הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

כך גם מדייקים את שיטת '''הראב"ד''': ברמב"ם כתב שעל 24 דברים בית דין מנדים את מי שעושה אותם, ואחד מהם הוא "המכשיל את העיוור". הראב"ד טרח להגיה "כגון המכה את בנו הגדול" (מבואר בגמ' מו"ק יז. שזו הכשלה בעבירה, כי הבן עלול לבזות או להכות את אביו בחזרה), ומשמע שהבין שהמכשיל עיוור ממש, אינו כלול בפסוק זה{{הערה|ראב"ד הלכות ת"ת {{ויקיטקסט|רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו יד|ו יד}} כך דייק מדבריו ה'''ב"ח''' (יו"ד שלד), הובא גם ב'''הגהות הגרי"פ פערלא''' לרס"ג (לאוין נ"ה).}}.  

ו'''בגמ'''' (ע"ז ט"ו) איתא שאסור למכור לגויים כלי זיין משום לפנ"ע, וכ"פ '''הרמב"ם''' {{ויקיטקסט|רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב|רוצח יב}}, ובפשטות זה כמו שימת מכשול פיזי לפני עור. גם ב'''תוס'''' (ע"ז כא. ד"ה אלפני, בתי' השני) שכתב: "א"נ, כיון דאיסור שכונה (הוא כדי) שלא יבוא היזק לישראל, קרי ליה מכשול לפני עור", משמע שיש לפנ"ע בכפשוטו. {{הערה|אם כי אולי י"ל שזה דין דרבנן "משום" לפנ"ע, ולכן קוראים לזה בגמ' כך. ולרמ"ה דלהלן שמקור איסור ההיזק הוא מפס' זה, מובן יותר מדוע קוראים לזה כך.}}.  

אולם לגופו של ענין, ודאי שאסור מדאו' להניח מכשול לפני עיוור, והנידון הוא רק האם זה כלול באיסור המיוחד של "לפני עיוור לא תיתן מכשול". ב'''מנחת חינוך''' כתב שפסוק "ארור משגה עור בדרך", כן מדבר על מכשיל ממש, (אם כי יש לציין שה'''משנה למלך''' (מלו"ל ד ו, ד"ה כתב הרב) אומר שאולי גם פסוק זה מדבר רק על עצה רעה או הכשלה באיסור). וב'''ספר המצוות לרמב"ם''' {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצח|ל"ת רצח}} כתב: "הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצנו ובבתינו... ולא תשים דמים בביתך...", וכן כתב בחלק העשין (קפ"ד) במצוות מעקה: "הוא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו... ועשית מעקה לגגך...", ואם צריך להסיר, כ"ש שלא לשים. אולם יש להבדיל בין איסור לפני עיוור, לאיסור "לא תשים דמים בביתך" ו"ועשית מעקה לגגך"{{הערה|ב'''גמ'''' ב"ק (טו:) כתוב "תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר 'לא תשים דמים בביתך' (דברים כ"ב)". עוד כתוב בתורה "ועשית מעקה לגגך", וכך גם פסק הרמב"ם בסהמ"צ רצ"ח כנ"ל למעלה. וא"כ עולה השאלה מדוע נצרך פסוק זה של לפנ"ע לא תתן מכשול?

עוד יש לציין בענין זה, לאיסור מזיק, שנאמר בתורה רק חיובי התשלומים של המזיק, אולם לא נתבאר במפורש מהו האיסור בעצם פעולת ההזקה. ועמדו בזה רבותינו{{הערה|ראו בענין זה ב'''קהילות יעקב''' ריש מס' ב"ק מה שכתב ד' אופנים.}}, וב'''חידושי הרמ"ה''' (על בבא בתרא, ב קז) כתב שמקור האיסור להזיק הוא מלאו דלפני עיוור, וא"כ ודאי פירש שפס' זה כולל גם את מכשול כפשוטו{{הערה|כך דייק ב'''קובץ שיעורים''' (ב"ב אות ע"ז), אולם '''הגרי"ז גוסטמאן''' (קונטרסי שיעורים, ב"ב, נושא ט' שיעור א' אות ד') ביאר את הרמ"ה באופ"א, דכוונתו שהכשיל את עצמו באיסור.}}.

לשון '''הרמב"ם''' בפירוש המשנה {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ו_ג#פירוש_הרמב"ם|תרומות ו ג}} היא: "...עובר על הכתוב שאמר ולפנ"ע וגו' אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייעו לאותו עובר". ומשמע דווקא אם באמת עבר את העבירה. כך גם משמע מהלכותיו (הל' רוצח ושמיה"נ יב יד) שכתב "כל המכשיל עור בדבר", ולא כתב "הנותן מכשול"{{הערה|הגהות '''הגרי"פ פערלא''' לרס"ג, וכ"כ גם '''שדי חמד''' כללים ו' כ"ו י"ח, ועוד.}}, וגם '''רס"ג''' ו'''החינוך''' נקטו "המכשיל" ולא "הנותן מכשול".  

גם בריטב"א (קידושין מ"ב וב"מ י: בשטמ"ק) שכתב שאין לפנ"ע בקידושי גרושה לכהן, כי אין איסור עד דבעיל, מוכח שאין לפנ"ע עד שנכשל{{הערה|'''הגרי"פ''' מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה דוחה לא תעשה, אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור.}}. כשיטה זו כ"כ גם ב'''שו"ת פני יהושע'''{{הערה|סבו של בעל חידושי פני יהושע על הש"ס}} (חו"מ ט), וב'''שו"ת פרי יצחק''' (ב מט).

אולם '''בה"ג''' '''ר"א הזקן''' '''ר"י אלברגלוני''' '''ר"ש אבן גבירול''' '''סמ"ג''' (ל"ת קס"ח) ו'''סמ"ק''' (קע"ב), נקטו לשון של 'נתינת המכשול' ולא 'כשלון'. וכצד זה כך נקטו '''יד מלאכי''' (כלל שסז), שעובר מיד בנתינת המכשול, וכך ס"ל גם ל'''חזו"א''' ולגרח"ע ב'''שו"ת אחיעזר''' (ג פא א ו).

בגמ' {{ויקיטקסט|מועד קטן יז א|מו"ק יז.}} "אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול גאמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול". ואפשר לדייק שעובר מיד בלפנ"ע דאל"ה מדוע צעקה על התלמיד, וב{{ויקיטקסט|קידושין לב א|קידושין לב.}} אפשר לדייק הפוך: "רבה בר רב הונא דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח", והגמ' שואלת "ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול?", ומשמע שעובר רק אם הוא באמת יכעס. {{הערה|וכ"כ גם ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל"ח ד'). אמנם בלא"ה כתבו מטעם אחר ב'''שו"ת מחנה חיים''' (ח"א סי' מ"ז), ובספר '''יד מלאכי''' (כלל שס"א), דשם מיירי בלפנ"ע דרבנן (כי זה רק ספק שמא יעבור. ראה להלן).  וע"ע בנדו"ד ב'''קהילות יעקב''' (ע"ז ג ב).}}

ו'''הגרי"פ פערלא''' מוכיח עוד מהגמ' (ב"מ עה:) שאסור להלוות בלי עדים משום לפנ"ע, וקשה שעשה (דהלוואה) דוחה לא תעשה (דלפנ"ע), אלא ע"כ שלא עובר עד שנכשל ואז אין את העשה ולכן אסור{{הערה|מאידך, '''יד מלאכי''' כתב להוכיח שעובר מיד, מדברי '''שו"ת מהר"א ששון''' (קסב) שהמלוה בריבית עובר באיסור מיד בשעת ההלוואה, וכתב ב'''כנסת הגדולה''' (יו"ד ק"ס הגהת הטור אות ו') שגם הלווה עובר מיד, משום לפנ"ע. וכ"כ גם ב'''תשובת הר"ן''' (עג) פ"ט, וא"כ מוכח שיש איסור לפנ"ע מיד. (ויש לעיין בדבריו, דהרי חשיב שכן נכשל ממש). {{ש}}ועל ראיית הגרי"פ יש לעיין, אולי האיסור בעשייתו אלא שעובר רק כשנכשל, וכאופה בשבת, (ראו לקמן לגבי חיוב מלקות).  {{ש}} עוד יש לדון, אם דומה ל'''פסקי תוס'''' בזבחים (אות ס"ט) על התוס' שם (צז:) שכששובר עצם בפסח ואוכל התוך, מקרי עשה דוחה ל"ת "בעידניה" כיון שאין דרך אחרת, וראו גם ב'''קובץ הערות''' (לו ד).  {{ש}}ונקודה שלישית שיש לדון על דבריו, שאולי אין פה עדל"ת אף אם עבירת הלפנ"ע הינה מיד בשעת הלוואה, משום שמצות הלוואה היא בין אדם לחברו כצדקה וכדומה, ובמצוות כאלו העיקר זה התוצאה, ואם כן אם במעשהו יהא לשני נזק מצד ששם לו מכשול, כבר אי"ז "הטבה", ולא שייך לומר שיש פה "עשה". וראיה לזה שהעיקר התוצאה, - שמצוות כאלו אין צריך כוונה בהם לכו"ע (ראו המחלוקת בשו"ע או"ח ס ד), כ"כ '''קובץ הערות''' (בסוה"ס ב"דוגמאות לביאורי אגדות" ג), וב'''אהבת ציון''' (דרוש יד) בשם הנוב"י, '''אמרי בינה''' (או"ח יד), ו'''שו"ת יביע אומר''' (ו יו"ד כט). (ובב"מ פב: לכאורה זו מחלוקת תנאים, ואולי עוסק במצוה פטמ"ה שאני כי הדחיה ב'גופו' ולא ב'קיום', ולכן אף שיש מצוה תמיד מ"מ אין דחיה לחיוב השני. אמנם ב'''קובץ הערות''' (סט ט י) וב'''הגהות רעק"א''' (שו"ע או"ח י) משמע שגם בעדל"ת הדחיה היא ב"אדם" ולא ב"מצוה"). וזה ככל שאר "מצוות מעשיות" שא"צ כוונה - כ"כ ב'''שו"ת שאלת יעב"ץ''' (ב צז), ו'''קובץ שיעורים''' (כתובות רמז). וראו כעי"ז בפרי מגדים (או"ח קסט ג).}}.

וב'''מנחת אשר''' תלה בזה מחלוקת ראשונים נוספת: בגמרא מבואר שאסור להפריש תרומות ומעשרות שלא מן המוקף. ומבואר שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומבואר שחבר שנתן לעם הארץ דבר שאינו מעושר, החבר יפריש על מה שביד העם הארץ, אף שיש איסור להפריש שלא מן המוקף, כי ניחא ליה לעשות איסור קטן (של הפרשה שלא מן המוקף) כדי שהעם הארץ לא יעשה איסור גדול (של אכילת טבל). אמנם בגמ' (שבת ד.) יש ספק אם מותר לעבור על איסור קטן כדי להציל אחר מאיסור גדול. וכתבו הראשונים שזה שונה מחבר שמפריש שלא מן המוקף, כי שם החבר הוא זה שגרם לע"ה שיעבור על האיסור, ולכן הוא מעדיף לעשות איסור קטן כדי להצילו. ובראשונים יש ניסוחים שונים לחילוק זה. '''תוס'''' (שבת ד) כתב בסתם, שהאיסור נעשה על ידו. אך ב'''תוס' רא"ש''' כתב "דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו '''הוי כאילו הוא אוכלו'''". ובדברי '''המאירי''' הדברים מוצגים כמחלוקת "חכמי הצרפתים" עם "חכמי הדורות": שהמאירי כתב בשם חכמי הצרפתים, דניחא ליה לחבר לעבור על איסור קטן של הפרשה שלא מן המוקף כדי שהעם הארץ לא יעבור על איסור חמור של אכילת טבל, "שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו", "וחכמי הדורות מוסיפים בתי' זה, שאף החבר אילו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה". וצ"ב מה באו להוסיף. ולהנ"ל נראה דפליגי אם הלאו דלפנ"ע הוי לאו בפני עצמו או סניף מעבירת המכשול.  

ומקור לשיטה שהמכשיל עובר איסור כמו הנכשל, איתא גם ב'''רש"י''' עה"ת (במדבר ל טז) "ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין". גם בגמ' נדרים (מח:) איתא "ויהא עוון תלוי בראשו", ומשמע שאם בגללו חטאו ה"ז עולה לחובתו{{הערה|ראו גם ב'''ספר חסידים''' (אות ס"א) גבי הנותן צדקה לרשע, "ולא עוד אלא שנחשב לו עוון". (וכעי"ז גם בגמ' שבת (נד:) גבי חיוב מחאה, ש"פרתו של ר"א היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים"). וראו עוד ב'''שער הציון''' (תר"ח סק"א) משבועות ל"ט וסנהדרין כ"ז.}}.

'''בגמ'''' (ב"מ עה:) אמר רב יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפנ"ע וכו'. וב'''רש"י''': "שעולה על רוחו של לוה לכפור". וב'''ריטב"א''' כתב: שמא ישכח. ויש שלמדו מהכא שאיסור לפנ"ע נאמר בין בנכשל שוגג (כפירוש הריטב"א), בין במזיד (כפירוש רש"י){{הערה|ב'''לחם משנה''' (מלו"ל ב ז) כתב על דברי רש"י שא"כ גם במלוה בעדים יש חשש שיטען פרעתי, ולכן אומר שוודאי לאו ברשיעי עסקינן, אלא הכונה כריטב"א שמא ישכח ויכפור. ולכאורה אפשר להוכיח ש'''אין''' לפנ"ע במזיד, מהא דאין חיוב להתנות בהלוואה "אל תפרעני אלא בעדים", אמנם יש לדחות שזה רק ספק שמא יכשל בעבירה (ראו להלן) ועוד שיש חזקת כשרות, והלח"מ רק טען על רש"י שאם נחשוש אז גם עדים לא יעזרו.}}.

וב'''גמ'''' (חולין לג) לכאורה רואים שיש איסור, כי כתוב שאסור לזמן נכרי על בני מעיים אף שישראל לא מצווה על זה, אמנם ב'''שו"ת אגרות משה''' (יו"ד ח"א ג) כתב דשאני התם שאת איסור אבר מן החי יש גם לישראל, אלא שבמקרה זה של בני מעיים לגוי זה נכלל באיסור ולישראל לא. ויש לדון עוד, ומ"מ גם ב'''שו"ת טוב טעם ודעת''' (ג ב לב) כתב כן, ושם כתב גם על חגיגה י"ג ששייך איסור בישראל כבגוי כשמלמד לבתו תורה, וכן על ב"מ י: תירץ ששייך איסור בישראל כבכהן בשאר חייבי לאווין, א"נ דחשיב בר חיובא כיוון שמצווה על קידוש הכהן משום "וקדשתו".

ב'''גמ'''' (ע"ז ו.:) איתא, "...והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשול" ... הכא במאי עסקינן - דקאי בתרי עברי דנהרא" וב'''רש"י''': "דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל". וכך כתבו גם ב'''רי"ף''', '''רא"ש''', '''סמ"ג''' (ל"ת קסח) ו'''ריטב"א''' (שם, וכתב 'וכן הלכה').  

אולם ה'''רמב"ם''' לא הביא לחילוק זה (הל' רוצח ושמיה"נ י"ב י"ד וספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|רצט}} ובעוד מקומות רבים בס' היד), וכבר עמד ע"כ ב'''מנחת חינוך''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14092&st=&pgnum=19 רלב ג ד"ה וכעת]). ובהג' '''הגרי"פ פערלא על הרס"ג''' (ח"ג דף ר"ח) מביא שגם ה'''בה"ג''' בהל' אבר מן החי לא חילק בין חד עברא לתר"ע. וכתב שם הגרי"פ שס"ל לרמב"ם ובה"ג שסוגיא דגמ' בב"מ (ה:) חולקת על חילוק זה דע"ז ו', והלכה כבב"מ, וכעי"ז כתב ב'''שו"ת מטה לוי''' (ח"ב יח) דס"ל לרמב"ם שסוגיא דגמ' בסנהדרין (נה) פליגא. (יש לציין ל'''רדב"ז''' (נזירות ה כ, וכעי"ז בהלכות אבל ג ה) שכן כתב על הרמב"ם שם "היינו דקאי בתרי עברי דנהרא").  

ובגדרי חד עברא, ב'''שו"ת חוות יאיר''' (קפה) כתב שאם יכול להשיג רק ע"י טרחה לא חשיב חד עברא, ורק אם "ישנו במציאות לרוב איך שיבוקש ובלי טורח" אז חשיב ח"ע, ולכן אוסר למכור איסור למומר בהקפה. וכגדר זה כתב גם ב'''יד מלאכי''' (שסג) מה'''פרי חדש''' (או"ח תצו דיני מנהגי איסור כלל כג), וב'''שו"ת כתב סופר''' (יו"ד פג ד"ה ומ"ש).

ויש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, שאם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש, שם אסור אף בח"ע משום מסייע, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין בזה שום איסור. וב'''טורי אבן''' (חגיגה יג באבני מלואים) כתב שאם העבירה מזומנת לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב, אין אפילו איסור דרבנן כי אם לא היה נותן לו היה לוקח מעצמו ומה עשה.  ו'''בגמ'''' ב"מ (עה:) איתא, שערב ועדים בהלוואת ריבית עוברים משום וכו', ולא כתוב שעוברים משום לפנ"ע. ואומר שם ה'''תוס'''', דזמנין דעברי אלפנ"ע כגון אם לא היה מלוה בלעדיהם, וזה לא כתוב בגמ' משום דלא פסיקא ליה. ורואים שמלוה ולוה (שכן כתובים בגמ') עוברים על לפנ"ע תמיד, ולכאו' צ"ב מאי שנא מעדים. ולחילוק הנ"ל אתי שפיר, כי המלוה והלוה הינם ממש חלק ממעשה העבירה.  וכחילוק זה כתב גם ב'''יד מלאכי''' (שסה), וכתב שם שאמירה לצדוקי שיעשה מלאכה ביו"ט חשיב כעצם האיסור כיוון שאי אפשר לעשות את המלאכה בעל כרחו של בעה"ב.  אמנם ב'''שו"ת דברי מלכיאל''' (ח"א חו"מ קג) כתב שבמשתתף במעשה יש איסור דאורייתא דלפנ"ע גם בחד עברא, וכך גם מסביר את הרמב"ם דלעיל. ואי"ז כנ"ל שאמרו שיש איסור דר'.

ב'''שו"ת הרדב"ז''' (הביאו ב'''יד מלאכי''' שס"ו) כתב חידוש, שגם בחד עברא, אם הנכשל שוגג, המכשיל עובר בלפנ"ע דאורייתא, והטעם משום שודאי שהנכשל יעבור ע"ז. וב'''שדי חמד''' (ו' כ"ו ד') מביא ש'''מהרלנ"ח''' (רס"י קכ"א) חולק ע"ז וס"ל שלא שנא מכל ח"ע.  

ובשו"ת יהודא יעלה (למהר"י אסאד, או"ח סי' ד') הביא מתוספתא דדמאי סופ"ב שמשמע שיש איסור, אך שם יש טעמים מיוחדים של סכנה שאני ושאין מאכילין טהרות לעם הארץ. והמגי"ה שם מביא שמהגמ' ב"מ י' יש להוכיח שיש איסור לפנ"ע, כי קידושי גרושה לכהן בלי ביאה הוי איסור דרבנן ולא דאו'. ומהר"י כותב שם לבסוף, שצ"ל שתוס' בחגיגה י"ח שאומר שאין איסור הוא רק להו"א של רבה בע"ז ט"ו, וקי"ל שאסור, ואומר שכן פסק הרמ"א באו"ח סי' קס"ג. (לשון הרמ"א הוא 'משום לפנ"ע', ויל"ד אם זה ממש לפנ"ע או רק דר' משום לפנ"ע הואיל ומסייע. ועי' שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' ק' שכ"כ אההיא דב"מ עה:).

ובדבר שאינו איסור ממש, כגון לגבי 'נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה', שאיתא בגמ' (נזיר כג.) שצריך ע"ז כפרה משום מחשבתו הרעה, הנה יש לדון האם במכשיל חברו בזה יעבור בלפנ"ע. ובספר 'חפץ חיים' (הל' לשה"ר כלל ד' סע' י"א בבמ"ח אות מ"ו), הוכיח מדברי התוס' בקידושין לב. שעובר על לפנ"ע. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (לבעל 'בן איש חי') סו"ס ת"ז, ובספר מנחת אשר (ויקרא ל"ח ה').

ולכאו' מהגמ' בקידושין מא. יש ללמוד שאין לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור, דאיתא שם שמצוה לקדש אשה בו יותר מבשלוחו... א"נ איסורא נמי אית בה ד'אסור לקדש את האשה עד שיראנה'.  ולכאורה קשה אם כן למה כתבה המשנה 'בשלוחו' אם הדבר אסור,  ועוד קשה דא"כ הקידושין הוו מצוה הבאה בעבירה, (אף שזה לא יותר מאיסור דרבנן, עי' רש"י פסחים לט. שמצוה הבאה בעבירה לא יוצא אף אם העבירה היא מדרבנן, אך עי' גם תוס' בנדרים י' ד"ה אדם, שרואים לא כך, וע"ע בשו"ת נודע ביהודה סוף חחו"מ מש"כ מחתנו, וראו שדי חמד כללים מע' מ' כלל ע"ז אות ז', ושו"ת מהר"י אתרא סי' ק"ס),  ועוד קשה שזה שליח לדבר עבירה ולא מהני שליחותו (אף שזו עבירה דרבנן, עי' משנה למלך הל' רוצח ב' ב', וראו נודע ביהודה קמא אה"ע סי' ע"ה והלאה),  ועוד שלכאו' האשה עברה על לפנ"ע.  ובתוס' שם כתב בסוד"ה אסור, שאנו מקדשין אפי' קטנות וכו', כי אם יש סיפק לאדם לתת לבתו נדוניא שמא אח"כ לא יהא לו ותשב בתו עגונה לעולם. וגם בזה יל"ד האם מפני חשש ברמה זו הותר לעבור על איסורים דרבנן?  ומכל זה נראה פשוט, שאי"ז איסור ממש אלא רק 'עניין גדול' לא לנהוג כך .  ועיין ברש"י שם בד"ה דו, שאומר שלאיש יש איסור כשמקדש, ולאשה אין וכל העניין שלא תעשה שליח הוא רק משום מביו"מ, ולכאורה קשה שאם האיש עובר על איסור גם האשה עוברת בלפנ"ע?  

עוד אפשר להוכיח לגבי נידון זה, מהגמ' בחולין דף ז', שמשמע שיש לפנ"ע ב'עניינים'. דאיתא שם בגמ' שר' פנחס בן יאיר אמר לרבי שלא רוצה לאכול אצלו משום שיש לו פרידות שכרעיהם לבנות וכו', ורבי אמר שימכרם ורפב"י אמר שלפנ"ע לא תתן מכשול. ע"כ.  והיה נ"ל שאיסור זה של פרידות לא הוי איסור ממש, כי לא מסתבר שרבי היה עובר ע"ז ועוד שאם זה היה איסור גמור מסתמא לא היה איסור בל תשחית שם בגמ' בהריגתם, וכבב"ק טו: ברש"י, וא"כ משמע שיש לפנ"ע גם בכזה איסור.  אך גם זאת אפשר לדחות בקל, שגם איסור זה של לפנ"ע שכתוב שם אינו 'איסור' אלא עניין משום הפס', וכמו האיסור להשהות הפרידות.  

(וכך גם משמע מאיסור בל תשחית ששם, שהרי אי"ז איסור כיוון שזה לתועלת, עי' שו"ע הרב הל' שמירת הגוף והנפש אות ט"ו , וע"כ שזה רק עניין, ומעניין הדבר שבגמ' שם אין 'עין משפט' ע"ז).

ועוד אפשר להוכיח מהגמ' (עבודה זרה ט"ו) שמכירת בהמה דקה לכותי תלוי במנהג המקום (שאולי אסור כי שמא ימכור לגוי), ונראה שטעם מנהגים אלו נובע מהמשנה בפסחים (נג.) "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים מוכרין ושלא למכור אין מוכרין", שאלו שנהגו לא למכור לגוי הם אלו שנהגו לא למכור לכותי כי שמא ימכור לגוי, ורש"י אומר שיש שנהגו שלא למכור "דהחמירו על עצמם משום גסה", ובע"ז שם מבואר שאסור למכור לכותי משום לפנ"ע שמכשילו שימכור לגוי ויעבור על איסור, וא"כ רואים לכאורה שיש לפנ"ע גם בדבר שרק החמירו על עצמם.  

גם ב'''יד מלאכי''' (שס"א), מסביר את הגמ' בנדרים סב: לגבי מסייע, וא"כ לפירושו יש איסור מסייע בגוי.

מבואר ב'''גמ'''' ע"ז טו: שיש איסור לפני עיוור בישראל שימכור לישראל או לגוי. וב'''תוס'''' מסביר שם שהאיסור משום שהכשיל את הישראל באיסור 'לפנ"ע', (וביתר ביאור כתבו בתוס' ר' אלחנן בריטב"א ובר"ן).

ב'''משנה''' (שביעית ה' ו') איתא (גבי מכירה לחשוד על השביעית): "זה הכלל, כל שהוא מיוחד לעבירה, אסור, לאיסור ולהיתר מותר". וב'''גמ'''' (ע"ז טו:) איתא "אלא אמר רב אשי, כל היכא דאיכא למתלי תלינן ואע"ג דמצווה (וא"ו שרוקה), וכל היכא דליכא למתלי לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה". וא"כ רואים שאין איסור לפנ"ע נוהג מתי שאפשר לומר שלקח זאת לשימוש מותר, וכ"פ ב'''רמב"ם''' (הל' שמיטה ויובל פ"ח ה"ב והלאה).  

וב'''גמ'''' בנדרים (ס"ב) מו"ק (י"ז) וקידושין (ל"ב), רואים לכאורה שיש לפנ"ע בספק יעבור. וב'''שו"ת מחנ"ח''' שם תי' דמיירי באיסור דר' (וכנראה שיש רגל"ד), וכ"כ ב'''יד מלאכי''' (שס"א). וב'''שו"ת בנין ציון''' לערל"נ (סי' ט"ו) חולק ע"ז, כי ס"ל שלפני שעת עבירה אין אפי' איסור דר', ומתרץ שאולי מיירי שלא יכלו לקנות במקום אחר. ע"ש.  וב'''חפץ חיים''' (הל' לשה"ר ריש כלל ט' בהגהה) כתב, שבגמ' הנ"ל "הדבר קרוב לודאי שיחטא על ידו" ולכן כתוב שעובר בלפנ"ע, (ולא כב'אל יספר טובתו של חברו שמא יבוא לידי גנותו' שאין שם לפנ"ע כיוון שאי"ז קרוב כ"כ שיחטא).  וב'''שו"ת יחוה דעת''' (ח"ג, בהערה בסו"ס ס"ז), כתב לגבי הגמ' בנדרים שכתוב שצריך רוב לקולא כדי לתלות בהיתר, ששאני שם שיש בעובדי האש רוב שקונים עצים לע"ז ולכן צריך רוב אחר לקולא, (ומביא שכ"כ הגרי"א ספקטור ב'''שו"ת עין יצחק''' או"ח י"ג, וראו ב'''קרן אורה''' על הגמ' שם).   

וב'''גמ'''' ב"מ עה: איתא שאסור להלוות בלא עדים, לכאו' רואים שיש לפנ"ע אף בספק, כי אי"ז ודאי שיכפור, אמנם ידועים דברי ה'''ריטב"א''' (מגילה כח:) שאי"ז איסור ממש אלא רק מידת חסידות בעלמא, וכ"כ ב'''שו"ת מהרש"ג''' (ח"ב סי' ק'). וע"ע לגבי איסור זה ב'''שו"ת ציץ אליעזר''' (ח"ז סי' מ"ז).

ובגמ' ב"מ איתא, שרועה חשוד לרעות בשדות אחרים רק את בהמותיו ולא בהמות אחרים, דאי לא תימא הכי 'אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והכתיב ולפנ"ע לא תתן מכשול', והרי שם יהא לו את בהמותיו שלו תמיד ועל כרחך שגם לגרום להוסיף בעבירה אסור. ומעניין הדבר שנקטו שם בגמ' את הפסוק של לפנ"ע, אף שבריטב"א מבואר שהאיסור הוא רק מסייע"ע, ובאמת בריטב"א (ב"מ ה: הוצאת מוסד הרב קוק) כתב להדיא "דמסייע ידי עו"ע איכא, והכא נקטינן קרא לרווחא דמילתא". (והגרשז"א דייק מדכתב 'והא כתיב' ולא 'והא קעבר'). ולעיל הובאו דברי '''הגרי"פ פערלא''' שפירש את דברי הריטב"א שאם תובע לאיסור אז יש איסור דאורייתא מדין ערבות.

וב'''שדי חמד''' (שם) מביא שיש שהוכיח מ'''הגמ'''' מו"ק ה' שיש איסור בשוא"ת ואמר שאולי זה מח' אמוראים שם, והשדי חמד חולק משום דהוי ח"ע, ועוד תמה עמש"כ שזה מחלוקת, שתוס' שם אומר שלא אומרים בסתמא שאמוראים נחלקו אם לא מצינו כן בפירוש. וע"ע במה שכתב ע"ז בספר '''נפש חיה''' (מרגליות, קס"ט ב'). ובשדי חמד מוכיח עוד מדברי ה'''שיטה לא נודע למי''' (קידושין י"ח) שאין איסור בשוא"ת.  וע"ע בספר '''דברות משה''' (שבת סי' ב' ענף ו') שאומר שאין, ובספר ה'''מקנה''' (לא: ד"ה עוד) שאומר שיש.{{הערה|ה'''מהרי"ל דיסקין''' (בקו"א סי' קמ"ד), מקשה על שיטת ה'''רא"ש''' שבכל עבירה יש רשות לאדם ליהרג ולא לעבור, שהרי מכשיל הוא בכך את הגוי ברציחה וא"כ יהא אסור מצד לפנ"ע. ב'''מנחת אשר''' (ויקרא ל"ח ו') כתב שאם נאמר שאין לפנ"ע בשוא"ת, א"ש, ועוד כתב שם, שפשוט שאין הישראל צריך לוותר על זכותו כדי לא להכשיל את הגוי. ולכאו' עוד יל"ד דהרי זה כחד עברא כי יכול תמיד להורגו, וא"כ הנידון רק כלפי איסור דרבנן של מסייע"ע, וראו [[לפני עיוור לא תתן מכשול#"לפני עיוור" ו"מסייע ידי עוברי עבירה" בגוי|לעיל]] אם שייך בגוי.}}

:ולכו"ע יש את העניין דאיתא ב'''גמ'''' של 'לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב' (פסחים מ:), וכן 'הרחק מן הכיעור' בחולין (מד:), וכן מש"כ בב"ב (נז:) 'אי דאיכא דרכא אחריתי רשע הוא', וראו '''אבות דר' נתן''' (פרק ב') ו'''מסילת ישרים''' (שער הפרישות), וע"ע '''חפץ חיים''' הל' לשה"ר כלל ט' (סוף אות א').

:ויל"ד בעצם האיסור, מה האיסור בזה, ראו '''רמב"ם''' בספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות עשה ו|עשה ו ועשה ח}}, '''סמ"ג''' (עשין ז'), ולשון הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו), ורא '''גמ'''' שבת (קלג:) וסוטה (יד.) ולכאורה כל זה רק במידות שיש בהם תועלת לאחרים. ובשם '''הגר"י סלנטר''' אומרים כי האיסור במידות הוא אף כשלא נכשל בהם בפועל, ולפי זה אתי שפיר שאין בזה לפנ"ע - כי בעל מידות רעות 'עובר' על זה גם בלי הביטוי בפועל שהכשילו אותו. וראו גם '''שו"ת הרדב"ז''' תחילת חלק ח' (מכת"י) מה שכתב שם לגבי מקור האיסור במידות רעות. (ויל"ד בנדון זה מהנידון לעיל לגבי מחשבה רעה). {{הערה|וסיפר '''הגרנ"צ פינקל''', ר"י מיר, על '''הגר"ח פרידלנדר''' שבעת אשר נודע לו כי ימיו ספורים, שאל ל'''גרא"מ שך''' מה יעשה בשארית ימיו, האם ישקיע בספריו בתלמידיו או בלימוד אישי, והגרא"מ ענה שישקיע בתיקון מדותיו. ולכאורה יל"ע מה העניין בזה, הרי כבר לא יחטא כלפי אחרים במצבו הנוכחי? ועפ"י דברי הגרי"ס הנ"ל י"ל שכיוון שאיסורי המידות הינם בעצם תכונות הנפש ולא רק בביטויים בפועל, א"כ 'עיקר תכלית האדם הוא שבירת המידות' - גם כשאין תוצאה מעשית לתכונות נפשו, ועדיין זהו הדבר החשוב מכל.

:ב'''שו"ת אגרות משה''' (או"ח ג' ל"ה) כתב, ד'לא מצינו שאסרו בדיעבד מלדור שם בשביל לפנ"ע'. (ויל"ע ב'''גמ'''' ב"מ צ: שקנסו שם את המכשיל גוי בסירוס).

וב'''שו"ע''' קס"ט א' כתב המחבר: "ואסור ליתן לו פרוסת פת אא"כ יודע בו שנטל ידיו", ומיירי בשמש הסעודה, ומקורו מהגמ' בחולין קז:.

ועוי"ל, עפי"ד ה'''ריטב"א''' בחולין ק"ו (הובא ב'''שע"ת''' או"ח קנ"ח סק"א, וראו '''שדי חמד''' מע' ברכות א' כ"ט, '''בן איש חי''' שמיני אות א', ובספר '''וזאת הברכה''' פ"ב הע' 3) שאומר שאם נט"י ובירך ואח"כ נמלך לא לאכול לחם, אי"ז ברכה לבטלה כיוון שכשנטל ידיו חשב שיאכל והיה חייב אז בנטילה. ואפ"ל שכל דברי הריטב"א דווקא בחיוב נט"י, דס"ל שחיוב זה חל על האדם ברגע שמתכנן לאכול, וחיוב זה נובע מהמצב בו הוא שרוי - שמתכנן לאכול לחם, ואף אם אח"כ המצב ישתנה - שלא יאכל, מ"מ החיוב היה עליו כשנטל, וממילא ברכתו אז לא היתה לבטלה.  ולפי"ז, אם בירך 'המוציא' ונמלך לא לאכול, בירר למפרע שברכתו היתה לבטלה כיוון שבסוף לא אכל, ואי"ז כמ"ש הריטב"א בנט"י. כלומר: י"ל שהריטב"א לא דיבר בברכות הנהנין ורק בחיוב הספציפי של נט"י לרוצה לאכול אז שייכים דבריו{{הערה|לגופו של עניין: בשם ה'''חזו"א''' אומרים שהוכיח כריטב"א ממה שחז"ל הפקיעו לפעמים קידושין, ולכאורה הם מבררים שכל הברכות היו לבטלה, אלא ע"כ כריטב"א. ושמע מינה, דדברי הריטב"א הם גם בברכות ולא כמ"ש.  אמנם ב'''שו"ת חוו"י''' (סי' ק"ל) כתב שהפי' של 'תרומה ליכא מצוה לאתשולי עלה', הוא ש'יש עבירה', כי עי"ז שנשאל מברר למפרע שברכותיו היו לבטלה. ואם נרצה לומר דלא פליג על הריטב"א, צ"ל כמו שחילקנו לעיל בין ברכה לנט"י.  אמנם ב'''שו"ת עמודי אש''' (ב' ל"ג) משמע ג"כ כדלעיל בשם החזו"א, דפסק כריטב"א לגבי ברכת המצוות.  וניתן לחלק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין, שכמו שב'יצא מוציא' זה דווקא בברכהמ"צ ולא בברכה"נ, וזה משום שחיוב הברכה חל משום המצוה וכל המצווה חייב בברכה, משא"כ ברכה"נ זה חיוב אישי רק על הנהנה, וכמו שאומרים שאחר שלא נהנה לא חייב בברכה ולכן לא יכול להוציא, כך גם המברך, לו יתברר בסוף שלא נהנה, א"כ לא חל עליו חיוב הברכה והוי ברכה לבטלה גם לריטב"א וכמ"ש לעיל. אם כי יל"ד אם ברכת הפרשת תרומה הויא ברכה"נ, כי הלא החוו"י כתב על ברכת התרומה דהויא ברכה לבטלה. וראו ב'''מג"א''' (או"ח סי' ח' סק"ב) לעניין חלה ובמש"כ ע"ד ב'''בהגר"א''' שם. (וראו '''שו"ת חתם סופר''' יו"ד רנ"ג וש"כ, '''רש"ש''' בנדרים נט., ו'''ספר החיים''' לגר"ש קלוגר סי' ת"כ, שכתבו שהנשאל על תרומה לא הויא ברכתו לבטלה, ולא כחוו"י הנ"ל, אך הם חולקים מצד שאין זה נקרא שהמצוה בטלה לגמרי למפרע. ומ"מ א"כ גם על ראיית החזו"א י"ל כן). ועוד יל"ד אם ברכת נישואין שהחזו"א מיירי בה הויא ברכהמ"צ או הנהנין, וראו גבי ברכת אירוסין ב'''שו"ת הרא"ש''' כלל כ"ו, '''רמב"ם''' אישות ג' כ"ג, ו'''רא"ש''' פ"ק דכתובות סי' י"ב, וע"ע במח' ה'''נודע ביהודה''' תניינא אה"ע א' עם ה'''תבואות שור''' יו"ד א' נ"ט, עי' ב'''רעק"א על שו"ע''' יו"ד א' ט"ז ואה"ע ל"ד ב', אך שם הנידון אם זה ברכת השבח או המצוות.  ומ"מ, דברינו למעלה הם לו נסיק שיש שינוי בין נט"י לשאר דברים, וכך גם משמע מהריטב"א שחיוב נט"י שונה, ושאפי' לגבי ברכת נט"י לא נגיד שאם בירך קודם נטילה ונמלך אין זה ברכה לבטלה, (והטעם שאי"ז לבטלה כי מ"מ קיים את מצות הנטילה).  וע"ע ב'''ספר המנהיג''' (אירוסין ונישואין ק"י, ומילה קכ"ג) שמברך ברכת אירוסין ומילה אחר מעשה, כי שמא יחזור בו ויהא ברכה לבטלה. וראו ב'''בהגר"א''' או"ח ח' (בטעם ב'). אמנם המהרש"ק ב'''שו"ת טוב טעם ודעת''' תניינא סי' צ"ח כתב, שברכת אירוסין היא לפני קידושין, כי אף אם יחזור בו אי"ז לבטלה כי תקנו על שעת קידושין. (ויעויין ב'''דעת קדושים''' (ל"ט ט') שתפילין שהתברר שהיו פסולות אי"ז ברכה לבטלה עד כעת, וכמו 'ברך ה' חילו' וגו' בקידושין סו:, וראו גם '''שו"ת פרי השדה''' ג' קי"ז, ו'''שו"ת יביע אומר''' ח"ז או"ח סי ה', ו'''שו"ת משנה הלכות''' ח"ה סי' י"א).}}.