161
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "התרת נדרים על מנהג"
אין תקציר עריכה
| שורה 50: | שורה 50: | ||
== | ==דיונים באחרונים== | ||
הלכה למעשה נסתפקו במה עניינים באשר לאיך להבין את הסוגיא ואת פסיקת השולחן ערוך: | הלכה למעשה נסתפקו במה עניינים באשר לאיך להבין את הסוגיא ואת פסיקת השולחן ערוך: | ||
| שורה 58: | שורה 58: | ||
===התרה ביחס למנהג העדה=== | ===התרה ביחס למנהג העדה=== | ||
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). ויש להקשות על כך מהירושלמי פסחים ד א שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך הוא כתב שהוא חולק על השו"ע. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך.'''ובשו"ת דברי שלום''' (יו"ד פג) כתב שאין זו ההבנה הנכונה בדברי הרא"ש והשולחן ערוך ובאמת כוונתם היא כמו שכתבנו בפשטות בגוף החיבור להתיר לעשות התרה גם על מנהג אבות ולא רק על מנהג אישי | '''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). ויש להקשות על כך מהירושלמי פסחים ד א שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך הוא כתב שהוא חולק על השו"ע. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך.'''ובשו"ת דברי שלום''' (יו"ד פג) כתב שאין זו ההבנה הנכונה בדברי הרא"ש והשולחן ערוך ובאמת כוונתם היא כמו שכתבנו בפשטות בגוף החיבור להתיר לעשות התרה גם על מנהג אבות ולא רק על מנהג אישי. | ||
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. | מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. | ||
היו שאמרו שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. ('''שו"ת אחיעזר''' חלק ב יו"ד יט, על פי חידושי '''רעק"א''' על השו"ע במקופם). וחילקו בזה עוד חילוקים רבים. | היו שאמרו שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. ('''שו"ת אחיעזר''' חלק ב יו"ד יט, על פי חידושי '''רעק"א''' על השו"ע במקופם). וחילקו בזה עוד חילוקים רבים. | ||
===מספר דיונים באחרונים=== | |||
'''המהרשד"ם''' (שו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן מ) | '''המהרשד"ם''' (שו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן מ) חדש שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. נראה שדעתו בדבר זה לא התקבלה להלכה, וודאי לא בקרב סיעת המתירים לעשות התרה על מנהג אבות. | ||
'''המהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל סימן ו) חידש שנראה לדייק מלשון הברייתא "'''אחרים''' נהגו איסור" שדווקא אם נהגו מקצת העם (אחרים) אפשר להתיר אבל אם כל העם נהגו בדבר איסור אז זה כמו תקנת חכמים ואין להתיר את זה. | '''המהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל סימן ו) חידש שנראה לדייק מלשון הברייתא "'''אחרים''' נהגו איסור" שדווקא אם נהגו מקצת העם (אחרים) אפשר להתיר אבל אם כל העם נהגו בדבר איסור אז זה כמו תקנת חכמים ואין להתיר את זה. | ||