הנטען על האישה

סוגיית "הנטען על האישה", מבררת את דינו של איש הנחשד בזנות עם אשת איש, ואת דינה של האישה החשודה. סוגיה זו משיקה לדיני היוצאת בלא כתובה, סוטה, קלא דפסיק ודלא פסיק, עדות, עדי נשים, ופסול זונה לכהן.

מהלך הגמרא

המשנה (יבמות ב ח) אומרת שאדם שנחשד בזנות עם אשת איש, ובעלה גירש אותה, אסור לנחשד לשאת אותה לאישה, ואם הוא נשאה- תתגרש גם ממנו. בגמרא (כד ב) רב אומר שדין זה הוא רק בעדים.
רב ששת מקשה על שיטתו של רב מברייתא האומרת שבמידה ובא אדם נוסף, והתחתן עם האישה הנחשדת וגרשה, אם נשאה הנטען- בדיעבד לא תצא.
במקרה בו יש עדים, אין נפקא מינה לכך שהאישה נישאה לשני. משום כך, ודאי שהברייתא מדברת במצב בו אין עדים, ואם האישה נישאה בשנית- לא תצא מהנטען. אולם, אם האישה לא תתחתן בשנית, וישאה הנטען- תתגרש ממנו, אף על פי שאין עדים על המקרה. מקרה זה, בו האישה לא נשאת בשנית, הוא המקרה במשנה, ועליו רב אמר שיש צורך בעדים.
רב מתרץ קושיא זו, ואומר שאפילו מבלי שתנשא בשנית, אם לא הגיעו עדים- לא תצא האישה. אולם, הברייתא מלמדת אותנו שבמקרה זה האישה מותרת בדיעבד, ולא לכתחילה.

הגמרא מקשה על רב, ומביאה ברייתא המחדשת שדין זה אמור רק במידה ואין לאישה בנים. במידה ויש לה בנים- האישה לא תצא, ואם יש עדים-תצא בכל מקרה, בלי ילדים או עמהם.
כתירוץ, רב מעמיד את המשנה במקרה ויש עדים לזנות.
הגמרא תמהה מדוע רב נדחק להעמיד את המשנה במקרה בו יש עדים. ומתרצת, שבמשנה כתוב "והוציאוה מתחת ידו", משמע שהאישה יצאה מתחת יד הבעל על ידי בית דין, ובי"ד מוציא אישה מבעלה רק בעדים.
בנוסף, הגמרא מעמידה את הברייתא כשיטת רבי, שמוציא אישה מבעלה גם במידה ויש דבר מכוער.

הגמרא פוסקת הלכה כרב וכרבי. כרבי- במקרה ויש קלא דלא פסיק ואין עדים, כרב-במקרה ויש קלא דפסיק ויש עדים.

שיטות הראשונים

בפירוש הגמרא נחלקו הראשונים והאחרונים מהקצה אל הקצה, בעיקר סביב השאלות הבאות: באלו תנאים ניתן להוציא אישה מבעלה, האם יש הבדל בין הבעל לבועל בכפייה זו, ממי ילדיה של האישה שהוזכרו בברייתא, ואילו עדים רב מצריך.

להבנת הסוגיא, נקדים ונסביר בקצרה מספר מונחים מרכזיים בדברי הראשונים: הבעל הוא בעלה הראשון של האישה, הבועל או הנטען הוא הנחשד בזנות.
דבר מכוער הוא דבר שמעלה חשד סביר שהתרחשה זנות בין הנטען לאישה.
עדי טומאה הם עדים שראו זנות ממשית בין האיש לאישה, עדי דבר מכוער מעידים על ראיית דבר מכוער.
קלא דפסיק זוהי רכילות שיצאה בעיר על המקרה והוכחשה, קלא דלא פסיק- זוהי רכילות שיצאה ולא התבטלה.

בביאור חלק מדברים אלו נחלקו הראשונים, אך די בכך להבנת שיטותיהם בביאור הסוגיא.

הרי"ף

הרי"ף אליבא דרוב הראשונים

הרי"ף (ו ב) סובר שרב מצריך שיבואו עדי טומאה, ובלא עדי טומאה- לא נכפה את הבעל לגרש את אשתו. רבי סובר שניתן להוציא אישה מבעלה גם בלא עדי טומאה, אלא בדבר מכוער בלבד, במידה ואין לה בנים מהבועל.
הגמרא פוסקת הלכה כרב בקלא דפסיק, וכרבי בקלא דלא פסיק. כלומר, מהבעל מוציאים רק בעדי טומאה. מהבועל, הדין משתנה: אם יש בנים לבועל ממנה- מוציאים אותה רק בעדי טומאה, אם אין בנים מהבועל- מוציאים בקלא דפסיק ועדי טומאה, או בקלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער.
זוהי שיטת הרי"ף אליבא דבית-יוסף (אבן העזר, יא א), הט"ז (א), הרא"ש (על הסוגיא), ורוב הראשונים.

הבית יוסף ורוב הראשונים סוברים שהרמב"ם (סוטה, ב, יב-טו) פוסק כרי"ף

הרי"ף אליבא דדרישה

הדרישה (אבן העזר יא א) מפרש את שיטת הרי"ף שונה. על פי דיוקו ברי"ף, הרי"ף מחלק בין הבעל לבועל רק בברייתא המדברת על החילוק בין אם יש בנים או אין בנים, אך רבי אינו מחלק בין הבעל לבועל.
אליבא דרבי, האישה אסורה על הבעל והבועל בכל מקרה.
על אף שהאישה נאסרת על הבעל, בית הדין לא כופה אותו להוציאה, אך מן הבועל- בית הדין כופה להוציאה. הגמרא, פוסקת אמנם כרבי, אך רק בקלא דלא פסיק.

להלכה, על פי שיטת הרי"ף אליבא דהדרישה, אם יש עדי טומאה- תצא בעל כורחו של הבעל, וכל שכן בעל כורחו של הבועל. אם יש עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק- אסורה על הבעל, אך אין כופין אותו להוציא. מהבועל מוציאים את האישה בעל כורחו, במידה ואין לה בנים ממנו, אך אם יש לה- לא תצא.

הטעם לשיטת הרי"ף

הרי"ף סובר שאין מוציאין אישה מבעלה אלא בעדי טומאה, על פי הגמרא בקידושין (סו א), בה נפסק שעדות עד אחד בזנות- אינה כלום. מכאן לומד הרי"ף שיש צורך בשני עדים על זנות ממשית בכדי להוציא אישה מבעלה.

הסברא לחלק בין מקרה בו יש לה בנים מהבועל ובין מקרה בו אין לה, מופיעה בדברי הרמב"ם (פירוש המשניות לרמב"ם. יבמות ב ח). החשש הוא שבמידה ויש לה בנים מהבועל, יוציאו לעז עליהם שהם ממזרים.
דהיינו, אנשים יגידו כשם שהיא זנתה מן הבעל הראשון, כך זנתה מהבעל השני. (על פי הדרישה. יא א).

חשש לעז זה קיים דווקא בבועל ולא בבעל, היות והבעל נשאה בהיתר, וקידושי הבועל היו באיסור. כך הסביר הדרישה (יא א).

תוספות

ר"ת בתוספות (ד"ה אמר רבי) סובר שלעולם מוציאים אישה מבעלה רק בעדי טומאה. לפיכך מהלך הסוגיא יועמד כשיטת הרי"ף.
בשונה מהרי"ף, ר"ת סובר שהבנים צריכים להיות בנים של הבעל ולא של הבועל. מפני שאם תצא האישה מן הבועל השני, יגידו שהבנים הללו הם בנים של הבועל ולא של הבעל, וממילא הם ממזרים (רש"י ד"ה אבל יש, דרישה א).

להלכה, ר"ת פוסק בדומה לרי"ף: מהבעל מוציאים רק בעדי טומאה. מהבועל, הדין משתנה: אם יש בנים לבעל ממנה- מוציאים אותה רק בעדי טומאה, אם אין בנים מהבעל- מוציאים בקלא דפסיק ועדי טומאה, או קלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער.

כך פוסק בה"ג (לב, הלכות מיאון).

שאילתות דרב אחאי

רב אחאי גאון בשאילתות (פנחס, קנב), אומר שאם יש דבר מכוער וקלא דלא פסיק מוציאים בין מהבעל ובין מהבועל. שיטה זו נראית לכאורה תמוהה מאוד, ונגד כל מהלך הגמרא שראינו. ר"ת והרא"ש חולקים בביאור דברי השאילתות ונציג כעת את גישותיהם.

ר"ת אליבא דהשאילתות

ר"ת (הובא ברא"ש ובבית יוסף. לא מופיע בספר הישר). סובר אליבא דרב אחאי גאון, שכשרב כשהוא אומר "ובעדים" הוא מתכוון לעדי דבר מכוער. הברייתא תועמד כשיטת רבי, שמוציא אישה מבעלה אפילו רק בראיית הבעל את הדבר המכוער.

שיטת הטור

הטור (אבן העזר יא) מביא את שיטת ר"ת להלכה, ובמידה והיו עדי טומאה, האישה תצא הן מהבעל והן מהבועל בכל מצב. במידה ואין עדי טומאה, מהבעל- האישה תצא בעדי דבר מכוער, או בראיית הבעל ובקלא דלא פסיק. מהבועל- במידה והיה עדי דבר מכוער וקלא דפסיק, תצא האישה מן הבועל אפילו יש בנים לבעל. אולם, במידה והאישה יצאה רק בראיית הבעל, אם יש לה בנים מהבעל לא תצא, ואם אין לה בנים- תצא.

שיטת הט"ז

הט"ז (א), לעומת זאת, פוסק שאין חילוק בין הבעל לבין הנחשד, ובקלא דלא פסיק, או בעדי כיעור, האישה תצא- בין מהבעל ובין מהבועל. לשיטתו, על אף שהעמדנו כרבי את הברייתא, ובברייתא היה חילוק בין אם יש בנים או אין בנים, אין לכך נפקא מינה. הברייתא מדברת על מצב בו אין קול כלל, ומשום כך יש חילוק בין אם יש בנים לאישה או לא. אבל אם יש קלא דלא פסיק, פשוט שהברייתא תאסור את האישה על בעלה. ומכיוון שאנו פוסקים הלכה כרבי רק בקלא שלא פסיק, ממילא אין חילוק בין אם יש בנים ובין אם אין בנים. הט"ז מוכיח את שיטתו מדברי הרא"ש על שיטת ר"ת, בו הוא טוען שעדי כיעור וקלא דלא פסיק, הרי הם כעדי טומאה. במצב של עדי טומאה, האישה תצא מבעלה בין אם יש בנים ובין אם אין. היות והדין במקרה של עדי כיעור וקלא דפסיק שווה לדין ראיית הבעל וקלא דלא פסיק, ממילא בשניהם אין נפקא מינה, בין אם יש בנים ובין אם אין.

קושיות ותירוצים על ר"ת

בין לטור ובין לט"ז, שיטת ר"ת כאן קשה. הרי מצינו שאין האישה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה, או בשני עדי טומאה. בנוסף, ידוע לנו שאין חוששים לקלא אחר נישואין. כמו כן, על פי שיטה זו, מה קשה על רב מהברייתא? הרי אנו יכולים להגיד שהברייתא מדברת במצב בו יש עדי דבר מכוער! קושיות אלו תירץ התשובות מיימוניות (נשים כה), ואמר, שכשם שמצינו בכתובות שפתח פתוח נחשב כשני עדי טומאה, כך גם שני עדי דבר מכוער, ייחשבו כעדי טומאה בכדי לאוסרה על הבעל. ובמקרה בו הבעל רואה את דבר מכוער, רגליים לדבר וחוששים לקלא אף אחר נישואין. וממילא גם הברייתא מדברת בתחילה כשאין עדים כלל, ובסוף הברייתא מדובר על עדי דבר מכוער, על אף שהם נקראים עדי טומאה.

הרא"ש אליבא דהשאילתות

הרא"ש (ד"ה הואיל ומכוער) מקשה על ביאור ר"ת בשאילתות שתי קושיות. האחת- אם רב אומר "ובעדים" בסתמא, הוא ודאי מתכוון לעדי טומאה ולא לעדי דבר מכוער. והשנייה- אם יש עדי דבר מכוער, אליבא דר"ת אין צורך בקלא דלא פסיק, ומדוע הגמרא מצריכה עדים וקלא דלא פסיק? לפיכך הרא"ש מבאר שאכן רב מדבר על עדי טומאה, אולם הברייתא מדברת על עדי דבר מכוער, והברייתא היא כשיטת רבי. לפיכך להלכה, הן מהבעל והם מהבועל, בית הדין מוציא את האישה בעדי טומאה או בקלא דלא פסיק ובעדי דבר מכוער. בעדי טומאה, אין הבדל בין אם יש לה בנים ואם אין לה בנים, אולם בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק- יש שינוי בין אם יש לה בנים ובין אם אין לה.

רש"י

רש"י מצד אחד מבאר שרבי מוציא אישה מבעלה אפילו בקלא דפסיק על ידי ראיית הבעל בלבד, ומצד שני הוא מפרש שרב מדבר על עדי טומאה. לכן להלכה, האישה תצא מבעלה הראשון בעדי טומאה בכל מצב, או בקלא דלא פסיק, וראיית הבעל דבר מכוער, באם אין לה בנים. זוהי שיטת מהר"י בר לב ברש"י (שו"ת מהר"י בר לב, ח"ב, סו).

מהר"מ לובלין (שו"ת מהר"מ לובלין, פ), סובר שרש"י מוציא אישה מבעלה רק בעדי טומאה, ובאמירתו: "אי בעית אימא רבי הוא, דמפיק אישה מבעלה בקול כל דהו", הוא מתכוון להוצאה מידי הבועל, ולא מידי הבעל. הוא מכנה את הבועל- "בעל", היות והוא היה בעלה השני של האישה. האבני מילואים (אבן העזר יא, ג), השיג על שיטתו, והראה שכשרש"י מפרש את שיטת רבי, הוא מכנה את הנטען בשם "רוכל", ואת הבעל הוא כמנה "בעל". משום כך, אי אפשר לטעון שרש"י קורא לבועל בשם בעל.

האבני מילואים עצמו, הבין ששיטת רש"י היא כשיטת ר"ת בפירוש השאילתות.

הדרישה (א), מבאר שרש"י סובר שרב מדבר גם על עדי דבר מכוער, אלא שהוא השתמש בלשון הברייתא, שדברה על עדי טומאה. ממילא, רש"י סובר כשיטת הרא"ש. הדרישה מוכיח פירוש זה, מכך שרש"י לא מציין את החילוק בין עדי כיעור לעדי טומאה בכל פירושו לסוגיא. כך הבין גם הרמ"א (אבן העזר יא א).

הרמב"ם

שיטת הבית יוסף

הרמב"ם, כדרכו, לא התייחס ישירות לסוגיא, אולם ניתן לראות את פסיקת ההלכה במשנה תורה. על פי ההבנה הפשוטה, הרמב"ם פסק כשיטת הרי"ף, שמהבעל מוציאים רק בעדי טומאה. מהבועל, הדין משתנה: אם יש בנים לבועל ממנה- מוציאים אותה רק בעדי טומאה, אם אין בנים מהבועל- מוציאים בקלא דפסיק ועדי טומאה, או קלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער. כך נראה מדברי הבית-יוסף (ד"ה הנחשד) ומרבית הראשונים.

שיטת התשובות מיימוניות

אולם, המרדכי (יבמות כד ב) הביא בשם התשובות מיימוניות (נשים כה) שהרמב"ם פוסק כדבר השאילתות אליבא דרא"ש, שניתן להוציא אישה מבעלה בעדי כיעור, או בקלא דלא פסיק וראיית הבעל. בדברים אלו נבוכו רבים, ביניהם הבית-יוסף (ד"ה הנחשד). הדרישה (א) הסביר שהן הרמב"ם והן השאילתות מבינים שדברי רבי מדברים על הבעל ולא על הבועל, בניגוד לדברי ר"ת בתוספות, שסובר שרבי מדבר רק על הבועל. ולעניין זה בלבד השוו התשובות מיימוניות את דברי הרמב"ם לדברי השאילתות. תירוץ זה מעט דחוק, היות ורבי בברייתא אמר שהאישה "תצא", כלומר בעל כורחה. ואילו הרמב"ם הביא את דין רבי ותלה אותו ברצון הבעל. קושיא זו העלה הדרישה עצמו בדבריו, ונדחק מעט בפירושה.

שיטת מהר"מ מלובלין

מהר"מ מלובלין (שו"ת מהר"מ מלובלין פ), פירש את הרמב"ם בדרך שונה, והעלה שהרמב"ם סובר בדומה לשיטת הרי"ף אליבא דהדרישה. לשיטתו, היות והרמב"ם (הלכות אישות כ"ד כ"א), מדמה את דין דבר מכוער לדין העוברת על דת יהודית, דין דבר מכוער נאמר בעדים, כדין העוברת על דת יהודית. בדין זה אמר הרמב"ם שאם רצה הבעל לקיימה- רשאי. אולם, דין היוצאת בעדי כיעור רק בשיטת רבי, שהלכה כמותו בקלא דלא פסיק. לפיכך, יפרש הרמב"ם שאין חיוב להוציא אישה בעדי כיעור, אלא שאם רצה להוציא- מוציא. ויתרה מכך, מצווה עליו להוציא, אם לא הוציא נקרא רשע. כלומר, הרמב"ם אליבא דמהר"מ מלובלין יפסוק שאם יש עדי טומאה- תצא בעל כורחו של הבעל, וכל שכן בעל כורחו של הבועל. אם יש עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק- מותרת לבעל, אך מצווה עליו להוציא, ואם לא הוציא נקרא רשע. במקרה זה מוציאים מהבועל אף בעל כורחו, במידה ואין לה בנים ממנו, אך אם יש לה- לא תצא.

הראב"ד

הרשב"ש (שו"ת הרשב"ש צב) הביא בשם הראב"ד, שבעדי כיעור האישה אסורה על בעלה, אך אין מחייבים אותו לגרשה. שיטה זו דומה לסברת המהר"מ מלובלין (שו"ת מהר"מ מלובלין פ) בדעת הרמב"ם.

הרשב"א

הרשב"א בתשובותיו (ח"ה רמ"א), פוסק כרי"ף וכר"ת, שאין מוציאים איש מבעלה אלא בעדי טומאה. אולם לשיטתו בתשובות אחרת (ח"א, תקצ"ו ואלף קע"ז) נראה שהוא מוציא אישה מהנטען אפילו בקלא דלא פסיק בלא עדי כיעור. הסברא בכך היא שאין לך עדי כיעור יותר גדולים, מכך שהחשוד התחתן עם הנחשדת.

המאירי

המאירי (ד"ה אמר המאירי) מביא את שיטות הרא"ש ואת שיטת הרי"ף ולא מכריע ביניהם. אך הוא סובר שבין אם הבנים מהנטען ובין אם הבנים מהבועל-לא תצא. תוספות חד מקמאי, (יבמות כד:), מביא שיטה זו בשם הרב"י.

פסיקת ההלכה בטור

הטור באבן העזר (יא), כתב שלשיטת ר"ת אישה יוצאת מבעלה בראיית הבעל ובקלא דלא פסיק, (במידה ואין לה בנים), או בעדי כיעור בלבד. בנוסף, הרי"ף לשיטתו סובר שמוציאים אישה מבעלה בעדי כיעור וקלא דלא פסיק או בעדי טומאה. לשיטת הטור כך פסק הרא"ש.

הבנת הטור את שיטת הרי"ף

דבריו של הטור מתמיהים, היות ועל פי הרי"ף, אישה יוצאת מבעלה רק בעדי טומאה. השיטה שהוצגה, בה אישה יכולה לצאת מבעלה בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, היא שיטת הרא"ש בביאור השאילתות.

הבית יוסף (ד"ה הנחשד) אכן השיג בזה על בעל הטורים, והשיב שכנראה בעל הטורים לא דייק בלשון הרא"ש.
הרא"ש בסיום דבריו, אחרי ביאורו את שיטת השאילתות, כתב: "וכך הם דברי הרי"ף והרמב"ם".
בעל הטורים סבר ששיטות אלו שוות לגמרי, ואילו הרא"ש התכוון להשוות שיטות אלו רק בהבנת דברי רב. הן הרי"ף והן הרא"ש סוברים שרב מדבר על עדי טומאה, בניגוד לר"ת שסובר שמדובר בעדי כיעור, ולעניין זה שווים דברי הרא"ש והרי"ף.

הבית יוסף מדייק את שיטתו מדברי הרא"ש שכתב: "וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם", ולא: "וכן היא שיטת הרי"ף והרמב"ם". מדיוק זה משמע שהרא"ש אינו משווה אותם לגמרי, אלא רק לדבר זה.

הט"ז (א) סובר שיש להגיה בדברי הטור, ולכתוב:"אבל לרב אחאי" במקום:"אבל לרב אלפס". על פי הגהה זו, הטור התכוון להתייחס לשיטת השאילתות ולא לשיטת הרי"ף.

הדרישה (א) סובר שהטור אכן התכוון לשיטת הרי"ף, היות ואליבא דהדרישה הרי"ף אוסר אישה על בעלה בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, על אף שאין בי"ד מחויב להוציא אותה מבעלה. היות וההבדל בין הבעל לבועל, הוא רק בדין כפיית ביה"ד, לא טרח הטור לכתוב אותו בהלכות. הדרישה מדייק דבר זה מלשון הטור, שכתב שזוהי שיטת הרי"ף, ולא כתב שזוהי גם שיטת הרמב"ם. לשיטת הרמב"ם אליבא דהדרישה, כל שאין בית הדין כופין להוציאה מבעלה- אינה אסורה לבעל, אלא הדבר תלוי ברצון הבעל. ובכך חולק הרמב"ם על הרי"ף.

הבנת הטור את פסיקת הרא"ש

הטור פוסק שהרא"ש פוסק כשיטת הרי"ף. אולם, כפי שראינו לעיל, זוהי איננה שיטת הרי"ף אלא שיטת הרא"ש בדברי השאילתות. משום כך, הבית יוסף סובר שהדברים אינם מוכרעים בדברי הרא"ש, וייתכן שהרא"ש סובר כרי"ף וכרמב"ם, כפי הסברא הפשוטה שבהם.

הרא"ש בתשובותיו (שו"ת הרא"ש, לב יד) אכן הכריע כדברי הרי"ף , כפי שטען הבית-יוסף , אולם הטור מעיד שהרא"ש חזר בו מפסק זה.

מחלוקת זו קשורה למחלוקת בהבנת הטור את הרי"ף. על פי הטור, פירוש הרא"ש בשאילתות הוא כדברי הרי"ף, משום כך הוא פוסק כרא"ש וכרי"ף בו זמנית. הבית יוסף סובר שהרי"ף והרא"ש חלוקים, ודבריהם שווים רק לעניין דברי רב, ומשום כך בודאי היא אפשר להכריע כדברי שניהם.

הדרישה (א) סובר שאכן יש חילוק בין שיטת הרא"ש לשיטת הרי"ף. הרא"ש כופה בעל להוציא את אשתו בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, ואילו הרי"ף רק אוסרה על בעלה. לדבריו הטור לא רצה להאריך ולפרט את החילוק הקטן שביניהם, ולכן הוא כתב שדברי הרא"ש הם כדברי הרי"ף.

פסיקת ההלכה בשולחן ערוך

השולחן ערוך (אבן העזר, יא א), פוסק כרי"ף וכרמב"ם, שאישה יוצאת מבעלה רק בעדי טומאה. אולם, אם הוציאה בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, ונשאה הנטען, אם אין לה בנים מהנטען- תצא. ואם יש לה בנים ממנו- לא תצא. מדברי השולחן ערוך נראה שאפילו בראיית הבעל וקלא דלא פסיק, תצא האישה מהנטען. אולם הגר"א (ו), מגיה את דברי השו"ע, ומפרש שמדובר רק בעדי כיעור ולא בראיית הבעל. הרמ"אמביא את שיטת הרא"ש כ-"יש אומרים". ופוסק שבמקרה של קלא דלא פסיק, אפילו בלא ראיית הבעל, אלא רק בעד אחד- תצא מן הנטען, אם אין לה בנים ממנו. החלקת מחוקק (ו) והט"ז (א) השיגו עליו בדין זה, היות ולרא"ש אין חילוק בין הבעל לבועל, וכאן מציג הרמ"א חילוק ביניהם. הבית שמואל (ד) מסביר שהרמ"א עשה כעין פשרה בין כל שיטות הראשונים, ושיטתו היא אכן שיטה מחודשת.

עדות דבר מכוער

סוגיית עדות דבר מכוער, ברובה היא חלק סוגיית "אין בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה" ומסוגיות עדי קינוי ועדי סתירה המופיעות במסכת סוטה. בסוגיה נעסוק רק בשאלה הקשורה באופן הדוק לסוגיה.

מספר העדים בדבר מכוער

ר"ת פוסק (ספר הישר לג), שדי בעד אחד לעדות דבר מכוער, עליו חולק רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה כג ב) וסובר שיש צורך בשני עדים. הטור, השו"ע והרמב"ם לא דברו על כך בפירוש אולם בהתייחסותם לעדות דבר מכוער הם משתמשים בלשון רבים, ונראה לדייק שאכן יש צורך בשני עדים.

קלא שיצא על הכיעור

מדברי הטור (אבן העזר יא), נראה שהקלא שיצא בעיר הוא על הדבר המכוער שראו עדי הכיעור. המהרש"ל (שו"ת מהרש"ל לג) חולק על הטור וסובר שהקלא הוא לעז שיצא עליה בעיר שהיא מזנה עם הנטען, והוא לא מדבר על הדבר המכוער שראו העדים. המהרש"ל מוכיח דין זה מדברי הרמב"ם (סוטה ב יד), שכתב: "במה דברים אמורים? כשרננו העיר עליה ועל זה הנטען... ואמרו פלוני זינה עם פלוני", הדרישה (א) מסביר שמכיוון שהרמב"ם לא הזכיר את הכיעור בדין זה, משמע מדבריו שהרינון בעיר לא יוצא על הכיעור שהעדים ראו. הדרישה עצמו, מדייק מדברי הרמב"ם אחרת, וסובר שאם הקול אינו יוצא על הכיעור, צריך היה הרמב"ם לכתוב: "וגם רננו העיר עליה..." היות והרמב"ם משתמש בביטוי: "במה דברים אמורים", הוא מכליל את הקול בדין עדי הכיעור. יוצא מזה שהרמב"ם סובר כשיטת הטור. הב"ח (ג) מעמיד את הטור כשיטת המהרש"ל (שו"ת לג), בה הקול יוצא שלא מחמת עדי הכיעור.

גדרי דבר מכוער

הברייתא בסוגייתנו מביאה שלושה סוגים של דברים מכוערים: רוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר, רוק למעלה מן הכילה, מנעלים הפוכים מתחת המיטה. הגמרא מעמידה את הדין האחרון במקום מנעלים הפוכים ולא במנעלים הפוכים עצמם.
מדברי הגמרא נראה לכאורה שמדובר רק בשלושה דברים אלו בלבד. הירושלמי במסכת כתובות (ז, הלכה ו), מביאה דוגמאות נוספות לדברים מכוערים, ומדברי הירושלמי נראה שישנם שגדר דבר מכוער הוא כל דבר שמעלה חשד לזנות.

המהרי"ק (קל"ה, קנ"א) פוסק שיש לדיין לבחון כל מקרה לגופו ולראות האם הוא דומה לדברים המכוערים המופיעים בבבלי ובירושלמי. הגר"א (ביאור הגר"א, אה"ע, יא ח') גורס דין זה בנוסח הירושלמי עצמו, ובדפוסים שלפנינו זה אינו מופיע. מכל מקום, שניהם מבינים שיש זהות בין דין "היוצאת משום שם רע" בירושלמי, לדיני "דבר מכוער" שאצלנו. זוהי שיטת רוב הראשונים והאחרונים.

המאירי על הסוגיא (בית הבחירה למאירי, יבמות כד ב) סובר שיש לחלק בין דברי הירושלמי לדברי הגמרא אצלנו: הירושלמי מדבר על דברים שמראים שעלולה להיות זנות בין האישה לנטען, ואילו הבבלי מדבר על דברים שמעידים על עצם הזנות. משום כך, הירושלמי מדבר אך ורק על דיני היוצאת בלא כתובה, שהבעל צריך לגרשה ואין כופים אותו, ואילו הבבלי מדבר על דבר מכוער שמוציאים אישה מבעלה בגללו.

המאירי מוכיח את שיטתו מדברי מכך שבירושלמי הוזכרו גיפוף ונישוק, שהם ודאי יותר מכוערים ממנעלים ליד המיטה, ואף על פי כן הבבלי בחר שלא להזכיר אותם. בנוסף, הרמב"ם חילק וכתב את הלכות הירושלמי בדין היוצאות בלא כתובה, ואת דברי הגמרא שלנו כתב בהלכות סוטה. הוכחה זו תורצה בעקיפין על ידי הבית יוסף (אה"ע יא), שהסביר שהרמב"ם כתב בהלכות סוטה: "וכיוצא בזה", כדי לכלול את הדברים שנאמרו בהלכות אישות. תירוץ זה איננו מוחלט, היות והרמב"ם הזכיר בהלכות סוטה רק שניים מתוך שלושת הדברים המכוערים שהוזכרו בגמרא שלנו, וייתכן שאותו הוא בא לרבות במילים אלו.

הרמב"ם (אישות כד טו), פוסק את דברי הירושלמי בדין היוצאות בלא כתובה, אולם ניתן להסתפק האם דינים אלו שייכים גם להוצאת אישה מבעלה, כפי שראינו.

השו"ע (אה"ע יא א) מכריע שאין לחלק בין הירושלמי לבבלי, שלא כשיטת המאירי.

רוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר

מקרה זה הוא מקרה בו אדם זר יוצא מהבית והאישה לובשת את בגדה התחתון. נראה ברור למדי שהאישה הורידה את בגדה בשביל לזנות עימו (רש"י ורוב הראשונים).

רוק למעלה מן הכילה

במקרה זה אדם זר יצא מהבית, ומוצאים רוק על הסדין שנפרש מעל המיטה. כלומר, כפי הנראה, האישה זנתה וירקה כשפניה לפי מעלה בשעת תשמיש (רש"י). האחרונים הקשו, כיצד אנו קובעים שהרוק היגע מחמת תשמיש עם אדם זר? אולי הרוק הגיע משעת תשמיש עם בעלה? הט"ז (ב) תירץ שמדובר במקרה בו ידוע לנו שהיא לא שמשה עם בעלה בסמוך לזנות. תירוץ נוסף הוא שהיות והיא קלקלה בהתייחדה עם אדם זר, אנו תולים את הרוק בקלקול, והחזקה שהרוק הגיע מתשמיש עם הבעל הורעה. תירוץ זה הביא הב"ש (ה) בשמו. וערוך השולחן (ד) תירץ שמדובר במקרה בו הרוק עדיין לח. המאירי פירש שהמילה "רוק" היא כינוי לשכבת זרע, ואין צורך שהיא תהיה דווקא למעלה, אלא מספיק שהיא תמצא בכילה, ואנו נחשוש שהרוכל קינח אותה בכילה.

מנעלים הפוכים מתחת המיטה

רש"י

במקרה זה מוצאים מתחת המיטה נעליים הפוכות, שהפתח שלהם כלפי מטה. וההנחה היא שאדם זר נכנס לזנות עם האישה, והשאיר כך את הנעליים כדי שלא יזהו אותם. מקשה הגמרא, אם יש שם נעליים ממש, אפשר לבדוק של מי הנעליים. מתרצת הגמרא, שאין שם את הנעליים, אלא רואים את העקבות שלהם בעפר ליד המיטה. כך פירש רש"י (ד"ה מנעליים הפוכים, מקום מנעלים הפוכים).

רבו של רש"י

רבו של רש"י הסביר את תירוץ הגמרא בכך שאין שם נעליים ממש, אלא שהנעליים של האישה נמצאות במקום בו הבעל רגיל לשים את נעליו. לכן, מן הסתם היה שם אדם נוסף, ששם את נעליו במקום של נעלי הבעל. הסבר זה קשה, היות ואז הגמרא הייתה צריכה לגרוס: "מקום מנעליים הפוך", ולא: "מקום מנעליים הפוכים". (רש"י, ד"ה מקום מנעלים הפוכים). קושיא זו של רש"י מתרץ שיירי הקרבן (כתובות ז ו, ד"ה סנדלו לפני מיטתה), ואומר שהגמרא דברה בלשון רבים, היות ודין זה קיים גם במקרה בו נמצאו נעליו של הבעל ליד מיטת האישה. הגמרא דברה בלשון יחיד על מקום הנעליים, היות ודי בכך שאחד מזוגות הנעליים (בין של הבעל ובין של האישה) ימצא שלא במקומו, בכדי שנגדיר זאת כדבר מכוער.

הרי"ד

הרי"ד (פסקי רי"ד, יבמות כה.) בשונה מרש"י, הסביר שגם במקרה זה ראינו רוכל יוצא מן הבית, ואנו מוצאים בבית נעליים שכיוון הליכתם פונה החוצה, כשהעקב פונה לכיוון פנים הבית. מקשה הגמרא, אם יש נעליים ממש, אפשר לבדוק אם הם של הרוכל, ואז נחשוש לדבר מכוער, ובמקרה ולא, הם כנראה פקדון שהופקד בידי האישה. על כך מתרצת הגמרא, שאנו רק רואים עקבות שיוצאים מתחת המיטה, וכנראה הם קלקלו שם בסתר, והרוכל יצא משם.

המאירי

המאירי מסביר שגם דין זה נאמר כשראו רוכל יוצא מהבית, ומצאו נעליים הפוכות כשפיהם למטה, כשנראה שהוריד נעליו בעת הזנות ונפלו מן המיטה. על זה מקשה הגמרא, מדוע לא נבדוק של הנעליים? ומתרצת, שמדובר שאין שם את הנעליים עצמן, רק נראה בעפר צורת הנעליים, כמי שנעץ את רגליו בקרקע בעת הזנות.

המאירי על פי הירושלמי

המאירי מביא פירוש נוסף, בו מוצאים את הנעליים ליד מיטתו של הבעל. היות והמיטה של הבעל יותר טובה, כנראה האישה והרוכל קלקלו שם. לתירוץ הגמרא, מדובר במקרה בו ראו עקבות זרים ליד מיטת הבעל. כראייה לדבריו מביא המאירי את הירושלמי, שכותב: "סנדלה לפני מטתו כאור הדבר ותצא". לשיטתו, המקרה בירושלמי זהה למקרה שלנו. לעומתו, קרבן העדה (כתובות ז ו, ד"ה סנדלו), סובר שבירושלמי מדובר על מקרה בו הרוכל ישן בבית האישה, ונמצא סנדלה סמוך למיטת הרוכל. ולא מדובר כאן כלל על מיטת הבעל. אם כי, מדבריו בשיירי הקרבן (ד"ה סנדלה), נראה שאכן מדובר במיטת הבעל.

ייחוד

הרמב"ם והשו"ע פסקו להלכה את הירושלמי, שאם רואים את האישה והרוכל יוצאים ממקום אפל, עולים יחד מבור, או שנכנסו לחדר יחד וסגרו את הדלתות- הרי זה דבר מכוער. שלושת מקרים אלו הם צורות שונות של ייחוד, ונבוא לבררם בזה אחר זה.

יוצאים ממקום אופל

על הדין הראשון, של יציאה ממקום אופל, כתב מהרש"ל (שו"ת מהרש"ל לג) שמדובר במקום סתר ומיוחד לעברה. המבי"ט (א רפז), דימה דין זה לדין העלייה מהבור, שזה מקום שאין רגילים להיכנס אליו, בדומה לבור. הרמ"א (שו"ת רמ"א יב) חולק על דין זה, וסובר שגם במקום שעלולים להיכנס אליו- זהו דבר מכוער. בית המאיר (הובא בשו"ת רע"א מהדורה קמא ק) מוכיח שבמקרה של עמידה ברחוב, אפילו הרמ"א יסבור שזה אינו דבר מכוער. להלכה, רבי עקיבא איגר (שו"ת רע"א קמא צט) פסק כדעת המבי"ט והמהרש"ל. רבי עקיבא איגר הוכיח זה מלשון הירושלמי, שכתב: "יוצאים ממקום אופל", כלומר זהו מקום שאיש לא עובר בו, ולכן ראו אותם רק ביציאתם ממקום האופל. דיון זה הובא להלכה בפתחי תשובה (ו). הרמ"א (שו"ת רמ"א יב) חידש שדין זה קיים רק כאשר ראו את שניהם יוצאים יחד ממקום האופל. במקרה ולא- אנו תולים להקל שמא הם לא היו שם יחד, או שמא היה שם איתם אדם נוסף.

מעלים זה את זה מן הבור

דין זה, כאמור, הובא להלכה בשו"ע וברמב"ם, ולא התעורר עליו דיון בפוסקים.

נכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות

הרשב"א בתשובותיו (א, אלף ורנ"א), כתב שדין זה קיים רק במקרה בו נכנסו לחדר ונעלו את החדר. הובאו דבריו להלכה בבית יוסף (אה"ע יא), וברמ"א (אה"ע יא א). רבי עקיבא איגר מבין שהרשב"א והרמ"א (שו"ת רמ"א יב) מדברים במקרה בו נכנסו האיש והאישה יחד לחדר, ולא שאחד מהם היה בחדר קודם. בנוסף, הגפת הדלתות צריכה להיות מיד לאחר הכניסה לחדר. חולק עליו בית המאיר (הובאו דבריו בשו"ת רע"א מהדורה קמא קב), וסובר שדברי הרשב"א הם כפשוטם, ונאסרים בכל מקרה בו נכנסו שניהם לחדר ונעלו את הדלת. הוא מוכיח את דבריו מדברי הסמ"ג (עשין מח), שכתב: "או שנכנסו זה אחר זה וסגרו את הדלת" בניגוד ללשון הרמב"ם שכתב: "והגיפו הדלתות". מדיוק זה נראה שהסמ"ג מבין שהגפת הדלתות אצל הרמב"ם היא נעילת הדלת. דיון זה הובא בפתחי תשובה (ח). על ראייה זו של בית המאיר חולק מראה הפנים (כתובות ז ו), וסובר שלדעת הרמב"ם, גם סגירת הדלת בלא נעילה-תחשב כדבר מכוער. וכך גם כתב האברהם יגל (אישות כד טו).

איסור ייחוד

רבי עקיבא איגר (שו"ת, מהדורה קמא צט), מוכיח שאיסור ייחוד אינו נכלל בגדר דבר מכוער. הוא מוכיח מכך שיש שוני בפסיקה ברמב"ם בין היוצאת בדבר מכוער, לבין אשת איש שנסתרה עם אחר. כדבריו פסק ערוך השולחן (יא ז), שאין אוסרים בייחוד אפילו על הנטען.

גיפוף ונישוק

גיפוף ונישוק נחשבים אף הם לדבר מכוער, כך בירושלמי, ברמב"ם ובשו"ע. מדברי הרא"ם (כה) נראה שדין זה קיים גם כאשר אין חשש שאירעה זנות ממשית ביניהם. הח"מ (ג) מסתפק האם יש צורך שהכיעור יתרחש לאחר ייחוד, או שדי בכך שיש כיעור ביניהם.הנודע ביהודה (תניינא קנט) מכריע שהיות ויש ספק בדברי הח"מ, לא נוציא אישה מבעלה בשל כך. מדבריו נראה שהוא עצמו סובר שהכיעור צריך להיות לאחר סתירה. הפתחי תשובה(אה"ע יא ז) מביא בשם הישועות יעקב (קג) כדברי הנודע ביהודה עצמו. מדברי הב"ש (ה) נראה שצריכה להיות ייחוד לפני הכיעור. בדבריו הוא מסביר שהיות ועצם הייחוד הוא קלקול, אנו תולים שהכיעור מעיד על זנות ממשית. מדבריו יוצא שבלי ייחוד- לא נתלה שהכיעור מעיד על זנות, ולא נוציא אותה מבעלה בכך.

הפסק נישואין

הגמרא פוסקת שאם האישה גורשה בדבר מכוער, ונשאת לאחר ומת, ונשאת לנטען, לא תצא מהנטען אפילו אם אין לה בנים. דין זה הוא רק בדיעבד, אך לכתחילה אסור לנטען לשאת אותה. דין זה מובא בגמרא כך: "הנטען על אשת איש והוציאוה על ידו, ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס - לא יוציא." טעם דין זה מובא בפרישה (אה"ע יא ח), שהיות ולא יצא עליה קול בנישואין השניים, בודאי הקול הראשון היה שקר.

שיטת הרי"ף

רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה כג ב) כתב שלדעת הרי"ף דין זה קיים בכל מקרה, אפילו אם בית הדין כפה את הבעל להוציא את אשתו. הרי"ף עצמו כותב שדין זה שייך במקרה בו הוציאה הבעל בעדי דבר מכוער. לדעת הרי"ף אין מוציאין אישה מבעלה אלא בעדי טומאה, על כן לא מובן מהיכן מדייק זאת רבינו ירוחם.

שיטת רוב הראשונים

רבינו ירוחם, הרא"ש, ר"ת, הריטב"א (ד"ה אמר רב ששת), ורוב הראשונים סוברים שבמידה והוציאה בית דין מבעלה, בכל מקרה תצא מן הבועל, אפילו הקול נפסק באמצע. הריטב"א מגיה את הגמרא וגורס: "והוציאה" ולא "והוציאוה", היות והביטוי: "והוציאוה" מדבר על בית דין שמוציא אישה מבעלה, ובמקרה כזה אין נפקא מינה אם האישה נשאת לאחר לפני שנשאת לנטען.

פסיקת ההלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך

הרמב"ם (סוטה ב טו) והשו"ע (יא ב) פסקו דין זה במידה והוציאה הבעל בעדי כיעור. הט"ז (ה), הח"מ (ט), והב"ש (ט), הסבירו שדין זה נאמר לשיטת הרמב"ם, המוציא אישה מבעלה רק בעדי טומאה. הכלל הוא שבכל מקרה שאין כופין את הבעל להוציא את אשתו, אם נשאת לאחר לפני נישואיה עם הנטען- לא תצא. כלל זה תקף לכל שיטות הפוסקים האחרות.

התראת בית דין

הרא"ש (שות הרא"ש לב ג) פוסק שאם התרו בנטען שלא ישאנה, ועבר על הוראת בי"ד ונשאה- כופין אותו לגרשה. דין זה של הרא"ש מופיע בטור (אבן העזר קמא), והובא להלכה בפרישה (יא ט).