיה, ספר הישר תשובות ב).

הרשב"א (קכד א ד"ה ואתא) אחרי שהביא באריכות את השיטות השונות, כתב שדברי רש"י נראין לו עיקר.

שיטת רבנו תם ובעל המאור

דעת רבנו תם (שבת לו א ד"ה הא ר' נחמיה, ספר הישר תשובות ב) כפי פשט דברי רבא ורב בסוגיין, שלר' נחמיה אין חילוק בין כלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר, אלא לרבה תרווייהו מותרים לצורך גופן בלבד, ואילו לרבא תרווייהו מותרים לצורך גופן ומקומן אך לא מחמה לצל, וכן כתב גם בעל המאור (בדפי הרי"ף מז א). ואת הברייתא (קמו א) שאומר ר' נחמיה שאינם ניטלים אלא לצורך תשמישן מפרשים הם שהכוונה לתשמיש שרגיל בהן בחול, ולאפוקי מחמה לצל לרבא או לצורך מקומן לרבה, וכמו כן למיעוטי תשמישין רחוקים שאינם מצויים כגון שופר לגמע בו מים כמבואר בגמרא (שבת לו א). וכן יש לבאר גם בגמרא (קמו א) שאוסרת לטלטל סכין לחתוך חותלות, וקרדום לשבור חבית, שכל אלו אקראי בעלמא ואין דעתו על שימושים מעין אלו. אבל דרכים שדרכן בכך לפעמים, כגון קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים מותר, דחשיב צורך תשמישן.
יוצא לפירוש זה שלר' נחמיה שרי לטלטל כלים שמלאכתן לאיסור או להיתר כאשר הוא לצורך גופן, כלומר לעשות בהם שימוש של היתר, ולרבא אף לצורך מקומן. אך אם זהו תשמיש רחוק שאינו נוהג בכיוצא בו בחול, הוי כמחמה לצל ואסור (ראה עוד).

הרשב"א בחידושיו (קכד א ד"ה וק"ל טובא) הקשה על פירוש זה, שעדיין קשה הקושיה שהקשו גם לרש"י, שיוצא שצורך גופו דר' נחמיה אינו כצורך גופו דרבנן.
ועוד הקשה הרשב"א שבגמרא מוכח שרב נחמיה סובר שאין ליטול כלל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מלאכת היתר, שהרי רבה ביאר את המשנה בריש פרקין שאיירי בקורנס של אגוזים, והקשה עליו אביי ממדוכה שאסרינן אם לא שיש בה שום, ותירץ לו רבה שהוא אליבא דר' נחמיה. מבואר מזה שר' נחמיה אוסר קורנס של נפחים לצורך שבירת אגוזים, ומוכח דלא כתוס' אלא כרש"י.

שיטה נוספת לרמב"ן

כתב הרמב"ן (קכד א ד"ה ואפשר) שאמנם גם לר' נחמיה כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך תשמישו, ודלא כרש"י, אבל דווקא תשמיש שהוא כעין תשמישו הרגיל, כגון קורנס של נפחים על מנת לפצוע בו אגוזים, דסוף סוף שם הכאה אחד הוא, אך להשתמש בו למלאכה אחרת כגון לישב עליו או לכסות בו את הכלי, אף שהן מלאכות היתר אסור.
לפי"ז מבוארת הגמרא להלן (קמו א) דשרי ר' נחמיה לטלטל סכין לצורך שבירת החבית לאכול ממנה דרוסות אף שמלאכתה לאיסור, דשם חתיכה אחד הוא. מה שאין כן בשופר לגמע בו לתינוק, שאף שהוא מלאכת היתר, אינו מיועד למלאכה מעין זו.
אמנם מקשה הרמב"ן למה אינו מותר לר' נחמיה להפקיע את החותלות על מנת לאכול גרוגרות ואף לחתוך החותלות במספריים או בשום כלי המיועד לחיתוך אף שמלאכתו לאיסור, וכן קשה מהגמרא בעירובין הנ"ל (לה א).
ובאמת הרמב"ן דוחה פירוש זה וכותב עליו שאינו מחוור, שמשמע לו שכלי שמלאכתו לאיסור אין מטלטלין אותו כלל אפילו לצורך מלאכת היתר. ומסיים הרמב"ן שמ"מ אפשר שלצורך מקומו מותר לטלטלו, דהוי כתשמיש המיוחד לו, ונמצא שלר' נחמיה צורך מקומו יהיה קל יותר מלצורך גופו.
אמנם הרשב"א (קכד א ד"ה ויש מפרשים) אחר שהביא פירוש הרמב"ן בזה וקושייתו, כתב בשם רבנו חננאל הסבר נוסף לגמרא בעירובין. אבל גם הוא דחה זה הפירוש מכח הקושיה שהקשה לעיל על שיטת רבנו תם ובעה"מ, שמוכח מהגמרא שהמשנה גבי קורנס אינה אליבא דר' נחמיה, וממילא מוכח שכלי שמלאכתו לאיסור לעולם אסור לטלטלו.
והריטב"א (קכד א ד"ה לצורך) לא דחה פירוש זה, אבל כתב ששיטת רש"י מחוורת יותר.

דעת רב יהודה

עד כה נמצא לנו שתי שיטות בתנאים.

• דעת ר' נחמיה שמתיר רק לצורך, ובדעתו פליגי רבה ורבא אם הוא לצורך גופו בלבד או גם לצורך מקומו, ונחלקו הראשונים לשיטתו לגבי כלי שמלאכתו לאיסור.
• דעת ת"ק דר' נחמיה שהיא גם דעת ר' יוסי שכלי שמלאכתו להיתר ניטל לצורך ושלא לצורך (לאביי לגופו ומקומו ולרבא אף מחמה לצל) ואילו כלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל אלא לצורך (לאביי לצורך גופו ולרבא אף לצורך מקומו). דעת סתם משנה בריש הפרק לפי רבה ורבא יש להעמידה כר' יוסי ות"ק דר' נחמיה.

אמנם כתבו בעל המאור', ה'רמב"ן והרשב"א שלדעת רב יהודה בריש הפרק שהוא אוסר לגמרי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, יש לבאר בדעת תנא קמא שכלי הניטל לצורך ושלא לצורך הוא דווקא בשמלאכתו להיתר וגם בזה אינו מותר מחמה לצל, וכלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל. ולדעת ר' נחמיה אף שמלאכתו להיתר אינו ניטל אלא לצורך גופו כלומר תשמישו, וכפי שאומר בברייתא (קמד א) אפילו טלית ואפילו תרווד אינם ניטלים אלא לצורך תשמישן. ולשיטתו דעת ר' יוסי המתיר אף כלי שמלאכתו לאיסור היא יחידאה (וכשיטתיה אזלא הברייתא דחזרו והתירו), אך רבנן אוסרים לגמרי בכלי שמלאכתו לאיסור. נמצא שלשיטתו ישנן שלוש שיטות בתנאים.

והקשה על זה הרמב"ן (ד"ה קורנוס) שא"כ למה התירה המשנה דווקא לפצוע אגוזים, והרי מותר אף לצורך מקומו לפי ת"ק דר' יוסי (קושיה זו קשה גם על פירוש רבא בסוגיה), ותירץ שבא לחדש שקורנס של נפחים אפילו לצורך גופו אסור, ולכן באה המשנה הבאה לומר שכל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך, היינו אפילו לצורך מקומו. הובאו דבריו גם ברשב"א ריש פרקין.

שיטת ההלכה

הפוסקים כולם פסקו כתנא קמא לפי פירוש רבא בסוגיה, שכלי שמלאכתו להיתר מותר ליטלו אפילו מחמה לצל, ואילו כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו אבל לא מחמה לצל, וכן הוא ברמב"ם (שבת כה א-ג) ובטור (אורח חיים שח) ובשלחן ערוך (שח ג-ד).

כלים גדולים וכבדים

הגמרא (שבת לה א) מביאה מחלוקת רבה ורב יוסף לענין טלטול כוורת בשבת, שלדעת רבה אם היא בת שני כורים מותר לטלטלה, אבל בת שלוש כורים אסור. ואילו לדעת רב יוסף גם כוורת בת שלושה כורים מותר לטלטלה, ורק אם היא בת ארבעה כורים אסור. ופירש רש"י שם (ד"ה בת תלתא) שהטעם שאסור לטלטלה הוא מפני שהיא גדולה יותר מדי ואין תורת כלי עליה.
מנגד בגמרא אחרת (עירובין קב א) מצאנו שרבי פדת התיר לטלטל קורה בשבת, אף שאינה ניטלת אלא בעשרה בני אדם, ואמר שתורת כלי עליה. וכן מכתשת שהיתה בבית מר שמואל שהיתה מחזקת חצי כור, והתירה מר שמואל לטלטלה לסמוך בה הואיל ותורת כלי עליה.

התוספות (שבת לה ב ד"ה ואפילו) הבינו שבאמת גמרות אלו סותרות, והלכה כהגמרא בעירובין, שאין מתבטל שם כלי מחמת כובד, וכן כתב הרא"ש בפסקים (שבת ב כד) ובתוספותיו (שבת לה א ד"ה אפילו). והוכיחו כן מגמרא נוספת (שבת מה ב) שרבה ורב יוסף אסרו לטלטל מנורה מפני שאדם קובע לה מקום, ואביי שם דחה דבריהם, ומוכח שכבר אביי לא סובר כן. וכן הסכים לדינא גם האגודה (שבת ב מט).

אמנם התוספות בעירובין (קב א ד"ה ההוא) כתבו שהסוגיות אינן סותרות, שדווקא כוורת אסרו רבה ורב יוסף לפי שאין דרכה לטלטלה בחול, אבל קורה שדרכה לטלטלה בחול כדי לנעול את הדלת, מותר אפילו גדולה הרבה. וכן כתב גם הרא"ש שם בתוספותיו (ד"ה ההיא). והרשב"א בחידושיו (עירובין קב א ד"ה ההיא) הסכים לפירוש זה של התוספות, ומשמע שדווקא דבר שדרכו ליטלטל בחול מותר לטלטלו אף בעשרה בני אדם.
הראב"ד כתב (מובא בחידושי הרשב"א עירובין קב א ד"ה ההיא) שעשרה בני אדם שאמרה הגמרא הוא לשון גוזמא, אלא הכוונה לשני בני אדם ועשרה סייעו להם, שבאמת אם אינה מיטלטלת אלא בעשרה בני אדם אסור.
גם מלשון רבנו חננאל (עירובין קב א ד"ה ההיא שריתא) יש לדייק לכאורה שדווקא קורה ומכתשת מותר, לפי שכתב 'זו תורת כלי עליה', משמע שדווקא אלו אבל דבר שאין תורת כלי עליו מחמת כובדו, אסור לטלטלו.

הרי"ף (עירובין מט א) העתיק דברי רבי פדת ומר שמואל, הרי שסובר כוותייהו להלכה, ואת דברי רבה ורב יוסף בפרק בשבת לה. לא העתיק. גם הרמב"ם (שבת כה ו) כתב שאבן או קורה גדולה אף שאינה ניטלת אלא בעשרה בני אדם, אם יש תורת כלי עליה מטלטלים אותה. ולא ביאר דעתו לגבי הכוורת שנחלקו בה רבה ורב יוסף.
המגיד משנה (כה ו) כתב בדעתם שסוברים הם שאין דברי רבה ורב יוסף להלכה, ושנדחו דבריהם מפני מימרות דרב פדת ומר שמואל, והעתיק דבריו הבית יוסף (אורח חיים שח). וכן פסק להלכה בשלחן ערוך (שח ב) שכל כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו מפני גודלו וכובדו, ולא הזכיר כלל תנאי שיהיה דרך לטלטלם בחול, וכן כתבו הבית חדש (שח ג), האליה רבה (ה) והפרי מגדים (אשל אברהם ד) שאין צריך שיהיה דרכן לטלטלן בחול, והעתיקם המשנה ברורה (ח), אלא שהעיר שם שאם אין דרך להזיזה כלל כדי שלא תיפסד ותתקלקל הרי שהיא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור.

הגדרת צורך גופו

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הגמרא (קכד א) מביאה דברי רבה שהטעם שנטילת הקנים בשלחן לחם הפנים אינו דוחה שבת, הוא מפני שאפשר גם בלא נטילתן בשבת, לפי שכל עניין הקנים הוא כדי שהלחם לא יתעפש, וכיון שהוא זמן מועט לא חיישינן לעיפוש ולכן אסור לטלטלן. מבואר מהגמרא שנטילה לצורך גופו אינה אלא בדבר שיש לו תועלת, אבל אם גם בלא הטלטול אין חשש קלקול אסור. וברשב"א בחידושיו (ד"ה אלא אמר) כתב שאז נחשב טלטול דבר זה כמחמה לצל. וכתב בהגהות הרא"ם הורוויץ (ש"ס וילנא בסופו עמ' 130) שמזה יש ללמוד לדידן בכלי שמלאכתו לאיסור, שאם אין צורך בגופו כיון שאפשר גם בלאו הכי, אסור לטלטלו.

הגדרת צורך מקומו

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

טלטול שלא לצורך כלל

כתב הר"ן (חידושים קכג ב ד"ה וחזרו, בדפי הרי"ף מח א ד"ה ואיכא) שטלטול שלא לצורך כלל אסור, אף בכלי שמלאכתו להיתר, דלא הותר אלא מחמה לצל, ואין לנו אלא מה שהתירו, וכן דעת הריטב"א (קכג ב ד"ה אלא). גם המאירי (קכד א ד"ה כלי) כתב שאין לטלטל כלי שמלאכתו להיתר אלא לאיזה צורך.
אבל בשיטה לר"ן (קכו ב ד"ה כי פליגי) כתב בשם הרא"ה שכל טלטול בכדי הרי הוא כמחמה לצל ומותר, והביא לזה ראיה מהגמרא (שבת קמב ב) שרבא הניח סכין על בן יונה ומטלטלו ועשה כן משום שאדם חשוב הוא אך מדינא אינו צריך. הרי מבואר שטלטל את הסכין בכדי ומותר. אמנם יש להשיב על ראיה זו, דשם מדובר בסכין, ובזה אפשר שכולם מודים לפי שכלי האכילה לא נאסרו בטלטול כלל. ועוד, שאפשר שזה חשוב לצורך גופו שהרי צריך לו כדי לטלטל אגב הסכין את בן היונה.

המגיד משנה (שבת כה ג) כתב שדעת הרשב"א (שבת מג ב) היא שטלטול שלא לצורך כלל אסור, וכתב שכן נראה דעת הרמב"ם (שבת כה ג). אמנם בספר תהלה לדוד (ד) הוכיח שהרשב"א לא ברירא ליה דבר זה ואינו אלא כמסתפק, וגם מהרמב"ם אין להביא ראיה לפי שנקט לשון הגמרא, וכדבריו כתב גם ערוך השלחן (שח טו) שאין ראיה לא מהרשב"א ולא מהרמב"ם.
והאבני נזר (אורח חיים תג ב) כתב שאדרבה מהרשב"א בחידושים (קכד א ד"ה אמר רבא) מבואר שסובר שטלטול שלא לצורך כלל מותר, שהרי הגמרא אומרת שסידור קנים אינו דוחה את השבת מפני שאין בהם צורך, לפי שעד מוצאי שבת לא יתעפש הלחם בזמן מועט, והקשה על זה הרשב"א דמ"מ יהיה מותר דהוי מחמה לצל, ותירץ דגמרא זו היא אליבא דרבה שאוסר מחמה לצל. והנה יכול היה הרשב"א לתרץ שאפילו מחמה לצל אין פה, אלא הוי שלא לצורך כלל ואסור אף לרבא. מוכח מזה שסובר דשלא לצורך כלל שרי. וכתב עוד האבנ"ז שכן היא גם דעת התוספות (סוכה מב ב).

בשלחן ערוך (ד) פסק להלכה כדברי הר"ן בחידושיו, שכל טלטול שלא לצורך כלל אסור, אלא באוכלין וספרי קודש שמעולם לא נאסרו.
אמנם כמה מהאחרונים מצאו מקום להתיר וללמד זכות על מה שמקלים בזה, וכמו שכתב הרב תהלה לדוד (ד) וכן הכריע באבני נזר (אורח חיים תג).

מה נקרא שלא לצורך

בצריך לאחר זמן

בטורי זהב (ב) התקשה היאך אנשים מטלטלים סכין בנדן שלהם כשהוא תלוי בחגורה אף שאין להם צורך בזה. ותירץ שלא אסרו אלא דבר שאין בו צורך כל היום, אבל אם עתיד להשתמש בו בשבת, מותר לשאתו כדי שיהיה מוכן לו בשעתו. והיו שתירצו קושיית הט"ז באופן אחר, ראה למשל בחתם סופר (קכג ב ד"ה ת"ר), אמנם לא חלקו על עיקר חידושו שכל שהוא לצורך שבת שרי, וכן העתיקוהו להלכה המשנה ברורה (כא) והרב כף החיים (טל).
כדברי הט"ז משמע גם במאירי (קכד א ד"ה כלי) שכתב שמותר לטלטל בגדים אף אם אינם נפסדים בחמה ואינו צריך להם עכשיו, לפי שאפשר שיבוא מי שישב עליהם ונמצא כאן קצת צורך. ובדבריו מבואר שאפילו צורך שאינו עכשווי שרי, ועוד שאפילו אינו צורך ודאי אלא רק אפשרי חשיב צורך ומותר לטלטל.

התעסקות בכלי

כתב הרב ערוך השלחן (שח טו) שטלטול שלא לצורך הוא כגון במתעסק בעלמא שאין לו שום כוונה בטלטולו, אבל אם יש לו שום הנאה בזה, אף שבכלי שמלאכתו לאיסור ודאי אסור, מ"מ במלאכתו להיתר מותר, העתיקו להלכה בספר שמירת שבת כהלכתה (כ פג). ובהערות ביצחק יקרא על המשנ"ב לרב אביגדר נבנצל (ד ד"ה שלא) כתב בשם הגרשז"א שאם אין לו כלי שמלאכתו להיתר להתעסק בו, מותר אף בכלי שמלאכתו לאיסור, אמנם בערוה"ש מפורש לא כן.
לעומת זאת בבן איש חי (שנה שניה מקץ א) כתב שלהתעסק במזלג או בסכין שלא לצורך אלא רק מפני שידיו עסקניות הן, הרי זה טלטול שלא לצורך ואסור. הובאו דבריו גם בכף החיים (מד).

נמלך להחזיר הכלי

עוד הוסיף שם הרב בן איש חי שאם אדם הביא מזלג לשולחן ונמלך להביא אחר, אין לו להחזיר את הראשון אם לא שצריך שמירה עליו או לצורך מקומו, דזהו טלטול שלא לצורך כלל, שהרי לא משנה לו אם יהיה בחדר זה או בחדר אחר.

כלי אוכל וספרי קודש

כתב בעל המאור (בדפי הרי"ף מז א) בסוף דבריו שכל מה שהוצרכו לאסור מלכתחילה הם דווקא כלים שפעמים מצויים במלאכת איסור, אבל כלים המיוחדים למלאכת היתר, כגון שולחן כוס וקערה לא עלתה על דעת אדם מעולם שיהיו אסורים. כעין זה כתב גם הר"ן בחידושיו (קכג ב ד"ה בראשונה), וכן הוא בריטב"א משמו (קכג ב ד"ה ת"ר).
ובתוספות (קכג ב ד"ה מקצוע) כתב באופן שונה, שמלכתחילה אסרו דווקא כלים שאין להם בית קיבול, אבל כלים בעלי בית קיבול ככוסות וצלחות וכד' היו מטלטלין לעולם.
ובשפת אמת (קכג ב ד"ה בתוס') הציע פירוש נוסף, שלא אסרו מלכתחילה כלים הנצרכים לאדם לאכול ולהשתמש בהם, ואפשר שהוא כדברי בעל המאור.

לשיטתם יש לומר לכאורה, שכיון שבכלים אלו מעולם לא היתה גזרה, מותר לטלטלן אף שלא לצורך כלל, וכן כתב להדיא הר"ן (קכג ב ד"ה וחזרו) שספרי הקודש ואוכלין שמלכתחילה לא נאסרו, מותר לטלטלן אף שלא לצורך כלל (ראה עוד) והעתיקו להלכה מרן בשלחן ערוך (ד). ובשלטי הגיבורים (בדפי הרי"ף מח א א) הוסיף כן גם לגבי כלי האוכל שמותרים בטלטול אפילו שלו לצורך כלל ע"פ דברי התוס' שכלים אלו לא נאסרו כלל, וכן כתב מדנפשיה החת"ם סופר בחידושיו (קכג ב ד"ה ת"ר), ולמד כן מדברי הר"ן. וכן כתב להלכה בספר תוספת שבת (שח יח) בשם הרב כנסת הגדולה, וכן הביא בשמו בספר יד דוד זינצהיים (קכד א ד"ה קערות) (כבר העירו האחרונים דליתא בכנסת הגדולה אלא מקורו מהשלטי גיבורים, ובבאר היטב העתיק כנראה מהתוס"ש).
אמנם ברמב"ם (שבת כה א) משמע שגם כלי האכילה כגון כוס וקערה וסכין וכד', גם הם היו בכלל הגזרה ונחשבים הם לכלי שמלאכתו להיתר, ואף הם לא הותרו אלא לצורך עצמו, גופו ומקומו, אבל שלא לצורך כלל אין לטלטל גם כלים אלו, ובאליה רבה (י) כתב שכן משמע בדבריו בפירוש המשניות (שבת יז ד) ובכל בו (לא עמוד לג) (צ"ע כוונתו בכלבו). ובספר תהלה לדוד אורטינברג (ד) כתב שלרמב"ם מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר אף שלא לצורך כלל, ואם כן הוא הדין גם לקערות וכוסות וסכין.

ולכאורה יש להקשות על השיטות המתירות, שהרי בגמרא (קכד א) אביי מקשה על רבה לשיטתו אליבא דר' נחמיה איך אנו מטלטלים קערות אחר האכילה, ומתרץ לו רבה שזהו כגרף של רעי. ולכאורה אינו מובן מעיקרא מאי קושיה, הרי קערות מעולם לא נאסרו, וכן כתבו להקשות בספר יד דוד זינצהיים (קכד א ד"ה קערות) ובשו"ת מנחת יצחק (ז עב ד).
והנה במהרש"א (קכד א ד"ה לרבה) תמה שקושית אביי קשה גם על רבא היאך טלטלו קערות לפני התרת כלים, ומתמיהתו מבואר שגם קערות אינם מותרים אם לא לצורך גופו ומקומו או מחמה לצל, דגם הם היו בכלל האיסור. ובספר שבת של מי (קכד א ד"ה שם יתיב) כתב שהתירוץ לזה פשוט ע"פ התוס' הנ"ל, שקערות לא היו בכלל האיסור כלל. אבל לכאורה דבריו אינם מובנים דא"כ גם לר' נחמיה לא נאסרו מעולם ומה מקשב אביי. אמנם בשו"ת מנחת יצחק שם כותב שר' נחמיה פליג לגמרי וסובר שאף לכתחילה אסרו את כל הכלים, ולשיטתו ליכא חילוק בין כלים לכלים.
אמנם בספר יד דוד שם מכח קושית המהרש"א מסיק דגם כלי הסעודה אינם מותרים שלא לצורך כלל ודלא כהרב תוספת שבת הנ"ל. ולדעתו בתוס' ובבעה"מ י"ל שלא התירו אלא לצורך גופו ומקומו אבל שלא לצורך כלל אסור, ואף בר"ן לא הזכיר להדיא כלי האוכל אלא רק אוכלין.
להלכה, באליה רבה (י) העתיק כדברי הרב שלטי הגיבורים, וכתב שכן משמע בתוס' הנ"ל. גם המשנה ברורה (כג) העתיק להלכה שאף כלי האוכל מותרים בטלטול שלא לצורך כלל דלא חלה עליהו תורת מוקצה, וכן פסק הרב חסד לאלפים (ב).
אמנם הגר"ז (טז-יז) כתב שבתחילה כל הכלים נאסרו, ואף כשהתירו לא התירו אלא לגופו ומקומו או מחמה לצל כאשר מלאכתו להיתר, אבל שלא לצורך כלל לא התירו כלל. אמנם זהו דווקא בכלים אבל אוכלין וספרים לאו כלים נינהו ולא נאסרו כלל. כדבריו הכריעו הרב בן איש חי (שנה שניה מקץ א) והרב כף החיים (מד).

טעם האיסור

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כתב הריטב"א (קכג ב ד"ה ת"ר) שטעם הגזירה שגזרו על טלטול כלים הוא משום הוצאה, וכן משמע בגמרא (שבת קכד ב).

ובענין כלי שמלאכתו לאיסור כתב הראב"ד (בדפי הרי"ף ריש ביצה?) שהטעם בזה אינו משום מוקצה, אלא משום דמחזי כרוצה לעשות בה מלאכתו. וכן כתב המאירי (ריש ביצה ד"ה תרנגולת). אמנם ברמב"ם (שבת כד יג) לא משמע כן. (ציץ אליעזר ד כו).