הבדלים בין גרסאות בדף "הנטען על האישה"

שורה 110:

'''הדרישה''' עצמו, מדייק מדברי הרמב"ם אחרת, וסובר שאם הקול אינו יוצא על הכיעור, צריך היה הרמב"ם לכתוב: "וגם רננו העיר עליה..." היות והרמב"ם משתמש בביטוי: "במה דברים אמורים", הוא מכליל את הקול בדין עדי הכיעור. יוצא מזה שהרמב"ם סובר כשיטת הטור.

'''הב"ח''' (ג) מעמיד את הטור כשיטת '''המהרש"ל''' (שו"ת לג), בה הקול יוצא שלא מחמת עדי הכיעור.

==גדרי דבר מכוער==

הברייתא בסוגייתנו מביאה שלושה סוגים של דברים מכוערים: רוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר, רוק למעלה מן הכילה, מנעלים הפוכים מתחת המיטה. הגמרא מעמידה את הדין האחרון במקום מנעלים הפוכים ולא במנעלים הפוכים עצמם. מדברי הגמרא נראה לכאורה שמדובר רק בשלושה דברים אלו בלבד.

'''הירושלמי''' במסכת כתובות (ז, הלכה ו), מביאה דוגמאות נוספות לדברים מכוערים, ומדברי הירושלמי נראה שישנם שגדר דבר מכוער הוא כל דבר שמעלה חשד לזנות.

'''המהרי"ק''' (קל"ה, קנ"א) פוסק שיש לדיין לבחון כל מקרה לגופו ולראות האם הוא דומה לדברים המכוערים המופיעים בבבלי ובירושלמי. '''הגר"א''' (ביאור הגר"א, אה"ע, יא ח') גורס דין זה בנוסח הירושלמי עצמו, ובדפוסים שלפנינו זה אינו מופיע. מכל מקום, שניהם מבינים שיש זהות בין דין "היוצאת משום שם רע" בירושלמי, לדיני "דבר מכוער" שאצלנו. זוהי שיטת רוב הראשונים והאחרונים.

'''המאירי''' על הסוגיא (בית הבחירה למאירי, יבמות כד ב) סובר שיש לחלק בין דברי הירושלמי לדברי הגמרא אצלנו: הירושלמי מדבר על דברים שמראים שעלולה להיות זנות בין האישה לנטען, ואילו הבבלי מדבר על דברים שמעידים על גוף הדבר. משום כך, הירושלמי מדבר אך ורק על דיני היוצאת בלא כתובה, שהבעל צריך לגרשה ואין כופים אותו, ואילו הבבלי מדבר על דבר מכוער שמוציאים אישה מבעלה בגללו.

'''המאירי''' מוכיח את שיטתו מדברי מכך שבירושלמי הוזכרו גיפוף ונישוק, שהם ודאי יותר מכוערים ממנעלים ליד המיטה, ואף על פי כן הבבלי בחר שלא להזכיר אותם. בנוסף, '''הרמב"ם''' חילק וכתב את הלכות הירושלמי בדין היוצאות בלא כתובה, ואת דברי הגמרא שלנו כתב בהלכות סוטה. הוכחה זו תורצה בעקיפין על ידי ה'''בית יוסף''' (אה"ע יא), שהסביר שהרמב"ם כתב בהלכות סוטה: "וכיוצא בזה", כדי לכלול את הדברים שנאמרו בהלכות אישות. תירוץ זה איננו מוחלט, היות והרמב"ם הזכיר בהלכות סוטה רק שניים מתוך שלושת הדברים המכוערים שהוזכרו בגמרא שלנו, וייתכן שאותו הוא בא לרבות במילים אלו.

'''הרמב"ם''' (אישות כד טו), פוסק את דברי הירושלמי בדין היוצאות בלא כתובה, אולם ניתן להסתפק האם דינים אלו שייכים גם להוצאת אישה מבעלה, כפי שראינו.

'''השו"ע''' (אה"ע יא א) מכריע שאין לחלק בין הירושלמי לבבלי, שלא כשיטת המאירי.

===רוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר===

מקרה זה הוא מקרה בו אדם זר יוצא מהבית והאישה לובשת את בגדה התחתון. נראה ברור למדי שהאישה הורידה את בגדה בשביל לזנות עימו ('''רש"י''' ורוב הראשונים).

===רוק למעלה מן הכילה===

במקרה זה אדם זר יצא מהבית, ומוצאים רוק על הסדין שנפרש מעל המיטה. כלומר, כפי הנראה, האישה זנתה וירקה כשפניה לפי מעלה בשעת תשמיש (רש"י). האחרונים הקשו, כיצד אנו קובעים שהרוק היגע מחמת תשמיש עם אדם זר? אולי הרוק הגיע משעת תשמיש עם בעלה? '''הט"ז''' (ב) תירץ שמדובר במקרה בו ידוע לנו שהיא לא שמשה עם בעלה בסמוך לזנות. תירוץ נוסף הוא שהיות והיא קלקלה בהתייחדה עם אדם זר, אנו תולים את הרוק בקלקול, והחזקה שהרוק הגיע מתשמיש עם הבעל הורעה. תירוץ זה הביא ה'''ב"ש''' (ה) בשמו. ו'''ערוך השולחן''' (ד) תירץ שמדובר במקרה בו הרוק עדיין לח.

'''המאירי''' פירש שהמילה "רוק" היא כינוי לשכבת זרע, ואין צורך שהיא תהיה דווקא למעלה, אלא מספיק שהיא תמצא בכילה, ואנו נחשוש שהרוכל קינח אותה בכילה.

===מנעלים הפוכים מתחת המיטה===

====רש"י====

במקרה זה מוצאים מתחת המיטה נעליים הפוכות, שהפתח שלהם כלפי מטה. וההנחה היא שאדם זר נכנס לזנות עם האישה, והשאיר כך את הנעליים כדי שלא יזהו אותם. מקשה הגמרא, אם יש שם נעליים ממש, אפשר לבדוק של מי הנעליים. מתרצת הגמרא, שאין שם את הנעליים, אלא רואים את העקבות שלהם בעפר ליד המיטה. כך פירש '''רש"י''' (ד"ה מנעליים הפוכים, מקום מנעלים הפוכים).

====רבו של רש"י====

רבו של רש"י הסביר את תירוץ הגמרא בכך שאין שם נעליים ממש, אלא שהנעליים של האישה נמצאות במקום בו הבעל רגיל לשים את נעליו. לכן, מן הסתם היה שם אדם נוסף, ששם את נעליו במקום של נעלי הבעל. הסבר זה קשה, היות ואז הגמרא הייתה צריכה לגרוס: "מקום מנעליים הפוך", ולא: "מקום מנעליים הפוכים". (רש"י, ד"ה מקום מנעלים הפוכים). קושיא זו של רש"י מתרץ שיירי הקרבן (כתובות ז ו, ד"ה סנדלו לפני מיטתה), ואומר שהגמרא דברה בלשון רבים, היות ודין זה קיים גם במקרה בו נמצאו נעליו של הבעל ליד מיטת האישה. הגמרא דברה בלשון יחיד על מקום הנעליים, היות ודי בכך שאחד מזוגות הנעליים (בין של הבעל ובין של האישה) ימצא שלא במקומו, בכדי שנגדיר זאת כדבר מכוער.

====הרי"ד====

'''הרי"ד''' (פסקי רי"ד, יבמות כה.) בשונה מרש"י, הסביר שגם במקרה זה ראינו רוכל יוצא מן הבית, ואנו מוצאים בבית נעליים שכיוון הליכתם פונה החוצה, כשהעקב פונה לכיוון פנים הבית. מקשה הגמרא, אם יש נעליים ממש, אפשר לבדוק אם הם של הרוכל, ואז נחשוש לדבר מכוער, ובמקרה ולא, הם כנראה פקדון שהופקד בידי האישה. על כך מתרצת הגמרא, שאנו רק רואים עקבות שיוצאים מתחת המיטה, וכנראה הם קלקלו שם בסתר, והרוכל יצא משם.

====המאירי====

'''המאירי''' מסביר שגם דין זה נאמר כשראו רוכל יוצא מהבית, ומצאו נעליים הפוכות כשפיהם למטה, כשנראה שהוריד נעליו בעת הזנות ונפלו מן המיטה. על זה מקשה הגמרא, מדוע לא נבדוק של הנעליים? ומתרצת, שמדובר שאין שם את הנעליים עצמן, רק נראה בעפר צורת הנעליים, כמי שנעץ את רגליו בקרקע בעת הזנות.

====המאירי על פי הירושלמי====

'''המאירי''' מביא פירוש נוסף, בו מוצאים את הנעליים ליד מיטתו של הבעל. היות והמיטה של הבעל יותר טובה, כנראה האישה והרוכל קלקלו שם. לתירוץ הגמרא, מדובר במקרה בו ראו עקבות זרים ליד מיטת הבעל. כראייה לדבריו מביא המאירי את '''הירושלמי''', שכותב: "סנדלה לפני מטתו כאור הדבר ותצא". לשיטתו, המקרה בירושלמי זהה למקרה שלנו.

לעומתו, '''קרבן העדה''' (כתובות ז ו, ד"ה סנדלו), סובר שבירושלמי מדובר על מקרה בו הרוכל ישן בבית האישה, ונמצא סנדלה סמוך למיטת הרוכל. ולא מדובר כאן כלל על מיטת הבעל. אם כי, מדבריו ב'''שיירי הקרבן''' (ד"ה סנדלה), נראה שאכן מדובר במיטת הבעל.

===ייחוד===

הרמב"ם והשו"ע פסקו להלכה את הירושלמי, שאם רואים את האישה והרוכל יוצאים ממקום אפל, עולים יחד מבור, או שנכנסו לחדר יחד וסגרו את הדלתות- הרי זה דבר מכוער. שלושת מקרים אלו הם צורות שונות של ייחוד, ונבוא לבררם בזה אחר זה.

====יוצאים ממקום אופל====

על הדין הראשון, של יציאה ממקום אופל, כתב '''מהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל לג) שמדובר במקום סתר ומיוחד לעברה. '''המבי"ט''' (א רפז), דימה דין זה לדין העלייה מהבור, שזה מקום שאין רגילים להיכנס אליו, בדומה לבור. '''הרמ"א''' (שו"ת רמ"א יב) חולק על דין זה, וסובר שגם במקום שעלולים להיכנס אליו- זהו דבר מכוער. '''בית המאיר''' (הובא בשו"ת רע"א מהדורה קמא ק) מוכיח שבמקרה של עמידה ברחוב, אפילו '''הרמ"א''' יסבור שזה אינו דבר מכוער.

להלכה, '''רבי עקיבא איגר''' (שו"ת רע"א קמא צט) פסק כדעת '''המבי"ט''' ו'''המהרש"ל'''. '''רבי עקיבא איגר''' הוכיח זה מלשון הירושלמי, שכתב: "יוצאים ממקום אופל", כלומר זהו מקום שאיש לא עובר בו, ולכן ראו אותם רק ביציאתם ממקום האופל. דיון זה הובא להלכה ב'''פתחי תשובה''' (ו).

'''הרמ"א''' (שו"ת רמ"א יב) חידש שדין זה קיים רק כאשר ראו את שניהם יוצאים יחד ממקום האופל. במקרה ולא- אנו תולים להקל שמא הם לא היו שם יחד, או שמא היה שם איתם אדם נוסף.

====מעלים זה את זה מן הבור=====

דין זה, כאמור, הובא להלכה ב'''שו"ע''' וב'''רמב"ם''', ולא התעורר עליו דיון בפוסקים.

====נכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות====

'''הרשב"א''' בתשובותיו (א, אלף ורנ"א), כתב שדין זה קיים רק במקרה בו נכנסו לחדר ונעלו את החדר. הובאו דבריו להלכה ב'''בית יוסף''' (אה"ע יא), וב'''רמ"א''' (אה"ע יא א).

'''רבי עקיבא איגר''' מבין ש'''הרשב"א''' ו'''הרמ"א''' (שו"ת רמ"א יב) מדברים במקרה בו נכנסו האיש והאישה יחד לחדר, ולא שאחד מהם היה בחדר קודם. בנוסף, הגפת הדלתות צריכה להיות מיד לאחר הכניסה לחדר.

חולק עליו '''בית המאיר''' (הובאו דבריו בשו"ת רע"א מהדורה קמא קב), וסובר שדברי '''הרשב"א''' הם כפשוטם, ונאסרים בכל מקרה בו נכנסו שניהם לחדר ונעלו את הדלת. הוא מוכיח את דבריו מדברי '''הסמ"ג''' (עשין מח), שכתב: "או שנכנסו זה אחר זה וסגרו את הדלת" בניגוד ללשון הרמב"ם שכתב: "והגיפו הדלתות". מדיוק זה נראה ש'''הסמ"ג''' מבין שהגפת הדלתות אצל הרמב"ם היא נעילת הדלת. דיון זה הובא ב'''פתחי תשובה''' (ח).

על ראייה זו של '''בית המאיר''' חולק '''מראה הפנים''' (כתובות ז ו), וסובר שלדעת הרמב"ם, גם סגירת הדלת בלא נעילה-תחשב כדבר מכוער. וכך גם כתב ה'''אברהם יגל''' (אישות כד טו).

====איסור ייחוד====

'''רבי עקיבא איגר''' (שו"ת, מהדורה קמא צט), מוכיח שאיסור ייחוד אינו נכלל בגדר דבר מכוער. הוא מוכיח מכך שיש שוני בפסיקה ברמב"ם בין היוצאת בדבר מכוער, לבין אשת איש שנסתרה עם אחר.

כדבריו פסק '''ערוך השולחן''' (יא ז), שאין אוסרים בייחוד אפילו על הנטען.

===גיפוף ונישוק===

גיפוף ונישוק נחשבים אף הם לדבר מכוער, כך ב'''ירושלמי''', ב'''רמב"ם''' וב'''שו"ע'''.

מדברי '''הרא"ם''' (כה) נראה שדין זה קיים גם כאשר אין חשש שאירעה זנות ממשית ביניהם. '''הח"מ''' (ג) מסתפק האם יש צורך שהכיעור יתרחש לאחר ייחוד, או שדי בכך שיש כיעור ביניהם. '''הנודע

@@ שורה 110: / שורה 110: @@
 '''הדרישה''' עצמו, מדייק מדברי הרמב"ם אחרת, וסובר שאם הקול אינו יוצא על הכיעור, צריך היה הרמב"ם לכתוב: "וגם רננו העיר עליה..." היות והרמב"ם משתמש בביטוי: "במה דברים אמורים", הוא מכליל את הקול בדין עדי הכיעור. יוצא מזה שהרמב"ם סובר כשיטת הטור.
 '''הב"ח''' (ג) מעמיד את הטור כשיטת '''המהרש"ל''' (שו"ת לג), בה הקול יוצא שלא מחמת עדי הכיעור.
+==גדרי דבר מכוער==
+הברייתא בסוגייתנו מביאה שלושה סוגים של דברים מכוערים: רוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר, רוק למעלה מן הכילה, מנעלים הפוכים מתחת המיטה. הגמרא מעמידה את הדין האחרון במקום מנעלים הפוכים ולא במנעלים הפוכים עצמם. מדברי הגמרא נראה לכאורה שמדובר רק בשלושה דברים אלו בלבד.
+'''הירושלמי''' במסכת כתובות (ז, הלכה ו), מביאה דוגמאות נוספות לדברים מכוערים, ומדברי הירושלמי נראה שישנם שגדר דבר מכוער הוא כל דבר שמעלה חשד לזנות.
+'''המהרי"ק''' (קל"ה, קנ"א) פוסק שיש לדיין לבחון כל מקרה לגופו ולראות האם הוא דומה לדברים המכוערים המופיעים בבבלי ובירושלמי. '''הגר"א''' (ביאור הגר"א, אה"ע, יא ח') גורס דין זה בנוסח הירושלמי עצמו, ובדפוסים שלפנינו זה אינו מופיע. מכל מקום, שניהם מבינים שיש זהות בין דין "היוצאת משום שם רע" בירושלמי,  לדיני "דבר מכוער" שאצלנו. זוהי שיטת רוב הראשונים והאחרונים.
+'''המאירי''' על הסוגיא (בית הבחירה למאירי, יבמות כד ב) סובר שיש לחלק בין דברי הירושלמי לדברי הגמרא אצלנו: הירושלמי מדבר על דברים שמראים שעלולה להיות זנות בין האישה לנטען, ואילו הבבלי מדבר על דברים שמעידים על גוף הדבר. משום כך, הירושלמי מדבר אך ורק על דיני היוצאת בלא כתובה, שהבעל צריך לגרשה ואין כופים אותו, ואילו הבבלי מדבר על דבר מכוער שמוציאים אישה מבעלה בגללו.
+'''המאירי''' מוכיח את שיטתו מדברי מכך שבירושלמי הוזכרו גיפוף ונישוק, שהם ודאי יותר מכוערים ממנעלים ליד המיטה, ואף על פי כן הבבלי בחר שלא להזכיר אותם. בנוסף, '''הרמב"ם''' חילק וכתב את הלכות הירושלמי בדין היוצאות בלא כתובה, ואת דברי הגמרא שלנו כתב בהלכות סוטה. הוכחה זו תורצה בעקיפין על ידי ה'''בית יוסף''' (אה"ע יא), שהסביר שהרמב"ם כתב בהלכות סוטה: "וכיוצא בזה", כדי לכלול את הדברים שנאמרו בהלכות אישות. תירוץ זה איננו מוחלט, היות והרמב"ם הזכיר בהלכות סוטה רק שניים מתוך שלושת הדברים המכוערים שהוזכרו בגמרא שלנו, וייתכן שאותו הוא בא לרבות במילים אלו.
+'''הרמב"ם''' (אישות כד טו), פוסק את דברי הירושלמי בדין היוצאות בלא כתובה, אולם ניתן להסתפק האם דינים אלו שייכים גם להוצאת אישה מבעלה, כפי שראינו.
+'''השו"ע''' (אה"ע יא א) מכריע שאין לחלק בין הירושלמי לבבלי, שלא כשיטת המאירי.
+===רוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר===
+מקרה זה הוא מקרה בו אדם זר יוצא מהבית והאישה לובשת את בגדה התחתון. נראה ברור למדי שהאישה הורידה את בגדה בשביל לזנות עימו ('''רש"י''' ורוב הראשונים).
+===רוק למעלה מן הכילה===
+במקרה זה אדם זר יצא מהבית, ומוצאים רוק על הסדין שנפרש מעל המיטה. כלומר, כפי הנראה, האישה זנתה וירקה כשפניה לפי מעלה בשעת תשמיש (רש"י). האחרונים הקשו, כיצד אנו קובעים שהרוק היגע מחמת תשמיש עם אדם זר? אולי הרוק הגיע משעת תשמיש עם בעלה? '''הט"ז''' (ב) תירץ שמדובר במקרה בו ידוע לנו שהיא לא שמשה עם בעלה בסמוך לזנות. תירוץ נוסף הוא שהיות והיא קלקלה בהתייחדה עם אדם זר, אנו תולים את הרוק בקלקול, והחזקה שהרוק הגיע מתשמיש עם הבעל הורעה. תירוץ זה הביא ה'''ב"ש''' (ה) בשמו. ו'''ערוך השולחן''' (ד) תירץ שמדובר במקרה בו הרוק עדיין לח.
+'''המאירי''' פירש שהמילה "רוק" היא כינוי לשכבת זרע, ואין צורך שהיא תהיה דווקא למעלה, אלא מספיק שהיא תמצא בכילה, ואנו נחשוש שהרוכל קינח אותה בכילה.
+===מנעלים הפוכים מתחת המיטה===
+====רש"י====
+במקרה זה מוצאים מתחת המיטה נעליים הפוכות, שהפתח שלהם כלפי מטה. וההנחה היא שאדם זר נכנס לזנות עם האישה, והשאיר כך את הנעליים כדי שלא יזהו אותם. מקשה הגמרא, אם יש שם נעליים ממש, אפשר לבדוק של מי הנעליים. מתרצת הגמרא, שאין שם את הנעליים, אלא רואים את העקבות שלהם בעפר ליד המיטה. כך פירש '''רש"י''' (ד"ה מנעליים הפוכים, מקום מנעלים הפוכים).
+====רבו של רש"י====
+רבו של רש"י הסביר את תירוץ הגמרא בכך שאין שם נעליים ממש, אלא שהנעליים של האישה נמצאות במקום בו הבעל רגיל לשים את נעליו. לכן, מן הסתם היה שם אדם נוסף, ששם את נעליו במקום של נעלי הבעל. הסבר זה קשה, היות ואז הגמרא הייתה צריכה לגרוס: "מקום מנעליים הפוך", ולא: "מקום מנעליים הפוכים". (רש"י, ד"ה מקום מנעלים הפוכים). קושיא זו של רש"י מתרץ שיירי הקרבן (כתובות ז ו, ד"ה סנדלו לפני מיטתה), ואומר שהגמרא דברה בלשון רבים, היות ודין זה קיים גם במקרה בו נמצאו נעליו של הבעל ליד מיטת האישה. הגמרא דברה בלשון יחיד על מקום הנעליים, היות ודי בכך שאחד מזוגות הנעליים (בין של הבעל ובין של האישה) ימצא שלא במקומו, בכדי שנגדיר זאת כדבר מכוער.
+====הרי"ד====
+'''הרי"ד''' (פסקי רי"ד, יבמות כה.) בשונה מרש"י, הסביר שגם במקרה זה ראינו רוכל יוצא מן הבית, ואנו מוצאים בבית נעליים שכיוון הליכתם פונה החוצה, כשהעקב פונה לכיוון פנים הבית. מקשה הגמרא, אם יש נעליים ממש, אפשר לבדוק אם הם של הרוכל, ואז נחשוש לדבר מכוער, ובמקרה ולא, הם כנראה פקדון שהופקד בידי האישה. על כך מתרצת הגמרא, שאנו רק רואים עקבות שיוצאים מתחת המיטה, וכנראה הם קלקלו שם בסתר, והרוכל יצא משם.
+====המאירי====
+'''המאירי''' מסביר שגם דין זה נאמר כשראו רוכל יוצא מהבית, ומצאו נעליים הפוכות כשפיהם למטה, כשנראה שהוריד נעליו בעת הזנות ונפלו מן המיטה. על זה מקשה הגמרא, מדוע לא נבדוק של הנעליים? ומתרצת, שמדובר שאין שם את הנעליים עצמן, רק נראה בעפר צורת הנעליים, כמי שנעץ את רגליו בקרקע בעת הזנות.
+====המאירי על פי הירושלמי====
+'''המאירי''' מביא פירוש נוסף, בו מוצאים את הנעליים ליד מיטתו של הבעל. היות והמיטה של הבעל יותר טובה, כנראה האישה והרוכל קלקלו שם. לתירוץ הגמרא, מדובר במקרה בו ראו עקבות זרים ליד מיטת הבעל. כראייה לדבריו מביא המאירי את '''הירושלמי''', שכותב: "סנדלה לפני מטתו כאור הדבר ותצא". לשיטתו, המקרה בירושלמי זהה למקרה שלנו.
+לעומתו, '''קרבן העדה''' (כתובות ז ו, ד"ה סנדלו), סובר שבירושלמי מדובר על מקרה בו הרוכל ישן בבית האישה, ונמצא סנדלה סמוך למיטת הרוכל. ולא מדובר כאן כלל על מיטת הבעל. אם כי, מדבריו ב'''שיירי הקרבן''' (ד"ה סנדלה), נראה שאכן מדובר במיטת הבעל.
+ ===ייחוד===
+הרמב"ם והשו"ע פסקו להלכה את הירושלמי, שאם רואים את האישה והרוכל יוצאים ממקום אפל, עולים יחד מבור, או שנכנסו לחדר יחד וסגרו את הדלתות- הרי זה דבר מכוער. שלושת מקרים אלו הם צורות שונות של ייחוד, ונבוא לבררם בזה אחר זה.
+====יוצאים ממקום אופל====
+על הדין הראשון, של יציאה ממקום אופל, כתב '''מהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל לג) שמדובר במקום סתר ומיוחד לעברה. '''המבי"ט''' (א רפז), דימה דין זה לדין העלייה מהבור, שזה מקום שאין רגילים להיכנס אליו, בדומה לבור. '''הרמ"א''' (שו"ת רמ"א יב) חולק על דין זה, וסובר שגם במקום שעלולים להיכנס אליו- זהו דבר מכוער. '''בית המאיר''' (הובא בשו"ת רע"א מהדורה קמא ק) מוכיח שבמקרה של עמידה ברחוב, אפילו '''הרמ"א''' יסבור שזה אינו דבר מכוער.
+להלכה, '''רבי עקיבא איגר''' (שו"ת רע"א קמא צט) פסק כדעת '''המבי"ט'''  ו'''המהרש"ל'''. '''רבי עקיבא איגר''' הוכיח זה מלשון הירושלמי, שכתב: "יוצאים ממקום אופל", כלומר זהו מקום שאיש לא עובר בו, ולכן ראו אותם רק ביציאתם ממקום האופל. דיון זה הובא להלכה ב'''פתחי תשובה''' (ו).
+'''הרמ"א''' (שו"ת רמ"א יב) חידש שדין זה קיים רק כאשר ראו את שניהם יוצאים יחד ממקום האופל. במקרה ולא- אנו תולים להקל שמא הם לא היו שם יחד, או שמא היה שם איתם אדם נוסף.
+====מעלים זה את זה מן הבור=====
+דין זה, כאמור, הובא להלכה ב'''שו"ע''' וב'''רמב"ם''', ולא התעורר עליו דיון בפוסקים.
+====נכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות====
+'''הרשב"א''' בתשובותיו (א, אלף ורנ"א), כתב שדין זה קיים רק במקרה בו נכנסו לחדר ונעלו את החדר. הובאו דבריו להלכה ב'''בית יוסף''' (אה"ע יא), וב'''רמ"א''' (אה"ע יא א).
+'''רבי עקיבא איגר''' מבין ש'''הרשב"א''' ו'''הרמ"א''' (שו"ת רמ"א יב) מדברים במקרה בו נכנסו האיש והאישה יחד לחדר, ולא שאחד מהם היה בחדר קודם. בנוסף, הגפת הדלתות צריכה להיות מיד לאחר הכניסה לחדר.
+חולק עליו '''בית המאיר''' (הובאו דבריו בשו"ת רע"א מהדורה קמא קב), וסובר שדברי '''הרשב"א''' הם כפשוטם, ונאסרים בכל מקרה בו נכנסו שניהם לחדר ונעלו את הדלת. הוא מוכיח את דבריו מדברי '''הסמ"ג''' (עשין מח), שכתב: "או שנכנסו זה אחר זה וסגרו את הדלת" בניגוד ללשון הרמב"ם שכתב: "והגיפו הדלתות". מדיוק זה נראה ש'''הסמ"ג''' מבין שהגפת הדלתות אצל הרמב"ם היא נעילת הדלת. דיון זה הובא ב'''פתחי תשובה''' (ח).
+על ראייה זו של '''בית המאיר''' חולק '''מראה הפנים''' (כתובות ז ו), וסובר שלדעת הרמב"ם, גם סגירת הדלת בלא נעילה-תחשב כדבר מכוער. וכך גם כתב ה'''אברהם יגל''' (אישות כד טו).
+====איסור ייחוד====
+'''רבי עקיבא איגר''' (שו"ת, מהדורה קמא צט), מוכיח שאיסור ייחוד אינו נכלל בגדר דבר מכוער. הוא מוכיח מכך שיש שוני בפסיקה ברמב"ם בין היוצאת בדבר מכוער, לבין אשת איש שנסתרה עם אחר.
+כדבריו פסק '''ערוך השולחן''' (יא ז), שאין אוסרים בייחוד אפילו על הנטען.
+===גיפוף ונישוק===
+גיפוף ונישוק נחשבים אף הם לדבר מכוער, כך ב'''ירושלמי''', ב'''רמב"ם''' וב'''שו"ע'''.
+מדברי '''הרא"ם''' (כה) נראה שדין זה קיים גם כאשר אין חשש שאירעה זנות ממשית ביניהם. '''הח"מ''' (ג) מסתפק האם יש צורך שהכיעור יתרחש לאחר ייחוד, או שדי בכך שיש כיעור ביניהם. '''הנודע

הבדלים בין גרסאות בדף "הנטען על האישה"

תפריט ניווט

חיפוש