נאמנות האב על בנו לבכורה ולאיסורים (דין 'יכיר')
סוגיית 'יכיר' עוסקת בדיני נאמנות האב להעיד מי מבניו הוא הבכור, ונאמנות האב להעיד על בנו שהוא מפסולי יוחסין.
המקור בתורה
בחומש דברים (כא טז - יז) כתוב "והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר: כי את בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכורה".
מחלוקת ר' יהודה וחכמים
הכרה בפסול יוחסין
בספרי (דברים ריז) מובא מחלוקת תנאים האם נאמן אדם להעיד שבניו פסולים, ונחלקו בביאור הכתוב: 'כי את בן השנואה יכיר' – יכירנו לאחרים, מכאן שנאמן אדם לומר זה בני הבכור. רבי יהודה אומר כשם שנאמן לומר מי הבכור, כך נאמן לומר שבנו הוא בן גרושה, דהיינו חלל. וחכמים אומרים אינו נאמן.
וכן במשנה בקידושין (עח ב) נחלקו ר' יהודה וחכמים בדין המעיד על בנו שהוא ממזר. שיטת חכמים שהאומר על בנו שהוא ממזר אינו נאמן, וכן אם הבעל והאישה מודים שהעובר שבמעיה ממזר, אינם נאמנים. ור' יהודה חולק ואומר שנאמנים.
בהמשך הגמרא מובאת ברייתא ששם מבואר שנחלקו בדרשת 'יכיר', בדומה לדרשה שבספרי. ברייתא זו מובאת גם בקדושין (עד א) ובב"ב (קכז ב) וביבמות (מז א).
בכורה נגד חזקה
על פניו מלשון הספרי משמע שאין מחלוקת לגבי הכרת בכורה, וכל מחלוקתם של ר"י וחכמים זה רק לגבי נאמנות לפסול בניו. אבל בגמרא בבבא בתרא (קכז א-ב) מוכח שחלקו גם לעניין הכרת בכורה. הגמ' דנה במקרה שהיו מוחזקים באחד שהוא הבכור, והאב אמר שהאחר הוא הבכור, ותלתה את זה במחלוקת ר' יהודה וחכמים, שלר"י נאמן ולחכמים לא. וכן בהמשך (קכח ב) מובא שהאמוראים ר' אבא ור' יוחנן נחלקו באומר על תינוק בין הבנים שהוא הבכור האם נאמן, היינו שמעיד שבנו בכור נגד החזקה. והגמ' תלתה את זה במחלוקת ר' יהודה וחכמים. והרשב"ם (קכז ב ד"ה וחכ"א) מבאר שלפי חכמים נאמן רק היכא שבא עם ילדיו מרחוק ואין לנו ידיעה מי מהם הבכור, אבל אם אחד מבניו מוחזק לבכור הוא כבר לא נאמן לומר על השני שהוא הבכור. יוצא שיש ב' מחלוקות בין ר' יהודה לחכמים: א. הכרה בפסול יוחסין, לר' יהודה האב נאמן להעיד שבניו פסולים, ולחכמים לא. ב. הכרה בבכורה כנגד מה שהוחזק, לפי ר' יהודה נאמן ולפי חכמים לא.
ביאור הראשונים
בביאור שיטת ר' יהודה שנאמן האב לומר על בנו שהוא הבכור נגד החזקה, רשב"ם (ד"ה היו מוחזקין) ביאר שאין הכוונה שהמוחזק לבכור הוחזק בעדים שהרי אין האב נאמן נגד עדים, אלא הוחזק בקול בעלמא. והרמב"ן (ד"ה היו מוחזקין) מבאר שהאב כן נאמן כנגד עדים לומר שהאחר הוא הבכור, כיוון שהאב אינו סותר את העדים לגבי גילו של הבן אלא אומר שהמוחזק לבכור אינו בנו, וממזר.
שיטת רש"י
רש"י בקדושין (עד א ד"ה וחכמים וכן בעח ב ד"ה אינו נאמן) נוקט שכל מחלוקת ר"י וחכמים זה באומר על בנו שהוא בן גרושה, אבל לעניין הכרת בכורה אין מחלוקת. והקשו הראשונים שהוא נסתר מהגמ' ב"ב קכז שלהדיא רואים שנחלקו אף לעניין בכורה? וייתכן שלרש"י יש שיטה ייחודית שנחלקו רק מחלוקת אחת, האם נאמן האב לפסול בניו, ואין כל מחלוקת לעניין בכורה (וכך משמע מלשון הספרי שהובא לעיל). ומה שמבואר בב"ב שנחלקו לענין הכרת בכורה נגד מוחזקות, מדובר באופן שע"י עדותו על הקטן הופך את הגדול לממזר, וכפי איך שביאר הרמב"ן, ולכן חכמים לשיטתם שאין נאמנות לפסול את בנו, סברו שאין נאמן. כך ביאר זכרון שמואל (פא).
פסק ההלכה
בגמ' בבא בתרא (קכח ב) הנ"ל שנחלקו ר' אבא ור' יוחנן באומר על תינוק בין הבנים שהוא הבכור, הגמ' פסקה כרב אבא שפסק כר' יהודה, ונאמן לומר על בנו שהוא בכור נגד חזקה. וכך נפסק להלכה ברמב"ם (נחלות ב יד), בטור ובשולחן ערוך (חו"מ רעז יב).
ולפירוש הרמב"ן בגמ' שכוונתו להעיד שהגדול ממזר, אפשר להסיק מגמ' זו שהלכה כרב יהודה גם לגבי לפסול את בניו. ובאמת כך הסיקו רוב הראשונים, וכך נפסק ברמב"ם (אסו"ב טו טו) ובשו"ע (אבה"ע ד כט).