הבדלים בין גרסאות בדף "גויים בקיום מצוות"

אך ב'''יד רמ"ה''' נראה שלא סובר כרמב"ם. דב'''סנהדרין''' (נח ב) הביאה הגמרא את דברי ר"ל דגוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו, ואמר רבינא שאסור אפילו שבת ביום שני בשבוע שאינו יום הרגיל בקביעת שבת. והנה גרסת '''מהרש"ל''' שם היא דמקשה הגמרא על דברי ר"ל "פשיטא" ומתרצת "אמר רבינא לא נצרכא אלא לשני בשבת" ולפי גרסה זו ודאי שא"א לסבור כמו ה'''רמב"ם''' שהרי דין זה אינו פשוט כלל דשאר מצוות מותר לגוי לקיים והוא מקבל שכר על זה? ובאמת ה'''מאירי''' להדיא לא גרס כך אלא כגרסתינו. אך '''ביד רמ"ה''' (סי'  גרס כגרסת מהרש"ל ופירש "ומתמהינן פשיטא דקא ס"ד דבשביתה שהוא לשם חובה קמיירי כגון הערביים ששובתים ביום ו' לשם עבודה זרה, ואפילו היכא דשובתים בשבת לשם שמים כיוון דלא איפקוד עלה הוה ליה גזל וכו'".  וכדבריו כתב הרשל"צ הרב המג"ן (רבי משה גאלאנטי) בספר קרבן חגיגה (סי' מ"ד).   

ורש"י אמנם דחה גרסה זו אך מטעם אחר "פשיטא לא גרסינן, דהא טובא קמ''ל דאבני אדם קאי" כלומר שאין לגרוס פשיטא בגמרא דר"ל השמיענו טובא שהרי פשט הפסוק בפרשת נח מיירי בעונות השנה שלא ישבותו ופירש ר"ל דקאי גם על בני אדם. ולכאורה מדבריו משמע שגם הוא סובר כיד רמ"ה דאל"כ היה צריך לדחות את הגרסה מטעמו של הרמב"ם דדינו של ר"ל עצמו אינו פשיטא כי את שאר המצוות מותר לגוי לקיים. אבל נראה שאין זו ראיה דהא בלא"ה יש להקשות לפירוש רש"י (שם ד"ה גוי ששבת) שפירש דאיסור השביתה של הגויים הוא אפילו לא לשם מצווה אלא אפילו לקביעת יום מנוחה בעלמא "גוי ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא' יום ולילה לא ישבותו" וא"כ טובא קמ"ל ר"ל דמנ"ל שדבר זה אסור להם? אלא ע"כ שכוונת רש"י דריש לקיש השמיענו שהפסוק מיירי בבני אדם ולא בעיתים שבשנה וממילא החידוש הוא הדין היוצא מהפסוק שאסור לגוי לשבות ולא הסבר פשט הפסוק בלבד, וממילא אין כלל ראיה שלא סובר כדעת הרמב"ם, שהרי אפשר שגם לשיטתו החידוש של הפסוק שמביא ר"ל מעבר להסבר פשטו הוא שאת שאר המצוות מותר לגויים לקיים.

ובספר חסידים (סי' תר"צ) ג"כ נראה כדעת הרמב"ם, שכתב "גר אחד בימים קדמונים שבא להתגייר וכבר קיבל עליו כל המצוות, מצוות עשה לעשות וכל מצוות לא תעשה שלא לעשות והיה מבקש שימולו אותו, והיה אחד מאכילו נבלות וטרפות... אמר לו חברו... כבר קיבל כל המצוות עליו איך יתכן להאכילו נבלות וטרפות?". משמע שיש עניין למי שאינו יהודי כי עוד לא מל וטבל לקיים את המצוות, דא"א לומר שהתקבל כגר תושב שהרי אפילו לשיטת אחרים (ע"ז סד:) גר תושב אינו מקבל עליו שלא לאכול נבלות וטרפות. ואולי י"ל שכוונת ספר חסידים לומר שאמנם אין כלל עניין לקיים מצוות בגויותו, אך כיוון שהוא סבור בדמיונו שיש איזה עניין בקיומו את המצוות איך יתכן לצערו ולמנוע ממנו זאת, וזה דין בין אדם לחברו ולא בין אדם למקום. והכי מסתבר מלשונו שכתב "ואיך יתכן" משמע בעיה מוסרית. ולפי"ז ספר חסידים הוא דעת יחיד שמצד אחד מתיר לגויים לקיים מצוות דלא כיד רמ"ה, ומצד שני הם לא מקבלים עליהם שכר דלא כרמב"ם.     

ורבינו ירוחם (ספר תולדות אדם וחוה נתיב י"ז ח"ו) כתב "אסור למול את הגוי שלא לשם גרות. כך כתבו הגאונים בתשובה" והביא הרמ"א את דברי רבינו ירוחם בדרכי משה (יו"ד ס"ס רס"ג) וכך פסק בהג"ה (רס"ג,ה). ולכאורה מפורש להדיא שסובר לא כרמב"ם, דאת הגמרא בע"ז (כו:) שאמרה "ת"ר ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר לאפוקי לשום מורנא דלא" שפירש הרמב"ם בתשובה (בלאו סי' קמ"ח) שהכוונה שרק משום מורנא אסור אבל כל השאר מותר, פירש רבינו ירוחם להיפך, שרק לשם גרות מותר וכל השאר אסור וא"כ לכאורה כך סובר גם בשאר מצוות. אך נראה שזה תלוי במחלוקת הפוסקים, דבלבוש (שם) כתב שטעמו של רבינו ירוחם הוא "שלא להחתימו בחותם אות ברית קודש" וא"כ ה"ה לשאר המצוות שאיננו רוצים שיגע במצוות הקדושות של ישראל. אך הט"ז (שם סק"ג) כתב דטעמו של רבינו ירוחם הוא "דאמרינן דאברהם אבינו עומד ומבחין מיהו שנימול ואינו מניחו לגהינום, וזה שמל את הגוי מבטל סימן המילה בישראל", משמע שמיירי דווקא במילה שהיא סימן לקשר בין ישראל לקב"ה ולכן איננו רוצים שאחר יסומן כך. ושמא זו גם כוונת הלבוש דמצוות מילה מיוחדת כי היא "חותם אות ברית קודש".

ולהלכה בשאלת המילה, כתב הש"ך (שם סק"ח) דדברי הרמ"א נסתרים מלקמן (רס"ח,ט) דשם פסק השו"ע דגוי שרוצה למול, אם זה לשם רפואה אסור למולו, ואם זה לשם מילה מותר, ולא חלק עליו הרמ"א שם וגם הלבוש (שם) כך כתב. וא"כ דבריהם סותרים שהרי הם הם דברי הרמב"ם (מילה ג,ז) כלשונם, שפסק שאפשר למול גוי שלא לשם רפואה?. אך תירץ קושיה זו בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רט"ו) דהשו"ע דקדק בלשונו, דהרמב"ם (שם) כתב "אם נתכוון הגוי למילה מותר לישראל למול אותו" אך השו"ע (שם) כתב "אם נתכוון הגוי למילה מצווה לישראל למול אותו" וביאור החילוק נעוץ בדברי הכס"מ עצמו שפירש את הרמב"ם בהלכות מילה (שם) שכוונת הגוי שבא לשם מילה היא להתגייר דאל"כ לא נמול אותו, ולכן שינה וכתב לשון מצווה. וא"כ גם השו"ע סובר שמותר למול גוי רק אם מתכוון לשם גרות. וכן פסק בשו"ת הר צבי (שם).