קידושין פרק האישה נקנית

האישה נקנית פרק ראשון מסכת קידושין דף ב.

הסוגיה הנלמדת תדבר בנושאים רבים וביניהם: א. כיצד אישה מתקדשת לבעלה וכיצד יוצאת מרשותו. ב. כיצד יבמה נקנית ליבם-אדם שמת ולא הניח אחריו בנים, אחיו נושא את אלמנתו, שנאמר:(דברים כ"ה ה)" כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לוֹ-לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ". ג. נלמד גם על מפרשים שונים וביניהם: רש"י, תוספות, האבני מילואים, הפני יהושוע, החידושי הרי"ם, שערי חיים, המקנה, קצות החושן, ועוד מפרשים רבים. האישה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה, בכסף בית שמאי: אומרים בדינר ובשווה דינר, ובית הלל: אומרים בפרוטה ובשווה פרוטה, וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל, היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם: הסבר המשנה האישה נקנית לבעלה-מתקדשת לבעלה, בשלש-לשון נקבה, דרכים, וקונה את עצמה-לצאת מרשותו ולהיות ברשות עצמה ולהינשא לאחר, בשתי דרכים. ומפרטים: נקנית בכסף- (רש"י ד"ה בכסף)שאומר לה הרי את מקודשת לי, הרמב"ם (אישות פ"ג ה"א) כותב- שאומר לה הבעל שתתקדש לו בזה, והמאירי (ד"ה ונשוב) כותב-שאין הכרח לומר כשיטת הרמב"ם-בזה, אלא שהלשון יותר שלימה ונוחה לומר כך, בשטר (רש"י ד"ה בכסף)-שכותב בו הרי את מקודשת, ובביאה (רש"י ד"ה בכסף)-שבא לבית שלה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו, והמאירי (ד"ה ונשוב, וד"ה ומכל)-הביא בביאה 3 שיטות, שיטה א: שאמנם צריך שיאמר לה שתתייחד עמו להתקדש בביאה אך לא צריך שהעדים יראו את הביאה ודי שיראו את הייחוד וכן פסק כך הרמב"ם (אישות פ"ג ה"ה),שמתייחד עמה בפני עדים ואומר לה שתתקדש בביאה. ב. שגם אם לא אמר שתתייחד עמו לצורך קידושין, מקודשת. ג. שיטת הרמב"ם (פירוש המשניות) שהעדים צריכים לראות את הביאה. ולגבי הקניין שבכסף נחלקו התנאים: בית שמאי אומרים שהוא מתקיים לפחות בדינר או בכל דבר (מטלטלין) השווה דינר. ובית הלל אומרים: גם בפרוטה (מטבע קטנה של נחושת) או בשווה פרוטה. מבררים: וכמה היא (מהו ערכה) של פרוטה על פי בסיס הערך הקבוע של כסף — אחד משמנה (שמינית) באיסר האיטלקי שהוא מטבע קטנה של כסף. וקונה האישה את עצמה בגט או במיתת הבעל. היבמה אינה נקנית קנין גמור ליבם בכל הדרכים שאשה נקנית, אלא בביאה בלבד, וקונה לשחרר את עצמה מן הקשר ליבם בחליצה-מוציאה את נעלו של היבם, או במיתת היבם.

תוספות על הסוגיה

תוספות ד"ה האישה נקנית: הקדמה: נאמר במשנה האישה נקנית בשלוש דרכים עם ה"א הידיעה. שואלים תוס': מדוע נאמר כאן האישה נקנית ואילו לגבי בתולה (בכתובות דף ב עמוד א) נאמר בתולה נישאת ללא ה"א הידיעה? מתרצים תוס': מדובר אצלנו על האישה המבוררת בפס' כמו שכתוב:"כי יקח איש אישה", לכן כתוב בה"א הידיעה, כלומר שמדובר באותה אישה שהוזכרה בפסוק. לעומת בתולה שלא מוזכרת בפסוק לגבי נישואין בבתולה, לכן כתוב בלא ה"א הידיעה. מקשים תוס': לגבי עבד עברי ועבד כנעני. מדוע לא מוזכר עם האות ה"א הידיעה? הרי הם מוזכרים בפס'. מתרצים תוס': מאחר והעבד והאמה לא מבוררין כל כך מאחר שהפס' צריך לפרש באיזה עבד מדובר, בעבד עברי או כנעני וכן באמה עברייה או כנענית, ולכן הם כתובים בלא ה"א הידיעה. דוחים תוס': שבאמת שהתנא שונה פעם עם ה"א ופעם בלא ה"א לפי הלשון הרהוט לו בפה, כמו שמצינו בכמה מקומות ששונה המעשה קודם המניין וכן ההיפך. כגון, אתרוג שווה לאילן בשלוש דרכים, התורה נקנית במ"ח דברים (אבות פ"ו מ"ה), אור לי"ד בודקים (פסחים דף ב.), ז' ימים קודם יום הכיפורים (יומא ד' ב.), בשבעה דרכים בודקים את הזהב (זבין פ"ב מ"ב), וכו'. תוס' ד"ה ב"ש אומרים בדינר הקדמה: נאמר במשנה שב"ש אומרים שהאישה מתקדשת בדינר וב"ה אומרים בפרוטה. במסכת עדויות נאמר שזה מקולא (מקילים) ב"ש, וחומרי (מחמירים) ב"ה, משום שאם נתקדשה בפחות מדינר ב"ה מחמירים שהיא אשת איש, וב"ש מקילים עליה שהיא פנויה. מקשים תוס': אפשר להוכיח שבקידושי פרוטה ודינר ב"ה הם אלו שמקילים וב"ש הם המחמירים במקרה של קידושין מאדם אחר, לדוגמא, ראובן קידש בפרוטה ושמעון קידש בדינר. במקרה זה לב"ה היא מקודשת לראובן ולא לשמעון, לב"ש היא מקודשת לשמעון ולא לראובן. נמצא שאם ראובן מת, לדעת ב"ש היא עדיין מקודשת לשמעון והיא אשת איש, והם אלו שמחמירים, ואילו לב"ה לקולא לקידושי שמעון אינם קידושין ופנויה היא. מתרצים תוס': במסכת עדויות לא מדובר במקרה ששניים קידשו אותה אלא במקרה שהתקדשה מאחד בפחות מדינר, האם מקודשת היא? בכך ב"ש מקילים וב"ה מחמירים. והראייה לכך: מהגמרא יומא פ' עמוד ב' השותה ביוהכ"פ לפי ב"ש חייב ברביעית ולפי ב"ה כמלוא פיו. מקשה הגמרא, אם כן, לב"ש לקולא, מאחר שמתחייב בכרת רק אם שתה רביעית, לב"ה לחומרא שאפילו כמלוא פיו חייב, שזהו פחות מרביעית. אם-כן, מדוע לא נאמר שם שב"ש מקילים וב"ה מחמירים? מתרצים שם שמדובר באדם אחד כגון עוג מלך הבשן שמלוא לוגמיו הוא יותר מרביעית, לכן לב"ש לחומרא מאחר שמחייבים ברביעית ולפי ב"ה לקולא שמחייבים כמלוא לוגמיו של אדם ענק שהוא יותר מרביעית מלוא לוגמיו וגם אצלנו מדובר בקידושין של אדם אחד מסוים. תוס' ד"ה "בפרוטה ובשווה פרוטה" הקדמה: במשנה מבואר שהאישה נקנית בכסף לב"ה בפרוטה ובשווה פרוטה. מקשים תוס': מה הצורך לכתוב שמתקדשת בפרוטה? די היה לכתוב שמתקדשת בשווה פרוטה וממילא היינו למדים שמתקדשת בפרוטה. והראיה בהודאה אם הודה חייב בשבועה? מתרצים תוס': הסיבה שנכתב גם כסף וגם שווה כסף: א. בכסף, כלומר באיזה כסף; או דינר כב"ש או פרוטה כב"ה. ב. שווה כסף, משום שהיינו חושבים שלא תתקדש בשווה כסף. משום שלמדנו דין כסף מעיפרון ב-"קיחה קיחה" קמ"ל שנקנית גם בשווה כסף. מקשים תוס': מאחר שלמדנו משדה עפרון כסף, א"כ מניין למדים שאפשר לקדש אישה בשווה כסף? עבד עברי: נלמד שפודה עצמו מאדונו בשווה כסף מהמילה "ישיב", שבאה לרבות ששווה כסף הוא כמו כסף. פדיון הבן: נלמד ששווה כסף ככסף מהגמרא שבועות (דף ד:) מכלל פרט וכלל. מזה שכתוב בפסוק: "ופדויו לבן חודש" זהו כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" זהו פרט. "תפדה" זהו כלל, שלומדים ששווה כסף, ככסף. הקדש: נלמד מזה שכתוב "חמישים שקלים כסף", מכלל פרט וכלל, ששווה כסף, ככסף. גם כן, והראיה לכך שהקדש לא נפדה בקרקע ובשטר, משום שקרקע ושטר אין דינם כשווה כסף, משום ששווה כסף הגדרתו דבר המטלטל וגופו ממון, וקרקע אינה מטלטלת ושטר אין גופו ממון. מתרצים תוס': קידושין וערכין נלמד מעבד עברי ששווה כסף ככסף. מקשים תוס': לגבי נזיקין כתוב "כסף ישיב לבעליו: ששווה כסף ככסף וא"כ נזיקין ועבד עברי הם שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים ולא יהיה ניתן ללמוד קידושין וערכין מעבד עברי? מתרצים תוס': יש פעמים ששני כתובים הבאים כאחד כן מלמדים במקרה כזה שאי אפשר ללמוד אחד מהשני, לכן צריך לומר אצלנו שאי-אפשר ללמוד עבר עברי מנזיקין ולא נזיקין מעבד עברי. כיצד? א. אי אפשר ללמוד נזיקין מעבד עברי, משום שבנזיקין כתוב "ממיטב שדהו", והיינו חושבים דווקא כסף ולא שווה כסף, לכן צריך "ישיב" לגבי נזיקין ששווה כסף ככסף. בעבד עברי גם צריך ללמדנו שאפשר לפדות בשווה כסף ואי-אפשר ללמוד מנזיקין, משום שהקונה עבד בקרקע צריך לשלם ממיטב קרקעו, דהיינו כסף ולא שווה כסף ולכן צריך "ישיב" בעבד שגם בשווה כסף. ב. בעבד היינו חושבים שיהיה אפשר שנפדה אותו בשווה כסף שנקל עליו שלא יטמע בין עובדי הכוכבים, אבל בנזיקין לא שייך לומר זאת, ולכן בנזיקין צריך להשמיענו "בישיב" ששווה כסף ככסף. ואם היה כתוב בנזיקין ששווה כסף ככסף, אי-אפשר היה ללמוד עבד עברי ממנו, משום שאותו עבד נעשה עבד כי סחר בפירות שביעית והיינו חושבים לקנסו ולא נפדה אותו בשווה כסף, קמ"ל שבא "הישיב" ללמדנו שפודהו בשווה כסף. מקשים תוס': מדוע לא למדנו פדיון הבן והקדש מנזיקין ועבד עברי? מתרצים תוס': שהיינו חייבים ללמוד בכלל ופרט וכלל, משום שבאים למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהן בכור אדם והקדש. לסיכום: פדיון הבן והקדש לומדים מכלל ופרט וכלל ששווה כסף ככסף וקידושין וערכין לומדים מעבד עברי ששווה כסף ככסף, ובנזיקין לומדים ששווה כסף ככסף מהמילה "ישיב" כמו בעבד עברי. תוס' ד"ה "וכמה היא פרוטה" שואלים תוס': מדוע המשנה לא שואלת כמה הוא דינר כמו שהיא שואלת כמה היא פרוטה? מתרצים תוס': א. משום שבדינר היה ידוע מה שוויו לעומת פרוטה שיש בה מחלוקת מה שוויה. ב. מאחר שהלכה כב"ה, לכן המשנה פירטה את מה שהוא הלכה למעשה. תוס' ד"ה "אחד משמונה באיסר" דווקא שהאיסר בשוויו הרגיל, אבל אם האיסר הוזל, אז הפרוטה תהיה אחת משישה. תוס' ד"ה "איטלקי" מפרש ר"ת הכוונה לאיטליה מאחר שהקו"ף נשמטת כמו שמצינו בעוד מקומות. תוס' ד"ה "היבמה נקנית" מקשים תוס': מדוע ביבמה לא מנינו מספר, כגון, היבמה נקנית בדרך אחד וקונה את עצמה בשתי דרכים, כמו שמנינו באישה, והצורך במיעוט ביבמה שנקנית בדרך אחד בביאה ולא בכסף ושטר? והמניין בסיפא בא למעט שיבמה לא יוצאת בגט רק בחליצה בלבד? מתרצים תוס': מאחר שיבמה נקנית בדרך אחד, לכן אין פה מניין. מקשים תוס': ראינו שבאתרוג ששווה לאילן ב-ג' דרכים ולירק בדרך אחד, א"כ גם בדבר אחד יש מניין? מתרצים תוס': באתרוג מדובר בדברים השונים בו ובדברים השייכים בו לא שייך לומר מניין, משום שהוא לא מתייחס לדבר אחר. מבארים תוס': הסיבה שבעבד עברי וכנעני לא מנינו מניין משום ש: א. מאחר שביבמה לא מנינו מניין גם בעבד לא מנינו מניין. ב. משום שהצורך במניין הוא למעט מאחר ובעבד אין שום קניין שממעטת בו, לכן לא מנינו מניין.