הקניית דבר שלא בא לעולם
דף הפניה
הפניה ל:
דבר שלא בא לעולם מכירה כב א ב סיטומתא "הקניית דבר שלא בא לעולם".
| משנה: | יבמות צג א |
מכירת דבר שעדיין אינו קיים [לא בא לעולם], אם יש משמעות לקניין.
הקנאת דבר שלא בא לעולם
הצגת הסוגיא
גמרא בבלי יבמות צב ב "דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר אדם מקנה דבר שלא לעולם דתנן קונם [צג א] שאני עושה לפיך אין צריך להפר ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מהראוי לו. הא איתמר עלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעלמא. ופליגא דרב נחמן בר יצחק דאמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כרבי ינאי ורבי ינאי כרבי חייא ורבי חייא כרבי ורבי כרבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר בן יעקב כרבי עקיבא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם רב הונא מאי היא דאיתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא עד של באו לעולם יכול לחזור בו, משבאו לעולם אין יכול לחזור בו. ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו. ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. רב דאמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה. רבי ינאי כרבי חייא דרבי ינאי הוה ליה אריסא... [צג ב] רבי דתניא... דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. רבי מאיר דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר לאתגייר... רבי אליעזר בן יעקב דתניא יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב אפילו אם אמר פירות ערוגה זו תלושים... רבי עקיבא דתנן קונם שאני עושה לפיך". הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים ותנאים אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מהסוגיות שהגמרא מביאה עולה, שהמחלוקת איננה מצטמצמת בקניינים, אלא נוגעת גם ליכולת לאסור בנדר דבר שלא בא לעולם, לקדש אשה שעדין לא תופסים בה קידושין, הפרשת תרומות ומעשרות. תוספות צג ב כתבו בדעת רבי מאיר, שכנ"ל סובר שאדם מקנה דבר שלא לעולם, שבדבר שאינו בעולם כלל, צריך שיהיה עבידי דאתו, ובדבר שישנו בעולם אך אינו ברשותו אין צריך שיהיה עבידי דאתו.
פסיקת ההלכה במקנה דבר שאינו בעולם כלל
הרמב"ם מכירה כב א ב הביא את דעת רב נחמן שאמנם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל אם לאחר שהדבר שהוקנה בא לעולם קדם הקונה ותפס- אין מוציאים ממנו. הרמב"ם פירט שדין זה נכון בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע. עוד הוסיף שמי משניהם, המוכר או הקונה שחזר, אינו חייב לקבל מי שפרע. הטור חו"מ רט הביא את דברי הרמב"ם בשמו. וכן פסק השו"ע שם רט ד. השו"ע הוסיף שאפילו היו הפרה או שפחה מעוברות.
הדין קודם מתן תורה
בבראשית (כה לג) בסיפור מכירת הבכורה ליעקב מעשו כתוב: "וימכר את בכרתו ליעקב". בשו"ת הריב"ש (שכח) הביא שקשה, כיצד מכירת הבכורה הועילה, הרי זו מכירת דבר שלא לעולם, ותירץ ששם הועיל כיון שהיה זה קודם מתן תורה. בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ב קסג) כתב שמהרמב"ם נראה שסובר שלא היה שינוי בזה בין קודם מתן תורה לאחר כך, שהרי הרמב"ם ערכין וחרמין (ו לא- לג) חידש שלא מועיל הקדש בדבר שלא בעולם, אבל חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו, והביא ראיה מיעקב אבינו, שאמר: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ואמר לו ה': "אשר נדרת לי שם נדר", ואם השתנה הדין אחרי מתן תורה, מה ראיה יש מיעקב אבינו. בכלי חמדה (ויצא ב) הקשה זאת גם, ותירץ שיעקב גם לא היה מחויב ב"לא יחל דברו", אלא שרצה לעשות כאילו היה ישראל גמור, ועל כן יכול היה הרמב"ם ללמוד ממנו. בפירוש הטור הארוך על התורה שם וכן באור החיים הקדוש על התורה, ביארו באופנים אחרים כיצד חל הקניין, ואם כן נראה שהם חולקים על חידוש הריב"ש.
מקרים בהם יש דיון אם מועיל להלכה קניין בדבר שלא בא לעולם
סיטומתא בדבר שלא בא לעולם
סיטומתא הוא קניין שאינו מובא בגמרא, אך נהוג בין הסוחרים, שהדין הוא שבמקום שנהגו שקניין זה קונה לגמרי, ולא רק למי שפרע, קונה לגמרי. ראה בב"מ ע"ד א, ובשו"ע חו"מ ר"א א ב. הפוסקים נחלקו האם עשיית קניין סטומתא מועילה בדבר שלא בא לעולם. ההגהות מרדכי שבת תעב תעג הביא תשב"ץ, והוא בבתשב"ץ קטן (שצח), הביא דיון האם אדם שנדר למוהל שהוא זה שימול את בנו, צריך לקיים דבריו. בעל הדעה הראשונה שהביא נקט שכן, אף שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וטעמו שכיון שמנהג בני אדם שנודרים בניהם זה לזה ומקיימים, הרי שהנדר נחשב סיטומתא. ומאידך דעת ר' יחיאל, מובא גם בהגהות רבינו פרץ שם, שאין הנדר מחייב אם התנה האב בעוד שאשתו היתה מעוברת, כיון שאין סיטומתא מועילה אלא בדבר שמועיל בו קניין, אבל לא בדבר שלא בא לעולם. ובשו"ת הרא"ש יג כ מבואר שמועיל קניין סיטומתא לקניין הזכות על גביית המיסים ממכירת יין המכונה בלשונם אלמעונה, אף שזו מכירה של דבר שלא לעולם. נראה אם כן שיש בכך מחלוקת ראשונים. אולם בשו"ת חתם סופר חו"מ סו ב נקט לכו"ע מועילה סיטומתא בדבר שלב"ל, ור' יחיאל בהגהמ"ר הנ"ל חלק כיון שלא היה מנהג להקנות את הזכות למוהל עוד לפני שהילד נולד. הפתחי תשובה רא ב הביאו והעיר שלא כך משמע בפשט דברי ההגהמ"ר. ונראה לי שכוונתו, שר' יחיאל שם נימק בפירוש את דינו בכך של"מ סיטומתא בדבר שלב"ל. בפסקי דין ירושלים ב, הביאו בשם ספר יהושע קיד, בדעת תשובת הרא"ש הנ"ל שסיטומתא מועיל בדבר שלב"ל רק כאשר אין שם קניין אחר אלא רק מנהג הסוחרים. בחוברת ניצני משפט שיצאה לאור ע"י אברכי כולל חו"מ בישיבת מרכז הרב קיץ התשע"ה עמ' 180, כתובה סברא שיש לחלק בין דברי ר' יחיאל לתשובת הרא"ש, ולהעמיד את דברי החת"ס, והיינו שמה שכתב ר' יחיאל הוא של"מ סיטומתא במקום של"מ קניין אמיתי, היינו כשהמנהג הוא רק לגבי אופן עשיית הקניין, ואילו הרא"ש דיבר בציור שהמנהג איננו רק על אופן עשיית הקניין, אלא גם עצם הקניית אותו הדבר כשהוא עדיין לא בא לעולם. ועיין שם עוד בפת"ש מתשובות רע"א קל"ד בשם היש"ש שפסק כר' יחיאל של"מ סיטומתא בדבר שלב"ל, ושכן דעת הרדב"ז. וכן הביא הפת"ש שדעת בעל קצות החושן ובעל נתיבות המשפט, שכתב משם תשובת מהרש"ל שאורנדא שהיינו אלמעונא, מועיל רק בצירוף דינא דמלכותא. וכן ציין הפת"ש לתשובת רדב"ז א רעח גבי בקנאת סנדקאות שכתב כר' יחיאל. בספר קטיף שביעית (מכון התורה והארץ) עמ' 132 הביאו בשם הגר"א שפירא, שאפשר יהיה ליצא פירות שביעית אם הפירות יהיו שייכים לגוי לפני שתחול עליהם קדושת שביעית, או אפילו קודם שיצמחו אף שהם דבר שלא לעולם, וזאת ניתן על ידי קניין סיטותמא, והביא ראיה שהמהרש"ם נקט שמועיל בדבר שלא בא לעולם. וכוונתו לשם א מ, שהוכיח מהט"ז או"ח קנגי"א, ומשפט שלום קצד ורא, שמועיל קניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם או שאין ממש. ושם במשפט שלום ציין לשו"ת מהרשד"ם חו"מ שפ שכתב שמועיל מנהג למכור מלווה. מאידך ציינו בקטיף שביעית שם, שדעת הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו והגרש"ז אויעררבך במעדני ארץ י"א , שאין לייצא פירות שביעית אף בדרך זו. בתחומין ז' עמ' 45, במאמר של הרב יעקב אריאל עמ' 45 כתב שאכן המנהג הנהוג בין החקלאים למכור פרי בתחילת גידולו ואף לפני כן, אך דין זה תלוי במחלוקת הקצות והחת"ס הנ"ל. עוד הביא הרב אריאל שם, שהרב דב כץ, מנהל בתי הדין הרבניים, במאמרו על קניין סיטומתא במורשה א, הביא פסקי דין רבניים רבים בארץ שבהם נהגו לפסוק כשיטת רב הפוסקים שקניין סיטומתא מועיל גם בדבר שלא בא לעולם, אך למעשה הורה שם הרב אריאל שימכרו את הפירות כשהם בתחילת גידולם.
אומר שיקנה כשיהיה בעולם
בשו"ע חו"מ רט ד ברמ"א הביא י"א שמועיל, ויש חולקים. מקורו במרדכי בב"ב תקעח שהביא בזה מחלוקת בעניין מקנה לדבר שלא לעולם. הט"ז הקצות והנתיבות שם כתבו שהלכה ביש חולקים.
נשבע לקיים הקניין
בתשובות הגאונים בסוף שו"ת הרי"ף ח"ב תשובה ד למר יוסף גאון, הוכיח ממה שיעקב השביע את עשו על מכירת הבכורה, בראשית כה לג, ואומרת התורה שהמכירה הועילה, אף שעדיין לא היה הדבר ברשותו של עשו, ששבועה מועילה גם לדבר שלא תופס בו קניין. ויש לעיין אם כוונתו לומר חידוש זה רק בכגון דבר שאינו ברשותו, או גם בדבר שאינו בעולם כלל. וכדברים אלו כתב גם בפירוש הטור הארוך על התורה שם בשם אביו הרא"ש, ושם הוסיף בפירוש שהשבועה מועילה גם למכירת מלווה על פה, משמע לכאורה שרצה לומר ששבועה עושה קניין גם למה שאינו בעולם כלל. מאידך, בשו"ת הריב"ש (שכח) כתב שלא ייתכן שהטור והרא"ש כתבו דברים אלו, אלא אף אם נשבע לקיים את הקניין אין הקניין חל. ולכן כתב שאם מת אין כופים את יורשיו, וכן יכול להישאל על שבועתו, אך כל עוד הוא חי כופים אותו לקיים שבועתו, והביאו הרמ"א שם. הט"ז הוסיף שבריב"ש מבואר שגם אין יורדים לנכסיו. בפירוש אור החיים הקדוש שם כתב מעצמו כסברת הריב"ש, והוסיף שאח"כ בא לידו הספר, ומצא שהוא ממש כדבריו. השואל ומשיב תליתאה ב קסג, כתב שמהרמב"ם מכירה כב טו, נראה שסובר כריב"ש, שכתב שאי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם, אך חייב לקיים את דברו. וכן הסכים כדעת הריב"ש הנצי"ב במשיב דבר ג יד.
מקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם
בפירוש הטור הארוך על התורה, בראשית כה לג, כתב בפירוש השני שמכירת הבכורה הועילה, כיון שמכר את מה שיירש היום, ומתוך שחלה המכירה על זה, חלה על השאר (ומה שחלה המכירה על מה שיירש היום, אפשר שהוא משום כבוד אביו או כדי חייו ב"מ טז א, וכך ביאר בהערות שוהם ויקר על פירוש הטור). נראה אם כן שדעתו שאומרים שחלה המכירה על הכל במיגו שחלה על מה שאפשר. אך יש לעיין אם יסבור כך גם במה שלא לעולם כלל. הרמ"א שם כתב שי"א שדומה לקני את וחמור. הסמ"ע רג יט ביאר שכוונת הרמ"א שקנה מחצה. מקור הדברים במרדכי בב"ב תרה שהביא ג' דעות גבי אדם שהקנה לחבירו מעות קרקעות ומטלטלים בקניין סודר, למרות שמעות אינן נקנות בחליפין. דעה אחת שלא קנה כלום, דעה שנייה שקנה הכל במיגו שקנה את המטלטלים והקרקעות, ודעת רבינו שמחה שקנה את הקרקעות והמטלטלים ולא את המעות. הסמ"ע כתב שהרמ"א לא הביא בסוגיין את שלושת הדעות, אף שהביאם ברג י, כיון שכאן אין הסוגיא במקומה, קיצר להביא רק את שיטת ההלכה. או שדבר שלא בא לעולם היה פשוט לרמ"א שלא מועיל מיגו, והדעה הראשונה היה פשוט לרמ"א שאינה הלכה, כיון שאת וחמור הלכה שקנה מחצה (כלומר האדם קנה מחצית ממה שהוקנה). הפת"ש הביא שהנוב"י תירץ, ע"פ מה שהקשו הח"מ והב"ש מדוע השו"ע גבי "כולכם מקודשות לי" והיו בהם אחיות י"א שאף אחת לא מקודשת, והרי את וחמור קנה מחצה, והיה לו לומר שאילו שאינן אחיות מקודשות. והובאו שני תירוצים: א- "כולכם" זה דבר אחד, כלומר המילה כולכם כוללת את כל פרי המקח והופכת אותם לדבר אחד, וכיון שלא הכל יכול להיקנות, כלום לא נקנה. ב- כשיש קונה אחד, אנו אומרים שאינו רוצה לקנות רק חלק, מה שא"כ באת וחמור שיש שני קונים. על פי זה מובן, שכשמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם, לא שייך לכוללם יחד, וכן הקונה יודע שלא יקבל את הכל עכשיו. הפת"ש העיר שלכאורה יש סתירה בין תשובות הנוב"י אם פוסקים כרמ"א במקנה דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם, או שלעולם זהו ספיקא דדינא, כיון שיש פוסקים שבאת וחמור לא קנה כלל. על כל פנים כתב הנוב"י שגם אם לא נפסוק כרמ"א בדבר שלא בא לעולם, היינו רק בעבידי דאתו כפירות דקל, אבל לא עבידי דאתו, כגון שמקנה את מה שקנה עם מה שיקנה, שאין זה ודאי שיקנה, ודאי אינם תלויים אחד בשני.
שניהם רוצים
ההגהות מרדכי בב"ב תרסג הביא תשובת רבנו משולם בר קלונימוס, אודות שלושה אחים שעשו קניין בין עצמם, שמי מהם שיקבל מתנה מאחותם, יחלוק אותה בשווה עם אחיו, ובאמת אח"כ אחד האחים קיבל מתנה מאותה אחות, ופסק המרדכי, שאף שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כאן מקנה, והטעם שבההיא הנאה דסמכו אהדדי גמרו ומקנו אהדדי. והביא המרדכי ראיה מאחים שחלקו בגורל, שאנו אומרים בההיא הנאה גמרו ומקנו, וכן בשידוכין גבי מה אתה נותן לבנך אומרים בההינא הנאה וכו', וכן בשעבוד ערב, ובמתנה שומר חינם להיות כשואל. לאור דברים אלו, כתב הרמ"א חו"מ ר"ט ח על שם יש אומרים, שאף שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אם הוא גם כן רוצה לקנות, מקנה גם כן, ולכן שניים שעשו קניין אחד עם חברו שמתנה שיקבל יחלוק עם חברו, קנה. אך הוסיף הרמ"א לעיין בקעו ג, שיש חולקים. בקעו שם מדובר בשניים שרוצים להיעשות שותפים, ומובאת מחלוקת, שדעת הרמב"ם שותפין ד ב, שאינם יכולים להשתתף על מה שעדיין אינו בעולם, ודעת הראב"ד שיכולים. הסמ"ע שם ביאר, שטעמו של הראב"ד הוא, שאדם יכול לשעבד עצמו גם על דבר שלא בא לעולם, שהרי גופו כן בא לעולם. ולפי"ז יש לעיין שמא גם כאן אין כוונת רבנו משולם שההנאה גורמת לקניין, אלא רק להשתעבדות להקנות. הסמ"ע כאן, כתב שטעמו של רבנו משולם, שאגב שרוצה להקנות מקנה. הגר"א כאן כתב, שלסברת רבנו משולם יקנו אפילו בלא קניין. עוד כתב, שהחולקים שם הם רק מטעם שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, ולפי זה בציור שלנו שלא שייך דין פועל, לכו"ע אינו יכול לחזור בו, והוסיף שברמ"א שם מבואר שבקניין ודאי אינו יכול לחזור בו. החת"ס בתשובה חו"מ קפו הוסיף, שלאו דווקא אם שניהם מקנים דבר שלא בא לעולם, אלא אפילו אפילו אם האחד מקנה דבר שבא לעולם, והוא כל שכן, ואפילו אם המקנה אינו בעצמו הקונה. ומאידך סייג, שדווקא כששניהם קונים בשטר אחד ובקניין אחד, אבל לא בשני קניינים שונים, אף אם אם המנהג שהם תלויים זה בזה, שכיון שיש חולקים על ההגהות מרדכי הנ"ל, הבו דלא לוסיף עלה.
מהו דבר שלא בא לעולם
עובר, פרי שחנט
השו"ע ר"ט ד כתב שאין הקניין חל אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת. הקצות א הוכיח ממה שהרמב"ם אישות ז טז כתב שאפשר לקדש עובר, שדעתו שעובר הווי דבר שבא לעולם. ומקורו מזה שאתנן חל על עובר, הרי שאפשר להקנות אותו, נדה מא א. ואי אפשר להעמיד בבהמה לעוברה, כיון שמדובר בבהמת קדשים. ובדעת השו"ע יש ליישב, דהתם כר' יוסי הגלילי שקדשים קלים ממון בעלים. ועיין גם בקצות י' ראיה נוספת מב"ק עח ב. הקצות א הביא קושיית הלח"מ שהרמב"ם מכירה כב י פסק שהמזכה לעובר לא קנה, משמע שסובר שעובר נחשב אינו בא לעולם. ותירץ הקצות ע"פ הרמב"ן ב"ב עט ב ד"ה ודאמרינן, שעובר נחשב בא לעולם במקצת, והיינו שדינו עכשיו כבהמה ועל כן אפשר להקנותו, אבל לא להקנות לו. ודחה הקצות מה שכתב בספר בני יעקב שדעת הרמב"ם שאי אפשר להקנות עובר, ולא חילק בין הוכר העובר ללא. הגהות ברוך טעם ציין לעוד מקומות שכתב הרמב"ם לעוד מקומות שכתב הרמב"ם שאי אפשר להקנות עובר או להקדישו לבדק הבית, ולא חילק בין הוכר העובר ללא. הגמרא בב"מ סו עב מביאה את מחלוקת רב הונא ורב נחמן גבי מוכר פירות דקל, הבאנו בהצגת הסוגיא מהגמרא ביבמות. וכתב שם רש"י שהמדובר שמכר את פירות הדקל קודם שחנטו. ולאור זה פסק הרמ"א רט ד שפירות אילן שחנטו נקראים בא לעולם. הסמ"ע ביאר שהטעם שפרי שחנט נחשב בא לעולם ועובר לא, הוא שפרי שחנט הוא בעין וממילא גדל. וכן הסכים הקצות, והביא ראיה מהתוס' והרא"ש בבכורות ג ב, שכתבו שכדי לפטור עובר מבכורה, יש למכור לגוי את הפרה לעוברה, כי בעובר יש חיסרון של דבר שלא בא לעולם, ואם היה אפשר למכור את העובר כמו שהוא, אפילו אם לא היה מועיל למה שיגדל אחר כך, היה מספיק בשביל שתהיה שותפות גוי וייפטר מבכורה. והביא שהקשה בספר בני יעקב שהגמרא בקידושין ס"ב ב משווה עובר שהוכר לשחת, ושחת בתבואה דומה לחנטה בפירות, וא"כ אף חנטה הווי לא בא לעולם. ותירץ הקצות, שודאי אפשר למכור את החנטה עצמה, אבל לעניין להחיל חלות הווי לא בא לעולם. הנתיבות הקשה, שלעיל הוכיח הקצות שעובר הווי בא לעולם, וכאן הביא תוס' ורא"ש שהווי לא בא לעולם. הנתיבות עצמו כתב שאפשר להקנות עובר כאחד מאברי הבהמה, ומה שהוכיח הקצות מבכורות יש ליישב, שאם היה מקנה לגוי את העובר, היה לגוי שותפות איתו בגוף הבהמה, והיה יכול לכפות אותו לחלוקה או לגוד או איגוד. ומה שהגמ' בקידושין הנ"ל אומרת שעובר הווי דבר שלא בא לעולם, הכוונה כשמוכר לו ולד מעליא, ועכשיו אין לו בעובר כלום. בהערה 148 של הרב דזימיטרובסקי הקשה על דחיית הראיה מבכורות, שחייבים לומר ששם מדובר שהקנה לו את העובר עכשיו, שהרי אם נאמר שהקנה לו את העובר רק לכשתלד, הרי כבר חלה קדושת בכורה. ולא הבנתי קושייתו, שהרי התוס והרא"ש הנ"ל כתבו שמספיק שמוכר את הפרה לעוברה כדי שיחשב שותפות גוי לפטור מבכורה, רק שהישראל מרוויח שכיון שהעובר יהיה של הגוי רק כשיולד, לא יוכל לתבוע חלוקה או גוד או איגוד. רע"א הביא שבאר הגולה ט כתב שהב"י לא הביא מקור להא דאי אפשר להקנות עובר, וכתב באר הגולה שהמקור הוא הגמ' הנ"ל הקידושין, שאומרת שאי אפשר לקדש עובר. רע"א דחה, שמשם אין ראיה, כיון שאפשר לומר שאפשר להקנות עובר כחתיכת בשר, אך ודאי לא תופסים קידושין בחתיכת בשר, אלא המקור בתוס' הנ"ל בריש בכורו. ומינה ומינה, אחר שהנתיבות דחה את הראיה מבכורות ורע"א את הראיה מקידושין, מובן מדוע הב"י לא הביא מקור.
עובר שמתה אמו
הקצות ג נקט שלדעת התוס' נדה מד ב ד"ה איהו, נחשב בא לעולם, ואילו לדעת התוס' בב"ב קמב ב עדיין נחשב אינו בא לעולם.
דמי חפץ כשימכר
הגמרא בגיטין סה ב- סו א אומרת: "גניבא יוצא בקולר הווה [רש"י- לההירג למלכות], כי הווה קנפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא... אלא רבי אבא הכי קא קשיא ליה: חמרא לא קאמר [רש"י- הבו ליה חמרא בארבעה מאה זוזי] דמי חמרא לא קאמר [רש"י- דנימא לזיבוני חמרא ומיתב ליה]". משמע לכאורה שאפשר להקנות את הכסף שיתקבל ממכירת היין. והקשה המרדכי תטו שבערכין כ ב משמע שהמקדיש דמי שור אחר שימכר, הווה מקדיש דבר שלא בא לעולם. והביא המרדכי שלושה תירוצים: א- בערכין מדובר שאמר בפירוש שההקדש יחול לכשימכר, ואילו בגיטין שאמר מחמרא כוונתו להקנות את היין לדמיו, והוא כמוכר דקל לפירותיו שמועיל. ב- בגיטין מדובר שכבר נמכר יין, וא"כ אותו דמי יין כבר היה בעולם. ג- ר' אבא סובר שאדם מקנה דבר שלא לעולם. לאור זאת, הרמ"א חו"מ רט ד פסק שהאומר לחבירו שיקנה ממנו דמי היין לאחר שיימכר היין, נחשב דבר שלא לעולם. הפת"ש הביא בשם תשובת רע"א, שדווקא כשאמר 'כשיימכר', אבל כשאמר רק 'דמי יין' נפרש יין לדמיו, וכן 'דמי בית' נפרש בית לדמיו, אבל 'דמי שכירות בית'- הווי דבר שלא לעולם. וההסבר: דמי יין או בית שווים כמו היין והבית, ולכן נפרש בית או יין לדמיהם. אבל שכירות היא טפילה לבית, והוויא כמו פירות דקל, שכיון שהפירות טפלים לדקל איננו מפרשים דקל לפירותיו. אבל פירות שובך, אבל פירות שובך כיון שאינם טפלים לשובך, אנו מפרשים שובך לפירותיו, וכן חילק הסמ"ע.
גומרו בידי אדם
בשו"ת חת"ס חו"מ קמד כתב שגומרו בידי אדם אינו נחשב דבר שלא בא לעולם, והוא כמוכר יין ענביו בשעת הבציר. לאור זאת, כתב החת"ס, שאדם שיש לו יין, יכול כבר עכשיו להקנות את היין שרף שייוצר ממנו אחר כך. הנחלת צבי העיר על דבריו, לא מועיל שייחשב יש לו לעניין ריבית, אך כתב שיש לחלק. יש לעיין אם חידוש זה של החת"ס הוא גם בדבר שלא בא לעולם כלל, הוא דווקא במקרה שלו, שהיין כבר היה בעולם, אלא שעוד לא היה יין שרף.
אופני הקנאה שאינם נחשבים הקנאת דבר שלא בא לעולם
דקל לפירותיו
בגמרא בב"ב קמז ב: "אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו". הרמב"ם הביא דין זה בזכיה ומתנה י טו, גבי שכיב מרע כנ"ל בגמרא, וביאר שהטעם שמועילה אמירת תנו בית זה, הוא שהרי הקנה להם את הגוף לפירות, והגוף דבר שיש בו ממש. הטור רט הביא דין זה גבי מכירה, וכתב שאם מכר אילן לפירותיו או פרה ושחה לעובריהם קנה מיד, ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו. וביאר הב"י שם, שכמו שמועיל גבי קניין, כך גם גבי מכר. הסמ"ע ביאר שהטעם, שכיון שהאילן בעולם חל עליו הקניין לצורך פירותיו שיצאו ממנו.
מעות לפירות
הקצות הביא שהמהר"ם אלשיך ז כתב, שאי אפשר להקנות מעות לפירות, היינו להקנות מעות לא עבור עצמן, אלא רק עבור הרווח שיתנו. וטעמו, שאין עניין זה דומה למוכר דקל לפירותיו הנ"ל, כיון שכשהמעות של הפירות מגיעים, המעות עצמן אינן בעולם. הקצות השיג, שהתוס' גיטין מ"ב ב ד"ה "עבד", לא שללו מטעם זה את האפשרות למכור עבד לקנס, דומיא דדקל לפירות, אף שכשהקנס מגיע העבד כבר לא בעולם. וכן שם סו א תוס' ד"ה דמי כתבו בתירץ ראשון שיין לדמיו הוא כדקל לפירותיו, ואחרי הכל זו גמרא מפורשת בב"מ סט ב: "רב חמא מוגר זוזי בפשיטי". וסיים שכן דעת המהרי"ט ובני יעקב. הנתיבות הסכים עם הקצות. מאידך החת"ס חו"מ קז הביא את שיטת המהר"ם אלשיך ולא השיג עליו.