הבדלים בין גרסאות בדף "בדין שתי מלאכות היוצאות מפעולה אחת"

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 62: שורה 62:




ישנה קושיה בהבנת דברי '''הרמב"ם''' בענייננו.<BR/>בהלכה אחת מהלכות שבת כותב '''הרמב"ם'''(הל' שבת, ח, א) : "המנכש בעיקרי האילנות... הרי זה תולדת חורש" – משמע שפוסק כרבה, שמנכש הוא חורש; <BR/>בהלכה שלאחריה(ח, ב) כותב : "אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע" – משמע שפוסק כרב יוסף, שמשקה הוא זורע.<BR/>
ישנה קושיה בהבנת דברי '''הרמב"ם''' בענייננו.<BR/>בהלכה אחת מהלכות שבת כותב '''הרמב"ם'''(הל' שבת, ח, א) : "המנכש בעיקרי האילנות... הרי זה תולדת חורש" – משמע שפוסק כ'''רבה''', שמנכש הוא חורש; <BR/>בהלכה שלאחריה(ח, ב) כותב : "אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע" – משמע שפוסק כ'''רב יוסף''', שמשקה הוא זורע.
ושמעתי בשם הרב יוסי רודריגז שמתרץ את דברי הרמב"ם ע"י כך שמחלק בין זרעים לצמחים. ואומר, שבאמת יש הבדל בפעולת ההשקיה אם היא נעשית על זרעים או על צמחים, שאם השקה צמחים – ודאי שזרע, כי אע"פ שהמים מרככים את הקרקע, הקרקע כבר פחות משפיעה על הצמח והוא עצמאי ורוצה לשתות מים, ולכאורה הרי זה זורע לכו"ע. ומה שנחלקו רבה ורב יוסף הוא רק בזרעים, שלדעת רבה פעולת ההשקיה משמעותית יותר לריכוך הקרקע (בשלבי הנביטה וההשתרשות הראשוניים של הזרע בבית גידולו) ועל כן חייב משום חורש, ולדעת רב יוסף הפעולה היא על הזרע ולכן חייב משום זורע. וכך מתורץ הרמב"ם – שבאמת פסק כרבה, ומה שכתב שמשקה הוא "תולדת זורע" מתייחס לצמחים שבהם גם רבה מודה שחייב משום זורע.[אולי אפשר להסביר כך גם את דברי המאירי, שפוסק גם הוא פעם כרבה ופעם כרב יוסף].<BR/>
 
אך עדיין קשה מדברי '''הרמב"ם''' (בהלכות כלאיים, א, ב) , שכתב: "אחד הזורע או '''המנכש''' או המחפה..." בין החייבים משום כלאיים; משמע שהמנכש הוא זורע וכפסק רב יוסף.<BR/>
 
'''הרב יוסי מתרץ''' אף קושיה זו על פי האמור לעיל, ומסביר שגם בהלכות כלאיים מדובר שכבר ישנו צמח. כלומר, גם במנכש ניתן להבדיל ולחלק בין צמח לזרע – בצמח המנכש הוא כזורע, כי למרות שפועל גם על הקרקע, הצמח הינו עצמאי יותר ואינו זקוק כל כך לחיזוקים מן הקרקע, ולכן הפעולה היא באופן ישיר על הצמח לחזקו; בזרע – לעומת זאת – זהו חורש, כי יניקת כח מן הקרקע (אוויר, מינרלים וכדו') היא חיונית לזרע.<BR/>ראיה לתירוץ זה אפשר להביא מלשון הגמרא במועד קטן, שנאמר שם "המנכש והמשקה מים '''לזרעים'''... רבה אמר: משום חורש" [=אך בצמחים מודה שחייב משום זורע].<BR/>
ושמעתי בשם הרב יוסי רודריגז שמתרץ את דברי הרמב"ם ע"י כך שמחלק בין זרעים לצמחים. ואומר, שבאמת יש הבדל בפעולת ההשקיה אם היא נעשית על זרעים או על צמחים, שאם השקה צמחים – ודאי שזרע, כי אע"פ שהמים מרככים את הקרקע, הקרקע כבר פחות משפיעה על הצמח והוא עצמאי ורוצה לשתות מים, ולכאורה הרי זה זורע לכו"ע. ומה שנחלקו רבה ורב יוסף הוא רק בזרעים, שלדעת רבה פעולת ההשקיה משמעותית יותר לריכוך הקרקע (בשלבי הנביטה וההשתרשות הראשוניים של הזרע בבית גידולו) ועל כן חייב משום חורש, ולדעת רב יוסף הפעולה היא על הזרע ולכן חייב משום זורע. וכך מתורץ הרמב"ם – שבאמת פסק כרבה, ומה שכתב שמשקה הוא "תולדת זורע" מתייחס לצמחים שבהם גם רבה מודה שחייב משום זורע.[אולי אפשר להסביר כך גם את דברי המאירי, שפוסק גם הוא פעם כרבה ופעם כרב יוסף].
'''תירוץ נוסף''' לקושיה בדברי הרמב"ם הוא, שאין להוכיח מפסיקת הרמב"ם בהלכות כלאיים (שמנכש חייב בכלאיים) שסובר כי מנכש הוא זורע. ישנו חיוב נוסף בכלאיים, והוא המקיים (=שאינו עוקר גידולי כלאיים שעלו בשדהו). גם חכמים מודים לרבי עקיבא(מסכת מכות, שם) שאדם שפועל כלשהו על הזרע חייב משום מקיים, ולכן אף שפסק הרמב"ם כרבה שהמנכש כחורש – מובנת פסיקתו שמנכש חייב בכלאיים, משום שפעולת הניכוש מסייעת לזרע וחייב משום מקיים.<BR/>
 
'''דרך נוספת לתרץ'''(הערות הרב הרשלר על הרמב"ן, שבת ע"ד: סוף הערה 175) את הרמב"ם בכלאיים היא שבאמת המנכש עיקרו הוא חורש, אבל עם זאת יש בו גם זורע, ולעניין כלאיים שייך זורע.<BR/>
 
אך עדיין קשה מדברי '''הרמב"ם''' (בהלכות כלאיים, א, ב) , שכתב: "אחד הזורע או '''המנכש''' או המחפה..." בין החייבים משום כלאיים; משמע שהמנכש הוא זורע וכפסק רב יוסף.
 
 
'''הרב יוסי מתרץ''' אף קושיה זו על פי האמור לעיל, ומסביר שגם בהלכות כלאיים מדובר שכבר ישנו צמח. כלומר, גם במנכש ניתן להבדיל ולחלק בין צמח לזרע – בצמח המנכש הוא כזורע, כי למרות שפועל גם על הקרקע, הצמח הינו עצמאי יותר ואינו זקוק כל כך לחיזוקים מן הקרקע, ולכן הפעולה היא באופן ישיר על הצמח לחזקו; בזרע – לעומת זאת – זהו חורש, כי יניקת כח מן הקרקע (אוויר, מינרלים וכדו') היא חיונית לזרע.<BR/>ראיה לתירוץ זה אפשר להביא מלשון הגמרא במועד קטן, שנאמר שם "המנכש והמשקה מים '''לזרעים'''... רבה אמר: משום חורש" [=אך בצמחים מודה שחייב משום זורע].
 
 
'''תירוץ נוסף''' לקושיה בדברי הרמב"ם הוא, שאין להוכיח מפסיקת הרמב"ם בהלכות כלאיים (שמנכש חייב בכלאיים) שסובר כי מנכש הוא זורע. ישנו חיוב נוסף בכלאיים, והוא המקיים (=שאינו עוקר גידולי כלאיים שעלו בשדהו). גם חכמים מודים לרבי עקיבא(מסכת מכות, שם) שאדם שפועל כלשהו על הזרע חייב משום מקיים, ולכן אף שפסק הרמב"ם כרבה שהמנכש כחורש – מובנת פסיקתו שמנכש חייב בכלאיים, משום שפעולת הניכוש מסייעת לזרע וחייב משום מקיים.
 
 
'''דרך נוספת לתרץ'''(הערות הרב הרשלר על הרמב"ן, שבת ע"ד: סוף הערה 175) את הרמב"ם בכלאיים היא שבאמת המנכש עיקרו הוא חורש, אבל עם זאת יש בו גם זורע, ולעניין כלאיים שייך זורע.
 
 
'''עוד אפשר לתרץ''' ברמב"ם כדבריו של '''הנודע ביהודה'''(תנינא, ל"א), שמסביר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא בדמיון המעשה עצמו – האם חורש או זורע (ובזה חולק על הסבר התוס' ). לפי זה, יכול הרמב"ם לפסוק בערבוביה ולדמות כל מלאכה לאב לו היא דומה על פי דעתו, ואינו חייב לפסוק כדעת אחד האמוראים בשתי הפעולות, כיון שאין בכך סתירה של קו מנחה כלשהו של השיטות.
'''עוד אפשר לתרץ''' ברמב"ם כדבריו של '''הנודע ביהודה'''(תנינא, ל"א), שמסביר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא בדמיון המעשה עצמו – האם חורש או זורע (ובזה חולק על הסבר התוס' ). לפי זה, יכול הרמב"ם לפסוק בערבוביה ולדמות כל מלאכה לאב לו היא דומה על פי דעתו, ואינו חייב לפסוק כדעת אחד האמוראים בשתי הפעולות, כיון שאין בכך סתירה של קו מנחה כלשהו של השיטות.


שורה 84: שורה 96:
בתשובת האור שמח שב"זומר וצריך לעצים" יש שני נפעלים, צריך להבין מה בדיוק פירוש 'שני נפעלים'; האם מדובר בשני נפעלים נפרדים שאינם קשורים או כאלה שיש ביניהם קשר.<BR/>
בתשובת האור שמח שב"זומר וצריך לעצים" יש שני נפעלים, צריך להבין מה בדיוק פירוש 'שני נפעלים'; האם מדובר בשני נפעלים נפרדים שאינם קשורים או כאלה שיש ביניהם קשר.<BR/>
ה'''תוס''''(שבת עג: "זומר וצריך לעצים") שואלים מן ה'''גמרא'''(בסנהדרין כו.), המספרת על כהן שזמר בשביעית – הרי אסור הדבר, כיון שמצמיח בזמירתו את האילן ונמצא שזרע בשביעית? ומשיבים, שהוא יכול לומר שכוונתו "לעקל בית הבד" (=ליצור סלים מהענפים, כדי לאסוף בהם את הזיתים המיועדים לסחיטה).<BR/>
ה'''תוס''''(שבת עג: "זומר וצריך לעצים") שואלים מן ה'''גמרא'''(בסנהדרין כו.), המספרת על כהן שזמר בשביעית – הרי אסור הדבר, כיון שמצמיח בזמירתו את האילן ונמצא שזרע בשביעית? ומשיבים, שהוא יכול לומר שכוונתו "לעקל בית הבד" (=ליצור סלים מהענפים, כדי לאסוף בהם את הזיתים המיועדים לסחיטה).<BR/>
ושואלים התוס': הרי בסוגייתנו מתחייב משום נוטע אף אם לא התכוון ?! ועונים: מדובר שם במקרה שהזמירה לא יוצרת תיקון באילן, וממילא אינה מצמיחה אותו אלא מקלקלת אותו.<BR/>
ושואלים התוס': הרי בסוגייתנו מתחייב משום נוטע אף אם לא התכוון ?![כך אומרים תוס' גם במועד קטן דף ב': ד"ה "חייב שתים"]. ועונים: מדובר שם במקרה שהזמירה לא יוצרת תיקון באילן, וממילא אינה מצמיחה אותו אלא מקלקלת אותו.<BR/>
'''משמע מדברי תוס'''', שבאיסורי שביעית יש מעין "פסיק רישא", ואין המעשה תלוי בכוונת האדם, שעל כן הוכרחו לתרץ שם שמדובר במקלקל.
'''משמע מדברי תוס'''', שבאיסורי שביעית יש מעין "פסיק רישא", ואין המעשה תלוי בכוונת האדם, שעל כן הוכרחו לתרץ שם שמדובר במקלקל.<BR/>
הראש יוסף חולק על תוס', על פי דיוק בדברי רש"י . רש"י מפרש: "זומר – להצמיח הגפן", משמע שצריך שיתכוון האדם להצמיח בשביל להתחייב משום נוטע. מסביר הראש יוסף, שזה משום ששתי הפעולות של הקצירה והנטיעה הן שתי פעולות נפרדות, אע"פ שנעשות במעשה אחד, כיון שהתיקון לאילן (=הצמחתו) בא מאוחר יותר ואינו קשור ישירות לזמירה. לכן, אומר הראש יוסף, במקרה זה אין כאן "פסיק רישא", משום ש"פסיק רישא" הוא מעשה שפועל מיד ומאותה פעולה מיד יוצא דבר נוסף, אך כאן, שהתוצאה באה מאוחר – אין זה בכלל "פסיק רישא" ולכן תליא בכוונת האדם. וכך מסביר גם לגבי המקרה בשביעית, שלא צריך לומר כתוס' – שמקלקל – אלא אפילו מתקן, הדבר תלוי בכוונתו (כי אין "פסיק רישא"), וכיון שלכאורה לא התכוון ("לעקל בית הבד אני צריך") – פטור [מדברי הראש יוסף עולה כי סתם כך יש "פסיק רישא" בשביעית].
'''הראש יוסף'''(שבת ע"ג: ד"ה "אמר רב כהנא") חולק על תוס', על פי דיוק בדברי רש"י . '''רש"י'''(שבת עג: "זומר) מפרש: "זומר – להצמיח הגפן", משמע שצריך שיתכוון האדם להצמיח בשביל להתחייב משום נוטע. מסביר הראש יוסף, שזה משום ששתי הפעולות של הקצירה והנטיעה הן שתי פעולות נפרדות, אע"פ שנעשות במעשה אחד, כיון שהתיקון לאילן (=הצמחתו) בא מאוחר יותר ואינו קשור ישירות לזמירה. לכן, אומר הראש יוסף, במקרה זה אין כאן "פסיק רישא", משום ש"פסיק רישא" הוא מעשה שפועל מיד ומאותה פעולה מיד יוצא דבר נוסף, אך כאן, שהתוצאה באה מאוחר – אין זה בכלל "פסיק רישא" ולכן תליא בכוונת האדם. <BR/>וכך מסביר גם לגבי המקרה בשביעית, שלא צריך לומר כתוס' – שמקלקל – אלא אפילו מתקן, הדבר תלוי בכוונתו (כי אין "פסיק רישא"), וכיון שלכאורה לא התכוון ("לעקל בית הבד אני צריך") – פטור [מדברי הראש יוסף עולה כי סתם כך יש "פסיק רישא" בשביעית].<BR/>
שיטת הראש יוסף לכאורה מקצינה את שיטת האור שמח, שכן לפיה אלו שני נפעלים שונים לגמרי .
שיטת הראש יוסף לכאורה מקצינה את שיטת האור שמח, שכן לפיה אלו שני נפעלים שונים לגמרי.<BR/>'''הרב קוק''' ב"שבת הארץ" (קונטרס אחרון אות ט') חולק על התוס' ועל הראש יוסף, האומרים שיש "פסיק רישא" בשביעית. ומוכיח דבריו מהרמב"ם בפירוש המשניות, ואומר שבשביעית הדבר תמיד תלוי בכוונת האדם כי אין "פסיק רישא" בשביעית, ולא מפני שב"זומר וצריך לעצים" אין "פסיק רישא", אלא אפילו אם העץ מיתקן מיד – עדיין אין "פסיק רישא" היות ומדובר בשביעית, משא"כ לעניין שבת, שיש לומר כתוס', שלא משנה כוונת האדם כי יש "פסיק רישא". [נפק"מ בין דעת הראש יוסף לדעת הרב קוק תהיה לכאורה במקרה של "פסיק רישא" מוחלט (=מידי) בשביעית או ב"זומר וצריך לעצים" בשבת].
הריטב"א במועד קטן גם הוא מתרץ את קושיית אביי, אבל לפני שנביא דבריו נקדים הקדמה קצרה:
 
ישנם כמה הבדלים בין שבת ליו"ט: 1. לעניין העונש, בשבת – אם הזיד חייב כרת ואם שגג חייב חטאת, ביו"ט – חייב מלקות; 2. לעניין "קים ליה בדרבה מיניה", בשבת – כיון שבשבת יש עונש מיתה, אדם יכול להיפטר מכל העונשים האחרים אם התחייב על אחד מהם ועל מיתה, משום קלב"מ, ביו"ט – אין קלב"מ. 3. לעניין חילוק חטאת, בשבת בגמרא מובא שרבי יוסי למד כי יש חילוק חטאת, הווי אומר, שאם אדם עשה שתי מלאכות בהעלם אחד יהיה חייב שתיים ("מאחת... מהנה... פעמים שחייב על כל אחת ואחת"), וכמו כן אם בפעולה אחת עשה שתי מלאכות יהיה חייב שתיים, ביו"ט – יש מקום להתלבט אם יש חילוק מלקויות ועל מלאכה אחת יוכל להתחייב משום שתיים או לא.
 
הריטב"א במועד קטן  גורס "המנכש והמשקה מים לזרעים ביו"ט" וכו', וכך מסביר את הגמרא על פי מה שאמרנו: באמת גם רבה ורב יוסף מסכימים שבשבת יש חילוק מלאכות ויכול להתחייב שתיים, ולכן ב"זומר וצריך לעצים" חייב שתיים, וכן אומר רב יוסף בעצמו – "האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים"2. אבל במועד קטן (במנכש ומשקה) מדובר ביו"ט, והם סוברים שאין חילוק מלאכות ביו"ט ואי אפשר להתחייב משום שתיים, אלא אפשר לקבל רק עונש אחד של מלקויות, והשאלה היא משום מה מתרים בו – משום חורש או משום זורע [דמיון מעשה או מחשבת הלב (על פי תוס')], ובזה הם חולקים. ואביי חולק עליהם וסובר שכשם שיש חילוק מלאכות בשבת כך גם ביו"ט, ואומר שהמלאכה הזאת היא משום שני דברים, ומוכיח מ"זומר וצריך לעצים" שחייב שתיים. ואף שרבה ורב יוסף מסכימים איתו, הוא מביא את ההוכחה משבת ואומר שכך גם ביו"ט (יש חילוק מלאכות).
'''הריטב"א''' במועד קטן (ב:) גם הוא מתרץ את קושיית אביי, אבל לפני שנביא דבריו נקדים הקדמה קצרה:
 
 
ישנם כמה הבדלים בין שבת ליו"ט:<BR/>א. לעניין העונש, ב'''שבת''' – אם הזיד חייב כרת ואם שגג חייב חטאת, '''ביו"ט''' – חייב מלקות;<BR/>ב. לעניין "קים ליה בדרבה מיניה", ב'''שבת''' – כיון שבשבת יש עונש מיתה, אדם יכול להיפטר מכל העונשים האחרים אם התחייב על אחד מהם ועל מיתה, משום קלב"מ, ב'''יו''' – אין קלב"מ.<BR/> ג. לעניין חילוק חטאת, ב'''שבת''' ב'''גמרא'''(שבת קג:) מובא שרבי יוסי למד כי יש חילוק חטאת, הווי אומר, שאם אדם עשה שתי מלאכות בהעלם אחד יהיה חייב שתיים ("מאחת... מהנה... פעמים שחייב על כל אחת ואחת"), וכמו כן אם בפעולה אחת עשה שתי מלאכות יהיה חייב שתיים, ב'''יו''' – יש מקום להתלבט אם יש חילוק מלקויות ועל מלאכה אחת יוכל להתחייב משום שתיים או לא.
 
 
'''הריטב"א''' (מו"ק ב: ד"ה "איתמר המנכשו" (עי' הערה 156 במהדורת מוסד הרב קוק)) גורס "המנכש והמשקה מים לזרעים ביו"ט" וכו', וכך מסביר את הגמרא על פי מה שאמרנו: באמת גם רבה ורב יוסף מסכימים שבשבת יש חילוק מלאכות ויכול להתחייב שתיים, ולכן ב"זומר וצריך לעצים" חייב שתיים, וכן אומר רב יוסף בעצמו – "האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים"2. אבל במועד קטן (במנכש ומשקה) מדובר ביו"ט, והם סוברים שאין חילוק מלאכות ביו"ט ואי אפשר להתחייב משום שתיים, אלא אפשר לקבל רק עונש אחד של מלקויות, והשאלה היא משום מה מתרים בו – משום חורש או משום זורע [דמיון מעשה או מחשבת הלב (על פי תוס')], ובזה הם חולקים. ואביי חולק עליהם וסובר שכשם שיש חילוק מלאכות בשבת כך גם ביו"ט, ואומר שהמלאכה הזאת היא משום שני דברים, ומוכיח מ"זומר וצריך לעצים" שחייב שתיים. ואף שרבה ורב יוסף מסכימים איתו, הוא מביא את ההוכחה משבת ואומר שכך גם ביו"ט (יש חילוק מלאכות).
גם התוס' במועד קטן  מזכירים "...בשתי מלקיות תרוייהו", ומשמע מכך שמדברים על יו"ט.
גם התוס' במועד קטן  מזכירים "...בשתי מלקיות תרוייהו", ומשמע מכך שמדברים על יו"ט.
הסבר זה קצת קשה מקושיית אביי, שהרי לכאורה אין זה כל כך "קשיא" כיון שרבה ורב יוסף סוף סוף מסכימים על זה?!
הסבר זה קצת קשה מקושיית אביי, שהרי לכאורה אין זה כל כך "קשיא" כיון שרבה ורב יוסף סוף סוף מסכימים על זה?!