58
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "אשו משום חציו ומשום ממונו"
מ
ניסוח
רפאל זטקובצקי (שיחה | תרומות) |
רפאל זטקובצקי (שיחה | תרומות) מ (ניסוח) |
||
| שורה 40: | שורה 40: | ||
=== שיטת הרי"ף והרמב"ם === | === שיטת הרי"ף והרמב"ם === | ||
הרי"ף (י א) והרמב"ם (נזקי ממון יד טו) פסקו גם הם כדעת רבי יוחנן, אך המגיד משנה העיר על דבריהם שהם לא הזכירו את החלוקה בין מקרה שבו "כלו לו חציו" למקרה שבו "לא כלו לו חציו", והמגיד משנה תמה מדוע השמיטו את החלוקה הזו אף על פי שיש בה נפקא מינא גדולה למעשה והיא עולה מפשט הסוגייה. המגיד משנה כותב שאולי הייתה לרמב"ם שיטה אחרת בפירוש הסוגייה, או שהרמב"ם החליט לדחות את מסקנת הגמרא מהלכה מפני שמפשט המשניות והברייתות לא נראה שישנה חלוקה בין "כלו לו חציו" ל"לא כלו לו חציו".<br> | |||
הים של שלמה (ב כב) מבאר שלדעת הרי"ף והרמב"ם במסקנת הסוגייה הגמרא חוזרת בה מהחלוקה בין "כלו לו חציו" ל"לא כלו לו חציו", ולמסקנה בכל מצב שבו האדם הדליק את האש בידיו חיובו הוא משום ממונו ופטור בטמון, ואילו במקרה שבו האדם לא הדליק בידיו אלא פשע בשמירת גחלתו החיוב הוא משום חציו וחייב גם בטמון{{הערה|בדבריו שם הוא מבאר בהרחבה איך ניתן לפרנס פירוש זה בלשון הסוגייה }}.<br> | הים של שלמה (ב כב) מבאר שלדעת הרי"ף והרמב"ם במסקנת הסוגייה הגמרא חוזרת בה מהחלוקה בין "כלו לו חציו" ל"לא כלו לו חציו", ולמסקנה בכל מצב שבו האדם הדליק את האש בידיו חיובו הוא משום ממונו ופטור בטמון, ואילו במקרה שבו האדם לא הדליק בידיו אלא פשע בשמירת גחלתו החיוב הוא משום חציו וחייב גם בטמון{{הערה|בדבריו שם הוא מבאר בהרחבה איך ניתן לפרנס פירוש זה בלשון הסוגייה }}.<br> | ||
הנחלת דוד תמה על הים של שלמה, שכן יוצא מדבריו שהחיוב של אדם המדליק בידיו הוא פחות חמור מחיובו של אדם שפשע בשמירת האש בלי להדליק אותה בידיו, ודבר זה מנוגד לסברא הפשוטה. הנחלת דוד מסביר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הגמרא כדעת רש"י בגרסא המובאת בחכמת שלמה, ולדעתם החיוב של אשו משום חציו שייך רק במקרה שבו יש בעלות על הגחלת, כי החיוב של "אשו משום חציו" למעשה מתבסס על החיוב של אשו משום ממונו. לכן הרי"ף והרמב"ם הבינו שלמסקנת הסוגייה לא קשה על רבי יוחנן איך שייך באש הפטור של טמון, שהרי גם רבי יוחנן מודה שהחיוב על נזקי אש מבוסס על כך שהאש היא ממונו, ואין צורך למסקנת הסוגייה לחלק בין מקרה ש"כלו לו חציו" למקרה שבו "לא כלו לו חציו". | הנחלת דוד תמה על הים של שלמה, שכן יוצא מדבריו שהחיוב של אדם המדליק בידיו הוא פחות חמור מחיובו של אדם שפשע בשמירת האש בלי להדליק אותה בידיו, ודבר זה מנוגד לסברא הפשוטה. הנחלת דוד מסביר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הגמרא כדעת רש"י בגרסא המובאת בחכמת שלמה, ולדעתם החיוב של אשו משום חציו שייך רק במקרה שבו יש בעלות על הגחלת, כי החיוב של "אשו משום חציו" למעשה מתבסס על החיוב של אשו משום ממונו. לכן הרי"ף והרמב"ם הבינו שלמסקנת הסוגייה לא קשה על רבי יוחנן איך שייך באש הפטור של טמון, שהרי גם רבי יוחנן מודה שהחיוב על נזקי אש מבוסס על כך שהאש היא ממונו, ואין צורך למסקנת הסוגייה לחלק בין מקרה ש"כלו לו חציו" למקרה שבו "לא כלו לו חציו". | ||
=== פסיקת השולחן ערוך ונושאי כליו === | === פסיקת השולחן ערוך ונושאי כליו === | ||
השולחן ערוך (חושן משפט תיח יז) פוסק כדעת רבי יוחנן, והשולחן ערוך מחלק בין מקרה ש"כלו לו חציו" למקרה ש"לא כלו לו חציו", דהיינו כדעת הרא"ש והטור. דבריו של השולחן ערוך התקבלו להלכה גם בקרב נושאי כליו, כפי שניתן לראות | השולחן ערוך (חושן משפט תיח יז) פוסק כדעת רבי יוחנן, והשולחן ערוך מחלק בין מקרה ש"כלו לו חציו" למקרה ש"לא כלו לו חציו", דהיינו כדעת הרא"ש והטור. דבריו של השולחן ערוך התקבלו להלכה גם בקרב נושאי כליו, כפי שניתן לראות מדברי הסמ"ע (שם כה) וערוך השולחן (שם ח). | ||
== חיוב בושת == | |||
רש"י (כג א ד"ה | רש"י (כג א ד"ה לחייבו) והנימוקי יוסף (י ב) כותבים שאדם המזיק באמצעות אש לא מתחייב בתשלומי בושת משום שאין חיוב בבושת ללא כוונה, והדלקת האש כך שהיא הלכה ולבסוף הזיקה אדם אחר לא נחשב כהיזק בכוונה אלא רק כפשיעה, בדומה לאדם שעלה לראש גגו ונפל ממנו ברוח מצויה<br> | ||
לעומת זאת הרמב"ם (שם) כותב בפירוש שאדם המזיק באמצעות אש חייב גם בבושת, והפרישה (חושן משפט תיח יא) טוען שכך ניתן להוכיח מסתימת לשונם של הרא"ש (שם) והטור (שם). הפרישה מבאר שלדעת הרמב"ם ישנו חילוק בין אדם שעולה לגג ונופל ברוח מצויה, שאמנם פשע בעלייתו לגג אך היה אנוס בנפילה עצמה, לבין אדם המבעיר אש שהיה פושע גמור ולכן נחשב כמתכוון לעניין חיוב בושת.<br> | |||
השולחן ערוך (שם) פוסק כדעת הרמב"ם שיש חיוב בושת בנזקי אש, וכך נראה מדברי הגר"א (שם לז בליקוט) שמוכיח כשיטת הרמב"ם מדברי הירושלמי (בבא קמא ב ב). | |||
== הריגה באמצעות אש == | |||
נחלקו הראשונים בשאלה האם אדם שהורג את חבירו על ידי הבערת אש מתחייב על רציחתו לדעת רבי יוחנן הסובר ש"אשו משום חציו".<br> | |||
לדעת התוספות (סנהדרין עז א ד"ה סוף חמה), הרא"ש (בבא קמא שם) והרא"ה בשיטה מקובצת (בבא קמא נו ב) כשם שרבי יוחנן מחייב אדם המזיק באמצעות אש בארבעה דברים כאילו הזיק בידיו, כך מחייב רבי יוחנן מיתה את ההורג באמצעות אש.<br> | |||
לעומתם הר"ן (סנהדרין עז ב ד"ה זרק כדור) כותב שההורג באמצעות אש לא מתחייב על כך, מפני שישנה הבחנה בין נזיקין שבהם מספיק שפעולת האדם תגרום בבירור לנזק, גם אם הנזק נעשה בעקיפין, לבין רוצח שמתחייב רק כאשר הוא עושה מעשה ישיר של רציחה. המנחת חינוך (מצווה נו) מדייק מלשונו של הרמב"ם בהלכות רוצח (ג י) שגם הוא סובר כדעת הר"ן.<br> | |||
האבני נזר (אורח חיים שפט ד) והחלקת יואב (חושן משפט ז) מקשים על הר"ן שהגמרא בסוגייתנו (כב ב) כותבת בפירוש שאדם המדליק אש ושורף גדי ועבד פטור מתשלומי הגדי משום "קים ליה בדרבה מיניה", ואם כן מוכח שהאדם גם התחייב על הריגת העבד. האחרונים הנ"ל מתרצים שלדעת הר"ן המקרה של הורג באמצעות אש דומה למקרה של אדם שהורג בשוגג שנפטר מתשלומי הנזיקין אף על פי שלא מתחייב מיתה בפועל.<br> | |||
הטור (שם) כותב בפירוש שההורג באמצעות אש חייב כדעת התוספות והרא"ש, אך הערך ש"י (תיח ב) כותב שלמעשה ישנה מחלוקת בין התוספות לטור באיזה מקרה המדליק מתחייב ברציחה: לדעת התוספות אדם מתחייב ברציחה רק אם האש התפשטה מעצמה ולא על ידי הרוח, ואילו הטור כותב שאפילו במקרה בו האש לא התפשטה מעצמה אלא על ידי רוח מצויה המדליק מתחייב כרוצח. | |||