נאמנות האב על בנו לבכורה ולאיסורים (דין 'יכיר')

סוגיית 'יכיר' עוסקת בדיני נאמנות האב להעיד מי מבניו הוא הבכור, ונאמנות האב להעיד על בנו שהוא מפסולי יוחסין.

המקור בתורה

בחומש דברים (כא טז - יז) כתוב "והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר: כי את בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכורה".

מחלוקת ר' יהודה וחכמים

הכרה בפסול יוחסין

בספרי (דברים ריז) מובא מחלוקת תנאים האם נאמן אדם להעיד שבניו פסולים, ונחלקו בביאור הכתוב: 'כי את בן השנואה יכיר' – יכירנו לאחרים, מכאן שנאמן אדם לומר זה בני הבכור. רבי יהודה אומר כשם שנאמן לומר מי הבכור, כך נאמן לומר שבנו הוא בן גרושה, דהיינו חלל. וחכמים אומרים אינו נאמן. וכן במשנה בקידושין (עח ב) נחלקו ר' יהודה וחכמים בדין המעיד על בנו שהוא ממזר. שיטת חכמים שהאומר על בנו שהוא ממזר אינו נאמן, וכן אם הבעל והאישה מודים שהעובר שבמעיה ממזר, אינם נאמנים. ור' יהודה חולק ואומר שנאמנים.
בהמשך הגמרא מובאת ברייתא ששם מבואר שנחלקו בדרשת 'יכיר', בדומה לדרשה שבספרי. ברייתא זו מובאת גם בקדושין (עד א) ובב"ב (קכז ב) וביבמות (מז א).

בכורה נגד חזקה

על פניו מלשון הספרי משמע שאין מחלוקת לגבי הכרת בכורה, וכל מחלוקתם של ר"י וחכמים זה רק לגבי נאמנות לפסול בניו. אבל בגמרא בבבא בתרא (קכז א-ב) מוכח שחלקו גם לעניין הכרת בכורה. הגמ' דנה במקרה שהיו מוחזקים באחד שהוא הבכור, והאב אמר שהאחר הוא הבכור, ותלתה את זה במחלוקת ר' יהודה וחכמים, שלר"י נאמן ולחכמים לא. וכן בהמשך (קכח ב) מובא שהאמוראים ר' אבא ור' יוחנן נחלקו באומר על תינוק בין הבנים שהוא הבכור האם נאמן, היינו שמעיד שבנו בכור נגד החזקה. והגמ' תלתה את זה במחלוקת ר' יהודה וחכמים. והרשב"ם (קכז ב ד"ה וחכ"א) מבאר שלפי חכמים נאמן רק היכא שבא עם ילדיו מרחוק ואין לנו ידיעה מי מהם הבכור, אבל אם אחד מבניו מוחזק לבכור הוא כבר לא נאמן לומר על השני שהוא הבכור. יוצא שיש ב' מחלוקות בין ר' יהודה לחכמים: א. הכרה בפסול יוחסין, לר' יהודה האב נאמן להעיד שבניו פסולים, ולחכמים לא. ב. הכרה בבכורה כנגד מה שהוחזק, לפי ר' יהודה נאמן ולפי חכמים לא.

ביאור הראשונים

בביאור שיטת ר' יהודה שנאמן האב לומר על בנו שהוא הבכור נגד החזקה, רשב"ם (ד"ה היו מוחזקין) ביאר שאין הכוונה שהמוחזק לבכור הוחזק בעדים שהרי אין האב נאמן נגד עדים, אלא הוחזק בקול בעלמא. והרמב"ן (ד"ה היו מוחזקין) מבאר שהאב כן נאמן כנגד עדים לומר שהאחר הוא הבכור, כיוון שהאב אינו סותר את העדים לגבי גילו של הבן אלא אומר שהמוחזק לבכור אינו בנו, וממזר.

שיטת רש"י

רש"י בקדושין (עד א ד"ה וחכמים וכן בעח ב ד"ה אינו נאמן) נוקט שכל מחלוקת ר"י וחכמים זה באומר על בנו שהוא בן גרושה, אבל לעניין הכרת בכורה אין מחלוקת. והקשו הראשונים שהוא נסתר מהגמ' ב"ב קכז שלהדיא רואים שנחלקו אף לעניין בכורה? וייתכן שלרש"י יש שיטה ייחודית שנחלקו רק מחלוקת אחת, האם נאמן האב לפסול בניו, ואין כל מחלוקת לעניין בכורה (וכך משמע מלשון הספרי שהובא לעיל). ומה שמבואר בב"ב שנחלקו לענין הכרת בכורה נגד מוחזקות, מדובר באופן שע"י עדותו על הקטן הופך את הגדול לממזר, וכפי איך שביאר הרמב"ן, ולכן חכמים לשיטתם שאין נאמנות לפסול את בנו, סברו שאין נאמן. כך ביאר זכרון שמואל (פא).

פסק ההלכה

בגמ' בבא בתרא (קכח ב) הנ"ל שנחלקו ר' אבא ור' יוחנן באומר על תינוק בין הבנים שהוא הבכור, הגמ' פסקה כרב אבא שפסק כר' יהודה, ונאמן לומר על בנו שהוא בכור נגד חזקה. וכך נפסק להלכה ברמב"ם (נחלות ב יד), בטור ובשולחן ערוך (חו"מ רעז יב).
ולפירוש הרמב"ן בגמ' שכוונתו להעיד שהגדול ממזר, אפשר להסיק מגמ' זו שהלכה כרב יהודה גם לגבי לפסול את בניו. ובאמת כך הסיקו רוב הראשונים, וכך נפסק ברמב"ם (אסו"ב טו טו) ובשו"ע (אבה"ע ד כט).

מקור הנאמנות לפסול בניו

יש לעיין בשיטת ר' יהודה מנין לו שאב נאמן לפסול את בניו, הרי התורה דיברה רק בהכרה לבכורה. התוספות (קדושין עד א) מיישבים שני יישובים: א. שבפשטות התורה נתנה נאמנות להעיד על בנו שהוא הבכור אפילו בבן שידוע שהוא הקטן מבין הבנים, אז בהכרח כלול בעדותו שהגדולים אינם בניו, והם מאיש אחר וממזרים. ב. ר' אליהו מיישב שר' יהודה דרש את המילה 'יכיר' גם על המילים 'בן השנואה' דהיינו שיכול האב להכיר גם מיהו בן השנואה, והכוונה שנואה בנישואיה כגון גרושה לכהן, וכדו'. ותוס' מציינים שדרשה זו מובאת גם בירושלמי (קדושין ד ז). הרשב"ם (ב"ב קכז ב ד"ה כך נאמן) יישב שר' יהודה אמר זאת מסברא כמו שנאמן לבכורה נאמן לאסורים.

קושיות על ביאורי התוס'

על התירוץ הראשון קשה שאם עיקר המקור של ר' יהודה לפסול בניו זה מאומר על בן קטן שהוא בכור והופך את הגדול לממזר, מדוע אמר ר' יהודה 'כך נאמן לומר בן גרושה וחלוצה', הרי היה צריך לומר שנאמן לומר שבנו ממזר? הערוך לנר (יבמות מז א ד"ה ובהכי) פלפל בשאלה זו, וכן הנתיבות לשבת (אבע"ה ד כו ד"ה שם), והזכרון שמואל (פא). ועל התירוץ השני הקשה התוי"ט (קדושין ד ח) מנין באמת שנאמן האב גם לומר שהוא ממזר הלוא אין לנו מקור רק לומר שהוא בן גרושה (שנואה בנישואיה)? ויישב שמסברא אין לחלק ברמת האיסורים.

הקשר בין שתי המחלוקות

לעיל הובאו שתי מחלוקות של ר"י וחכמים, אחת בהכרה בבכורה נגד חזקה והשנייה בנאמנות האב לפסול בניו. נראה שלפי הביאור הראשון בתוס' שהמקור של ר' יהודה לפסול בניו נלמד מנאמנות האב להכיר בבכורה, שתי המחלוקות של ר"י וחכמים תלויות אחת בחברתה. והיינו שעיקר מחלוקתם הייתה בנאמנות שהתורה נתנה לאב בהכרה לבכורה, וממחלוקת זו נובעת המחלוקת לעניין 'יכיר' ביוחסין. ולפי ביאורו של ר' אליהו בתוס' שנחלקו לגבי הכרה לפסול בניו בדרשת 'יכיר – בן השנואה', יש לעיין אם מחלוקתם לעניין הכרה בבכורה נגד חזקה שייכת למחלוקת ביכיר ליוחסין, או אינה שייכת.

שיטות הראשונים

למרות שנפסק להלכה כר' יהודה ויש נאמנות לאב לפסול בניו, נאמרו בדין זה הרבה סייגים בראשונים, וכדלהלן.

שיטת הבה"ג

שיטת הבה"ג (הלכות מילה עמ' קנד, עריות עמ' שטז, מהדורת מכון ירושלים) מובאת בתוס' (ב"ב קכז ב ד"ה כך) שנאמן האב לומר שבנו ממזר רק היכן שהאב לא מעיד ישירות על בנו שהוא ממזר, אלא דרך הכרת הבכורה שמעיד על בנו הקטן שהוא בכור ממילא יוצא שהגדול ממזר. תוס' מביאים שר"י חולק עליו ובכל גווני האב נאמן, ר"י מוכיח את שיטתו מהגמרא ביבמות (מז א). הרא"ש (ב"ב ח כא), הריטב"א (ב"ב קכז ב), הרשב"א (ב"ב קכח ב) ורוב הראשונים חלקו על הבה"ג, והאב נאמן בכל גווני. כן נפסק שלא כדבריו ברמב"ם (אסו"ב טו טו), בטור ובשו"ע (אבע"ה ד כט) שפסקו שהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר, ולא ציינו שזה צריך להיות דרך הכרת בכורה.

כמו מי פסק הבה"ג

הראש (לעיל) מסביר ששיטת הבה"ג היא שר' יהודה סובר שנאמן בכל גווני, ולמרות זאת הבה"ג מכריע שנאמן רק דרך הכרת בכורה. וקשה איך יכול הבה"ג לפסוק דלא כמאן? עיין בשו"ת רע"א (קי) מה שפלפל בדבריו ויישב קושיה זו.

שיטת הריא"ז והתורי"ד

הריא"ז (מובא בש"ג, קידושין לב א) סובר שהנאמנות להעיד על בנו שהוא ממזר זה רק במעיד שבנו ממזר מחייבי כריתות, אבל אם מעיד שבנו ממזר מחמת שאשתו זינתה עם איש אחר, אין לו נאמנות, שהרי בעדותו גופא הוא מודה שהוא אינו אביו וממילא אין לו נאמנות של 'יכיר' שנאמרה רק באב. וכך סבר ר' ישעיה מטראני, בספרו המכריע (ערך ס"ד) ובתשובות הרי"ד (צב) ובתורי"ד (ב"ב קכח ב). רוב הראשונים חלקו עליהם. וכן הרמב"ם (איסו"ב טו טו) והמחבר בשו"ע (אבע"ה ד כט) פסקו להלכה שלא כדברי הריא"ז ונאמן להעיד על בנו שהוא ממזר גם באומר שהוא אינו בנו.
שו"ת שיבת ציון (סז ד"ה ובזה) נקט בדברי הרמב"ם שדווקא בעובר נאמן לומר אינו בני, אבל אם הוא כבר נולד והוחזק לבנו אין האב נאמן לפוסלו ע"י שאומר אינו בני, אלא רק יכול לומר שהוא ממזר מחייבי כריתות. וזוהי שיטה מחודשת ברמב"ם שלא נראה שהתקבלה להלכה.

ביאור המשנה בקדושין

במשנה בקדושין עח: שבה נחלקו ר"י וחכמים, נאמרו שני מקרים. לדברי הריא"ז והרי"ד צריך לומר שבשני המקרים האב מעיד שבנו ממזר מחייבי כריתות, ודלא כרש"י שביאר שברישא האב אומר שבנו ממזר מחייבי כריתות, ובסיפא מדובר שהאב אומר שהוא ממזר מחמת שהוא אינו בנו.

ביאור הגמ' ב"ב קכז (א-ב)

בגמרא ב"ב קכז: שנפסק שאב נאמן לומר שבנו הוא הבכור גם באומר על קטן בין גדולים שהוא הבכור, לדברי הריא"ז והרי"ד הכוונה למקרה שבו אחד נראה גדול מהשני ולאחר העדות מתברר שהוא הקטן, אבל אם יש ידיעה וודאית שהוא הגדול, אין האב נאמן לומר על הקטן שהוא הבכור, שהרי עושה את הגדול לממזר. וכך ביאר המכריע (סד).

ביאור רע"א במחלוקת

רע"א (שו"ת א קי ד"ה אמנם) תלה את מחלוקת הרמב"ם עם הריא"ז בשני ביאורי התוס' (קידושין עד א הובא לעיל) בעיקר המקור של יכיר ליוחסין. הרמב"ם למד כמו התירוץ הראשון של התוס' שהמקור הוא ממכיר את בנו הקטן ועושה את בנו הגדול לממזר – וממילא יש מקור לנאמנות לעשות את בנו לממזר גם ע"י שאומר 'אינו בני'. והריא"ז למד כמו שיטת ר' אליהו (בתוס' שם) שהלימוד הוא מ'יכיר – בן השנואה' והיינו שמכיר שבנו חלל, וא"כ אין כל מקור שנאמן לפסול את בנו גם באומר שהוא אינו בנו. אולם בחת"ס (אבה"ע ב עו ד"ה ואי) נראה שלמד את שיטת הריא"ז גם לא לפי שיטת ר' אליהו, בדרך מפולפלת.

ביאור שיטות הרמב"ם

יש להקשות מה יענה הרמב"ם לטענת הריא"ז שבזה שהוא אומר שבנו אינו בנו וממזר, הוא מודה שהוא אינו אביו ואין לו 'יכיר'? ועוד הקשו האחרונים שלכאו' מצינו טענה מעין זו ביבמות (מז א) באדם שהעיד על עצמו שהוא עכו"ם, ורצה לפסול את בנו משום כך מדין 'יכיר', ולא האמינוהו שהרי 'לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם', וא"כ גם כאן 'לדבריך אין אתה אביו'? כך הקשו החוות יאיר (צג) וחת"ס (אבה"ע ב סז). ונראה שיש שלשה מהלכים ליישב את שיטת הרמב"ם, וכדלהלן.

מהלך ראשון

אמרי משה (יא ד"ה והנלע"ד) מבאר שהרמב"ם סבר שהנאמנות של 'יכיר' זה לכל מי שמוחזק לאב (ולאו דווקא לאב) וא"כ כיון שהוא הוחזק לאב עד לעדותו, אז אפילו שהוא מודה בעדותו שהוא אינו אביו יש לו דין של 'יכיר'.

מהלך שני

עוד מבאר אמרי משה בשם החת"ס (אבה"ע ב סז) שאמנם באומר אינו בני הוא מודה שהוא אינו אביו, אבל יש לו ממה נפשך לפסול את בנו, שהרי הוא מעיד שבנו ממזר, ואם נאמר שהוא אינו נאמן מחמת שהוא אינו אביו, הרי בזה גופא שאנחנו פוסלים את עדותו מחמת שהוא אינו אביו אנו אומרים שהבן הוא ממזר. (ומאריך לבאר שבאומר על עצמו שהוא עכו"ם לא שייך הממ"נ הנ"ל).

מהלך שלישי

מהלך שלישי נמצא בחזו"א (אבה"ע נט כז) 'דכל מאורעות תולדות האיש האמינתו תורה בין לומר בנו בין לומר אינו בנו' וכוונתו שהנאמנות שהתורה נתנה אינה דווקא לספר על בנו דברים, אלא לספר על עצמו מי הם בניו ומי אינם בניו.

שיטת הרי"ד כשאשתו מכחישתו

ר' ישעיה מטראני בתורי"ד (קידושין עח ב) ובהמכריע (סד) נוקט שאם האב אומר שבנו ממזר ואשתו מכחישה אותו ואומרת שהבן כשר היא נאמנת, והבן כשר. ושיטתו מתבססת על הסוגיה בכתובות (יד א) של ארוס וארוסה ונתעברה הארוסה, שמשמע מהסוגיה שאין הבעל נאמן במכחישתו. אלא שהתוס', והרא"ש, ועוד ראשונים ביארו אחרת את דברי הגמ'. ברמב"ם (אסו"ב טו יז) ובשו"ע (אבה"ע ד כז) נפסק שלא כדבריו, ונאמן ארוס לומר שבנו אינו ממנו, וממזר, גם היכן שארוסתו מכחישתו.