הבדלים בין גרסאות בדף "התרת נדרים על מנהג"

הגמרא '''בפסחים נ:''' קובעת- דברים המותרים מצד הדין ואחרים (אנשים מסוימים) נהגו בהם איסור, אסור להתירן בפניהם. יש מחלוקת כיצד להבין משפט הזה אך מוסכם שמשתמעת ממנו חובה להמשיך במנהגי אבות.  חובה זו נלמדת מן הפסוק במשלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" '''(פסחים נ:)''',  '''ובנדרים (טו:)''' מובא שהיא ענף דרבנן של נדרים. יש חשיבות רבה למנהגים בימינו שכן המנהגים מחפים על החיסרון שנוצר בעקבות חוסר היכולת של חכמים לתקן תקנות בימינו, והמנהגים הם הדרך של עם ישראל לענות על צרכי השעה במגוון התחומים.  

מכאן נובעת השאלה האם החובה להמשיך במנהגי אבות היא בלתי הפיכה או שמא ניתן להתירה באופנים שונים. יש להבהיר שעיקר העיסוק שלנו הוא באפשרות להתיר מנהגים, ולא בהגדרות השונות למנהגים, למרות שנביא מעט מדיונים אלה כאשר יהיה בהם חשיבות גדולה לעניינו.

הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. והוא מביא כסייעתא את הגמרא '''בפסחים נ:''' שמספרת על בני ביישן שרצו להתיר מנהג אבותם שלא לשוט בערב שבת כיון שהייתה השעה דחוקה להם, הם באו עם בקשה זו לרבי יוחנן אך הוא סרב להתיר להם כיון שאבותיהם כבר קיבלו ואי אפשר להתיר זאת. מכאן שאין דרך להתיר מנהג אבות.  

===רשב"א===

ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם.  

==המתירים לעשות התרה על מנהגים==  

וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו.  ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר).  

===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח===

==דיונים באחרונים==

===מנהג כתלות של מקום מגורים===

===הגדר של הכרעה במחלוקת===

'''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ)  חדש שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה. וכן כתבו '''הפרי חדש'''  (סי' תצו מנהגי איסור והיתר אות ב)  '''וההגהות מהריק"ש''' (סי' ריד ס"ב) ועוד. לעומת זאת '''השדי חמד''' (ח”ד מערכת מ כלל לז) כתב שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם בדבר התלוי במחלוקת ראשונים, ונהגו בו להכריע כצד מסוים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג. והוכיח זאת מפסיקתם של רבים מפוסקי אשכנז שהתירו לעבור מנוסח אשכנז לנוסח ספרד כיון שלא מדובר בשינוי במנהג אלא במחלוקת. וכתב שראה גם פוסקים רבים שהתירו לאשכנזים שאבותיהם נהגו להניח תפילין בחול המועד, לחדול מכך ולנהוג כפי הפוסקים הסוברים שאין להניח, וסברתם היא מכיון שמדובר במחלוקת ולא במנהג סייג וכדו' ולכן אין בעיה לשנותו. וכן כתבו דבר משה (שו"ת חיו"ד סי' לב), (והעיד שכן עשה אביו בעל הכרם שלמה), '''והמהרש"ך''' (ח"א סי' קעח), '''והמהר"א חסון''' (שו"ת משפט צדק סי' לב) ועוד. לדיון זה ישנה חשיבות גדולה כיון שרבים מאוד מהמנהגי העדות השונות לא נתקבלו כגזירת בית דין אלא רק כהכרעה במחלוקות הראשונים. והיו שסברו שיש לזה דין מנהג רגיל וניתן להתירו על ידי התרת נדרים.