מתה מחמת מלאכה

מקורות
בבלי:	בבא מציעא צו ב - צז א
רמב"ם:	רמב"ם
שולחן ערוך:	שלחן ערוך שמ

סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש רגיל בחפץ שאול, יש הבדל בראשונים ובפוסקים בטעם הפטור, וממילא גם בהגדרתו וגבולותיו.
הסוגיה כעת בשלבי עריכה ראשוניים, ותערך בימים הקרובים.

הקדמה

הגמרא (ב"מ צו ב) מסתפקת האם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה הוכחש מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה מתה מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה השואל פטור מלשלם.
את סיבת הפטור אומרת הגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה" (כלומר: השואל אומר למשאיל ששאלת הפרה לא הייתה על מנת להעמידה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה).
כוונת הגמרא אינה ברורה די הצורך, ובהמשך נראה שהראשונים נחלקו בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה, ובשאלה מה כלול בפטור "מתה מחמת מלאכה".
נקודה נוספת הטעונה בירור היא, שבשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.

שאלת הראשונים

הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.

כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. שומר חינם שומר שכר ושוכר חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, ורשלנותם ופשיעתם בשמירה היא זו שמחייבת אותם לשלם על הנזק. לעומת זאת שואל חייב גם על אונס גמור שלא הייתה לו כל יכולת למנוע,

השיטות השונות בטעם הפטור

ישנן שלוש שיטות במפרשים בטעם הפטור ב"מתה מחמת מלאכה":

א. שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, ומתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת פשיעת המשאיל. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם הריטב"א, הר"ן והנימוקי יוסף.

ב. שיטת הרשב"א

הסברו של הרשב"א בנוי בשני שלבים: בהתחלה הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה.
בשלב הראשון מסביר הרשב"א למה השואל פטור על נזק צפוי שקורה מחמת המלאכה (כחש)? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל יעשה מלאכה בבהמה ("לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, הוא מחל גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן פטור במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת המלאכה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"כחש מחמת מלאכה" שהוא נזק צפוי שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"מתה מחמת מלאכה" שזה נזק לא שכיח (ב"מ לד), שהמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, והוא לא היה צריך להתנות עליו.
על כן ממשיך הרשב"א ומסביר שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה לעזור לשואל ורוצה לתת לו להשתמש בחפץ, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו, ולכן השואל פטור גם על נזקים שלא היה אמור לצפות מראש כמו מיתה.
נראה שתוספות (צד ב ד"ה שומר) הלך בדרכו של הרשב"א.

יש להוסיף שעפ"י דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה שבו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל המחילה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה.
לפי ההסבר הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.

יש לברר האם הראשונים שלא הסבירו כמו הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.

ג. שיטת המחנה אפרים

המחנה אפרים (שאלה ד) מעלה אפשרות נוספת. גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה זה מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת פשיעת המשאיל, המחנ"א אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה מקח טעות! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.
הסבר זה אומר גם רבינו יוסף בכור שור בפירושו לתורה (שמות כב יג).

יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שדבר כזה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק", ואף שנכון שיש כאן פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, אך כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים. מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.

הגדרת "מחמת מלאכה"

בתחילת המאמר נשאלה השאלה: מה מוגדר "מחמת מלאכה", האם כל נזק שקורה בשעת המלאכה ואם לא הייתה נעשית המלאכה היה נמנע, או רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה עצמה? פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לפי הרמב"ן בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת פשיעת המשאיל והמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה, אך על דברים שלא קרו מפשיעת המשאיל, השואל חייב אף שאירעו מחמת המלאכה. לפי הרשב"א כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה. לפי זה במקרים שהבאנו בראשית המאמר (תאונה, זריקת אבנים) תהיה מחלוקת בין הרמב"ן לרשב"א: לשיטת הרמב"ן השואל חייב כיון שהנזק לא בא מפשיעת המשאיל ואין סיבה לומר שהשואל פטור, ולשיטת הרשב"א לכאורה גם כאן שייכת סברת המחילה, והשואל פטור. מקרה דומה מופיע בטור בסימן שמ: "כתב הרמ"ה: מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה, כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה... שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה. וא"א הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה... שאף בלא מלאכה אפשר שתיאנס ממנו, הלכך חייב". נחלקו הרמ"ה והרא"ש אם שואל חייב לשלם על בהמה שנלקחה ע"י ליסטים (מקביל לזריקת אבנים ע"י מחבלים), הרמ"ה סובר שפטור כי זה מחמת מלאכה והרא"ש מחייב. מהטור נראה שגם הרא"ש מסכים לרמ"ה בעיקרון והוא חולק רק בשאלה האם מקרה זה הוא באמת "מחמת מלאכה", ואומר הרא"ש שאין זה נכון לומר שליסטים נמצאים דווקא בדרך והנזק ארע מחמת המלאכה, ולדעתו גם אם היתה הבהמה נשארת בכילה שבבית היו הליסטים מגיעים ולוקחים את הבהמה, לכן אין זה מתה מחמת מלאכה. אולם המחנה אפרים אומר שלשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל ולא מחמת פשיעתו באו הליסטים, ואם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שמקרה זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם הש"ך (שמ,ה), וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השו"ע ופוסק שבנטלוה ליסטים השואל חייב, ואין זה מתה מחמת מלאכה. מקרה דומה מובא בתרומת הדשן (שכח, הובא בסמ"ע שמ,ח). הוא דן במקרה שאדם שאל כלי זין כדי להלחם בשונאים שבאו על העיר, והשונאים נצחו ולקחו את כלי הזין לעצמם, האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כמתה מחמת מלאכה. גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, לכאורה לפי הרמב"ן השואל צריך להתחייב, אם כן יוצא שתרומת הדשן שפוטר סובר כרשב"א שטעם הפטור הוא מחילת המשאיל, וסברא זו שייכת גם במקרה זה. אכן הש"ך (שמ,ו) חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, משום שהוא פוסק כשיטת הרמב"ן.